תשמע, תמיד השתדלתי להיות בן אדם טוב, בחיים לא הייתי קמצנית. אם היה משהו שיכולתי לתרום למישהו שצריך ישר נתתי, בלי שום היסוס. לפעמים באמת צריך לחלוק עם אחרים, כמו שכתוב בתנ”ך.
יום אחד החלטתי למסור מעיל, כזה שכמעט ולא לבשתי אולי פעם-פעמיים בסך הכול. חורף בארץ לא קל, וחשבתי שיכול להיות שמישהי תזדקק לזה, וחבל שהוא סתם שוכב אצלי בארון. בכלל, קניתי אותו במחיר מכובד, אבל מה זה כבר משנה.
אז פרסמתי הודעה בקבוצה בפייסבוק. לא עבר הרבה זמן וקיבלתי הודעה מאישה בשם מיכל. קבענו להפגש אצלי בשעה תשע בערב.
אבל תקשיב קטע בשתים עשרה בלילה פתאום יש דפיקה בדלת. אני שואלת, “מי זה?” והיא עונה לי, “קבענו שתתני לי את המעיל, לא?” אני מסתכלת על השעון, רואה חצות, ואומרת, “אבל קבענו לתשע עכשיו אנשים ישנים, לא נראה לך? בואי מחר”.
היא מתעקשת: “לא, אני רוצה היום!”
רציתי כבר להתעצבן, אבל בסוף שכנעתי את עצמי לתת לה את המעיל בכל זאת. פתחתי את הדלת, והיא מיד שואלת: “רגע, אני לא אמדוד את זה פה ברחוב אני צריכה למדוד אותו כמו שצריך.” אני בראש שלי אומרת, על מה יש למדוד? זה בחינם! היא עוד אומרת, “מה, את רוצה שאמדוד אותו בחדר מדרגות? תזמיני אותי לדירה לפחות.” אבל הילדים שלי ישנים! אמרתי לה, “הילדים ישנים, זה לא הזמן.” אז היא אומרת, “טוב, אני אלך למדוד בלובי.”
הבחורה פשוט לקחה את המעיל, אפילו לא אמרה תודה, ופשוט הסתובבה והלכה.
עם כל מה שקרה, העיקר שהחזרתי לה אותו. אבל כזאת חוצפה בחיים לא ראיתי. החלטתי באותו רגע אני לא מחלקת יותר כלום לאף אחד. כנראה שפשוט אנשים פה לא יודעים להעריך דברים!
