תמיד הייתי בן אדם טוב, וממש לא קמצן. אם היה משהו שיכולתי פשוט לתת למישהו שזקוק, פשוט נתתי בלי לחשוב פעמיים הרי לפעמים צריך לחלוק מה שיש, כמו שכתוב בתנך.
אז יום אחד החלטתי לתת מעיל ישן בלי לבקש שקל אחד. אולי מישהי צריכה משהו להתחמם איתו בחורף, ולי זה רק סתם יושב בארון. לבשתי אותו אולי פעמיים, והוא עלה סכום לא רע בכלל.
בכל מקרה, העליתי הודעה בקבוצת פייסבוק תל-אביבית. לא עברו חמש דקות, וכבר קיבלתי הודעה פרטית מאישה בשם נועה, שקבענו להיפגש ב-21:00.
אבל אז, בחצות הלילה דפיקה בדלת.
מי שם?”
הבטחת לי את המעיל. קבענו בתשע, עכשיו כבר חצות. את לא חושבת שאנשים ישנים בשעות כאלה? בואי נפגש מחר.”
“לא, לא מחר. אני צריכה אותו עכשיו!
נשמתי עמוק, כמעט התייאשתי מהחוצפה, אבל החלטתי להסיים עם זה יפה. הבאתי לה את המעיל, ואז היא פולטת:
“בחוץ? לא, אני לא מודדת באמצע רחוב צריך למדוד קודם.”
מה בדיוק יש למדוד, חשבתי לעצמי? זה בחינם!
מה, את רוצה למדוד במדרגות? לפחות תזמיני אותי להיכנס לדירה שלך!”
הילדים שלי ישנים,” עניתי לה בשקט.
אז אני כבר עולה במעלית!”
נועה דחפה לי את המעיל באף, לקחה אותו, הסתובבה והרימה עוגן אפילו תודה לא אמרה.
וואלה, לא ראיתי חוצפה כזו מימיי. למרות הכל, נתתי לה את המעיל… אבל באותו רגע נשבעתי לעצמי אני יותר בחיים לא נותנת שום דבר ככה. אנשים פשוט לא יודעים להעריך!
