את שוב לובשת את הסוודר הזה? קולה של עינת אריאלי חדר אל המטבח כמו קוצו של מחט, כאילו לא דובר בבגד אלא באיזה חפץ שנמצא מאחורי הספה. תמר, אני מבקשת היום משפחת בלומשטיין באה אלינו. את מבינה מה זה אומר?
תמר עמדה ליד הכיריים, ערבבה את המרק, הכף נעה במעגלים קבועים, רגועים, אבל בפנים שרר התכווצות מוכרת. לא פעם ראשונה. וברור לגמרי לא אחרונה.
אני מבינה, עינת אריאלי, ענתה מבלי להסתובב.
את לא מבינה. הבלומשטיינים הם שותפים של אורי, בעלי. אנשים רציניים. ואת נראית כמו הפסקה קלה, עוקצנית כמו חקלאית מהדרום שבאה לקטוף תפוזים.
תמר הניחה את הכף, פנתה. חמותה עמדה בפתח, עטופה בחלוק משי כחול ועם כוס קפה במבטה אותו תמר כבר למדה לקרוא היטב: לא שנאה לא, משהו קרוב לאכזבה, כאילו בכל פעם הופתעה מחדש שאסף בחר בתמר.
אני אתחלף לפני הארוחה, קולה נותר רגוע.
הלוואי, עינת הסתובבה ויצאה, לא מוסיפה דבר.
תמר חזרה למרק. הריח של עלי דפנה וגזר התערבב עם קצף שקט. עדן המדשאה שבחוץ, ירוקה, מושקית בקפידה מבטה גלש אליה שחולפת בו מחשבה: חייבת לסיים הערב את הערעור עבור הלקוח מנתניה. הדד-ליין מתקרב.
אף אחד בבית הזה לא ידע על הערעור. אף אחד גם לא שמע על הלקוח מנתניה.
בכלל אף אחד כאן לא ידע עליה כלום.
שמה תמר אמיר, ונישאה לאסף אריאלי בגיל עשרים וחמש. גדלה בעיר קטנה, מעלה עדנים, שעל שפת נחל הירקון, שעתיים מתל אביב. אב שלה מורה לפיזיקה בפנסיה, אמא רואת חשבון בקופת חולים. דירת שלושה חדרים, קצת גינת תבלינים, חתולה בשם עזיזה. וההורים בטוחים: ‘הבת שלנו חכמה אז שתלמד’.
ותמר באמת למדה. בהצטיינות, תיכון אחכ תואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, אדום על התעודה, קורסים במיסוי חברות בפורום תל אביב, התמחות במשרד כהן-פרידמן ושות’, לקוחות משלה הגיעו אחד-אחד, אחכ עשרה, אפילו עשרים כבר לא ספרה.
בגיל 24 כבר יכלה לעזור להורים ולחסוך. עבדה מהבית בלי משרד, בלי שלט על הדלת. מחשב, טלפון וראש טוב שלא מספר דברים שלא צריך.
את אסף פגשה במקרה יום הולדת אצל חברה משותפת. הוא היה גבוה ממנה בראש, ארבע שנים מעליה, יפה כל כך שבא להתבייש ולצחוק בלי פוזה, בלי זיק של התנשאות תל-אביבית. דיבר על האופניים, על טיולי הרים, מלא חיוך. אז עוד לא ידעה מי אביו. גילתה מאוחר, כשכבר ידעה שחשוב לה פחות מהכול.
האריאליים זה היה אריאלי יזמות וטכנולוגיה, מרשתות מפעלים בשרון, חברת לוגיסטיקה אריאליין ועוד כל מיני עסקים. כולם בניצוח אורי אריאלי איש רחב כתפיים עם עיניים ששוקלות אותך. עינת אשתו, היתה שגרירת המשפחה ופעילה בצדקה וברובן שומרת התדמית – תדמית שדורשת סטנדרט מסוים.
תמר מעולם לא התאימה.
אסף הציע נישואין תשעה חודשים אחרי שהכירו, בסוף מרץ, כשהירקון עוד קר. היא הסכימה – גילוי לב כי אהבה. אהבה את הפשטות, את שתיקתו ליד, שידע להקשיב באמת. חשבה לעצמה על המשפחה אני אסתדר. תמיד הסתדרה.
החתונה נערכה ביוני. בקטן, למידות האריאלייםרק 120 אורחים. ההורים של תמר באו עם תחפושות קנויות, נבוכים קצת, אימא עשתה את זה בכבוד, אביה כמעט לא שתה ורק חייך בנימוס. עינת אמרה להם שלום אחד בהתחלה ולא חזרה.
אחרי החתונה תמר עברה למושב ברשפון, לארמון של האריאליים. אסף הסביר בפשטות: עד שיהיה דירה משל עצמם, זה הגיוני. וישנן עוזרות, מרווח. תמר הסכימה. חשבה זמני.
עברו שמונה חודשים. דירה לא הופיעה, אפילו לא בדיבור.
הווילה ענקית, עמודים בכניסה, מדרגות רחבות ומעט מוגזמות. סלונים, פינת אוכל, לובי מבהיק, בקומה השנייה חדרי שינה. לא משנה איפה הייתה עדיין הרגישה אורחת, במיוחד כשהגברת, קפה ביד, עוקבת במבט.
לאסף היו עוד שתי אחיות אמיר, עובד בעסק, גר בגבעתיים עם אשתו ובתם. מבקר בראשון. והילה, בת 21, סטודנטית, חיה בבית ומתבוננת בתמר כמו אימא אבל בלי עדינות.
היא לובשת ככה במיוחד, שמעה תמר את הילה אומרת לאמה יום אחד, “כדי להיראות סולידית. חשבון מהפריפריה.”
תמר בדיוק עברה במסדרון עם מגש. שמעה הכול.
נכנסה, שמה את המגש, התיישבה. אסף אכל מרק, עיניו בצלחת.
ככה זה נמשך. יום אחרי יום. הערות על בגדיה, על אופן דיבורה, על איך היא מחזיקה סכין. פעם אחת עינת אמרה, מול אורחים: “אסף שלי תמיד היה טוב לב אז מצא לו מישהי מהפריפריה.” בלי כעס, חצי בחיוך וזה הכי כאב.
אסף שתק.
תמר חשבה אולי הוא לא שמע. אחר כך כבר הבינה רק לא רצה להגיב. או לא העדיף.
אסף היה באמת טוב לב לא מתחזה אבל זה לא ממש הגן עליה. טוב לב שהתפשט אופקית, אבל לא עמוקה. כשניסתה לדבר על היחס של משפחתו, הקשיב, הנהן, “אימא, מה לעשות לא רעה היא, את לא מכירה.” וזה נכון עינת לא הייתה רעה, פשוט בנתה לעצמה עולם, ותמר הייתה בשבילה סוג של מסמר שנתקע פנימה, קטן אך לא נעלם.
בהיגיון הבינה. לא עזר להרגיש פחות כאב.
העבודה נשמרה בסוד. לא פחד אלא חישוב: אם יגלו שהיא עורכת-דין מצליחה, יתחילו שאלות. ואז יתחילו לראות אותה אחרת. והיא רצתה שיראו כמו שעכשיו שקטה, כמעט לא קיימת.
כל בוקר, בזמן שכולם אכלו ומפטפטים, נכנסה לחדר קטן בקומה למעלה “החדרון”, כמו קראה לו פתחה מחשב, עבדה שלוש ארבע שעות לפחות. לקוחות מכל הארץ מרחובות עד נהריה. סכסוכי מיסים, תיקי בוררות, היא קיבלה המלצות, אנשים חזרו.
את הכסף העבירה לחשבון ישן על שמה בבנק “הגליל”. אסף ידע שיש לה חשבון לא עניין אותו כמה, מאיפה.
בנובמבר, שמונה חודשים מאז עברה, נטרפה השגרה.
זה קרה בחמישי בבוקר. תמר עוד לא פתחה את המחשב, כשקולות לא מוכרים בקומה התחתונה לא שגרתיים, דחופים. יצאה למסדרון. עינת עמדה בכניסה לטרקלין, עם הידיים על החזה, עיניה רחבות.
מה קורה? שאלה תמר.
החמות לא ענתה. לא שמעה.
למטה, כמה גברים בלבוש אזרחי דיברו עם אורי. הוא עמד בגב זקוף, אבל כבר לא היה בו מה שהיה לפני שעה. החזיק מסמך קרא לאט, כאילו האותיות זרות.
אסף יצא מהחדר, חלף על פניה, ירד. שמעה אותו לוחש זמנית לאביו, אורי ענה קצרות. אז אחד הגברים אמר משהו, ואורי התחיל להתלבש שם בלובי, לא עולה אפילו למעלה.
תמר ירדה, הושיטה יד, ובלי לשאול לקחה את המסמך מיד אחד הגברים. הוא הופתע, אבל לא הספיק, כבר קראה את הדף הראשון.
צו מעצר. סעיפים הונאה גדולה, התחמקות ממסים. חתום עי מ”מ פרקליט מחוז השרון, אתמול.
תחזירי אמר אחד הבודקים ומשך את המסמך.
תמר הנהנה, נעמדה בצד.
אורי נלקח בשבע ושלושים. עד עשר נודע שחשבונות “אריאליין” הוקפאו בצו. עד הצהריים התקשר אמיר בנו, קולו הדהד עד הסלון זעק על קנוניה, “צריך עורך דין!”
צריך עורך דין, חזרה עינת ומבטה הלך לאנשהו בחדר.
תמר ישבה בכורסה מול החלון. הילה בכתה על הספה. אסף עמד באמצע עם הטלפון, מחפש למי להתקשר.
אתם צריכים לא רק עו”ד, אמרה תמר.
החדר השתתק. אפילו הילה הרימה ראש.
מה? שאלה עינת.
אתם צריכים מישהי שמכירה גם פלילי וגם דיני חברות. עורך דין פלילי רגיל לא יצליח עם הנהלת החשבונות שלכם. צריך עו”ד שמכיר את שני הצדדים.
ברור אמר אסף. נמצא.
או שאני יכולה לעזור, תמר אמרה.
השתררה שתיקה.
את? הילה הפסיקה לבכות. את עקרת בית.
תמר הביטה בה בהחלטיות.
אני עורכת דין. מתמחה במיסוי ותאגידים. כבר שלוש שנים מהבית. בין התיקים שלי תיקים דומים.
השתיקה השתנתה למשהו בו בודקים גבולות חדשים. אסף הביט בה. שאלה לא נאמרה בקול.
למה לא סיפרת? הוא התחיל.
לא שאלתם, משכה כתף. לא היה לכם צורך לדעת.
זו כמובן לא הייתה כל האמת, אבל לא הזמן כרגע.
עינת הניחה את הקפה רעש קל של הכרעה.
טוב, אמרה. מה צריך?
תמר קמה.
גישה מלאה לדוחות כספיים של שלוש השנים האחרונות. הסכמים, תדפיסי בנק, דוחות למס הכנסה. וגם פגישה דחופה עם החשבת היום.
אלה מסמכים רגישים, רעד קטן בקולה של עינת. לא חוסר אמון, שליטה ישנה.
נכון אישרה תמר. לכן אני מבקשת.
אסף ניגש:
אמא, תני לה מה שהיא מבקשת.
עינת הביטה בו, ואז בתמר ארוך. כאילו ראתה אותה מחדש, ועדיין מתלבטת מה דעתה.
טוב, חזרה.
טלי בן-דוד, חשבת “אריאליין”, אישה חמורת פנים, הגיעה בשתיים. היא ותמר ישבו שעות בלשכת אורי, מסמכים פרוסים. אף אחד לא הפריע תמר ביקשה, וכולם ציתו, דבר שלא קרה קודם.
טלי הייתה בהתחלה מסוייגת. אחרי כמה שאלות מדויקות, נרגעה. אנשי מקצוע מזהים זה את זה.
פה הצביעה טלי העברות תמוהות יולי-אוגוסט. אורי אמר שזה העברות רגילות בין חברות, אבל החתימות…
מי חתם על ייפוי הכוח?
הוא. או… השתהתה. החתימה דומה, לא בדקתי אם אמתית.
לא בודקים חתימה של מנכ”ל חייכה תמר.
נכון. אבל אולי הייתי צריכה.
לקראת ערב התגבשה תמונה. עדיין חלקית, אך מספיקה: העברות עברו דרך חברה “קש” “טכנו-עוז בע”מ”, נוסדה באפריל השנה, בעלים: נתנאל גפן. גפן לא הופיע בשום מקום, אבל המבנה היה מוכר תמר פגשה את זה פעמיים בעבר. “סיבוב דרך חברת קש”. קם המניע מישהו בנה את החברה, ‘גלגל’ דרכה כסף, נעלם, ומבחוץ זה נראה שזו החלטה של אורי.
השאלה: מי.
בערב, בשולחן, כולם שתקו, אכלו כמאולץ. תמר סיכמה:
אורי כנראה לא חתם אישית. או חתם מבלי להבין. דרושה בדיקת חתימות ואיתור הגורם מאחורי “טכנו-עוז”.
איך? שאל אמיר. התיישב בראש השולחן, חסר מנוחה אבל מאופק.
דרך היסטוריית מס של החברה, תנועות בחשבון גפן, ואולי דרך גישה לאישור דיגיטלי של המנכ”ל.
האישור הדיגיטלי? אמיר שאל.
כן. אם נשלח דיגיטלית, יש לוגין. צריך את מנהל מערכות המידע.
זה יואב נרדי, אמר אסף.
תפנה אליו בבוקר.
אסף הנהן. הבטתו שלחה משב חדש לא התנצלות, לא התפעלות, אלא הכרה מאוחרת.
עינת לא דיברה כמעט. רק כשהביאה לעצמה מים, לחשה, “היא חכמה”. לא מחמאה הערכת מצב חדשה.
במשך כשבועיים עבדה תמר ללא הפסקה: כל בוקר שיחות, בצהריים מסמכים, בערב ניתוח. התכתבה עם שני קולגות: רותם שפירא מרחובות, ומיכל כהן, עו”ד עם ניסיון בארביטראז’. שתיהן הסכימו לעזור.
את רצינית? אמרה מיכל בטלפון. האריאליים?
כן. אני גרה אצלם.
תמר, תספרי לי הכול אחר כך?
מבטיחה.
מנהל מערכות המידע יואב הגיע עם תיעוד הגישה לאישור הדיגיטלי ליולי-אוגוסט. תמר ורותם בדקו יחד בזום. התוצאה: בימים שבהם הוזנו ההעברות, אורי ישב בפגישות בחיפה. רק המחשב שלו חתם.
מישהו השתמש לו במחשב, סיכם רותם.
כן. רק מי שהיה נכנס פיזית. מי אפשרי?
צריך לבדוק כניסות לחדרו לפי כרטיסי העובדים.
יואב הביא. היו שניים: מנקה ב-8, וסמנכ”ל הכספים, דני מצליח, ב-11:40 ל־20 דקות. החתימות הוזנו ב־11:48.
פאוזה.
דני מצליח, שיננה תמר.
יואב הנהן, עיניו פקוחות לראשונה.
עובד אצלנו חמש שנים. אורי סמך עליו.
אני מבינה, אמרה.
צריך היה לפעול בזהירות. בשיתוף רותם ומיכל גיבשו פניה למס הכנסה לדרישת מידע על “טכנו-עוז”; מיכל הגישה בקשה לבית המשפט לחוו”ד גרפולוגית על החתימות.
תוך שבוע נמצא: שתיים מהחתימות חשודות, פחות מ-40% סבירות לזיהוי.
התקדמות, אמרה מיכל. אבל צריך מי שראה את דני עושה זאת, או עקבות דיגיטליים של כספים אליו.
הכסף הלך לחשבון גפן. מי זה גפן? שאלה תמר.
אי אפשר לקבוע אלא אם בית משפט יאשר.
נטפל בזה.
בינתיים, הבית הלך והשתנה דומם, מתוח. אורי היה במעצר בית, שוחרר אחרי חמישה ימים בערבות שהפקיד אמיר, וישב ימים בלשכה. עינת הלכה בבית עם שפתיים קפוצות. הילה עזבה את הלימודים, לא מסוגלת להתרכז.
בין תמר לאסף שקט. לא מריבה מרחק עכור.
פעם אחת אסף נכנס אליה בלילה לחדר. ישב בשתיקה:
כל הזמן הזה עבדת?
כן.
שלוש שנים?
שלוש.
לא ידעתי.
לא סיפרתי.
למה?
היא סגרה את הלפטופ, הביטו זה בזו.
אסף, אתה זוכר מה אמך אמרה לבלומשטיינים בספטמבר?
הוא זכר.
לא יכולתי… התחיל.
יכולת. פשוט לא רצית. יש הבדל.
הוא שתק, אחר כך פנה ויצא.
ביום ה-14 ספק גדול הוסר. רותם מצא: גפן, בעל החברה, הוא אחיינו של דני מצליח. שיחות ביניהם בוצעו חודש קודם להעברה. הקשר: עקיף אך ברור.
זה מתחיל להיסגר אמרה מיכל.
עדיין אין ראיה ישירה. צריך תיעוד כספי שמקשר את דני לכסף עצמו.
נסרקו תנועות מחשבון בנק “ישרא-בל”, עלה דפוס: גפן רכש דירה תוך שלושה חודשים מההעברות. דני פתח במקביל חשבון וקיבל שלושה העברות מגפן ש”ש.
פנו לבית משפט, לאחר שבועיים התקבלה תשובה: הכסף עבר מהחשבון של גפן לחשבון של דני מסלול מלא.
תמר כתבה חוות דעת 23 עמודים, עם טיוטות, תרשימים, אסמכתאות. מסרה למיכל. זו העבירה לעו”ד של אורי, אפי קורן הוותיק. אפי התקשר לתמר יום ראשון בבוקר.
חומרים מרשימים, אמר אחרי שתיקה. לא ציפיתי לרמה כזו.
תודה.
דיברת עם מישהו נוסף?
עם רותם שפירא, מיכל כהן.
אני מכיר אותה. מעולה. נגיש מחר.
ביום שני הופעל ההליך להחלפת תנאי השחרור של אורי ולקידום תביעה נגד דני מצליח. ביום רביעי דני זומן, ביום שישי נעצר.
שבועיים אחרי מעצר הבית של אורי הוסתר. כתב האישום בהליכי התעדכנות. החשבונות שוחררו חלקית. הסכנה חלפה, אך אין סוף רק התחלה חדשה.
בערב, כולם סביב השולחן. אורי בראש, רזה מכפי שהיה, אך מזדקף. עינת מזגה יין טוב, אמיר אמר “לחיים”. הילה לגמה בשקט.
אורי הביט בתמר.
עשית את הבלתי אפשרי.
ממש לא תיקנה. רק צריך זמן ודיוק.
לא ידעתי ש…
את עו”ד השלימה.
כן. עו”ד.
עינת הרימה כוס, מבט אחר. לא חם קודם כל הערכה, לא רגש, הכרה ברורה. מבט של מי ששפט לא נכון.
אנחנו חייבים לך רבות, אמרה עינת.
תמר הרימה כוס. היין היה טוב.
אבל באותה לילה, ליד אסף, היא חשה רק שקט. הכול השתנה אבל לא באמת. הם רואים בה עכשיו אפשרות, נכס לא אדם שהיה כאן שמונה חודשים בלי כבוד, בלי מילה טובה.
היא נזכרה בדברי אימה: “תמר, טוב שאת עושה דברים בעצמך, אבל מותר גם שיתנו לך”. אימא ודאי התכוונה למשהו אחר, אבל המילים התאימו הפעם באופן אחר.
ביום שאחרי, כשאורי ואמיר יצאו לפגישה עם אפי, אסף לעבודה, נכנסה עינת לחדרון לראשונה.
אני מפריעה? שאלה.
לא, ענתה תמר.
עינת התיישבה בכורסה, עיניה הופתעו לראות: חדר עבודה חוקים, הדפסות, טושים.
פה עבדת כל הזמן, אמרה עינת. לא שאלה קביעה.
כן.
ואני קראתי לזה חדר ארונות…
לא ידעת.
השקט התארך.
תמר, החלה עינת, אני רוצה שתביני, מה שעשית…
עינת, אפשר שאני אגיד משהו?
הנהנה, במתח.
שמחתי לעזור, לא מטובת הנאה אלא כי אי צדק מכעיס אותי. רק חשוב לי שתדעי: זה לא משנה את מה שהיה.
למה כוונתך?
מה שאמרו עליי בפני אורחים. מה שאמרתם שנוגעת ל”ילדה מהפריפריה”, והילת שמרה על שתיקה. זה לא פעוט אלו שמונה חודשים.
עינת החזירה מבט. ותמר העריכה אותה על כך.
אני מבינה, לחשה.
טוב.
לא חשבתי שזה פוגע ככה. חשבתי על מה מתאים לאסף. על השם המשפחתי.
יודעת. זו בדיוק הסיבה שלא דיברתי על עבודתי. רציתי לראות איך תתנהגו למי שאתן חושבות שאינכן יודעות עליו כלום. עכשיו אני יודעת.
עינת קמה, עמדה רגע.
את עוזבת, אמרה.
שוקלת זאת, השיבה ביושר.
עינת עזבה. תמר הסתכלה על פני המדשאה. גם הלילה עלה נושא העזיבה והתנגן בראשה שוב ושוב. לא על כסף, או לאן תלך בזה ידעה שתסתדר. זה היה משהו אחר.
היא אהבה את אסף. עדיין. אבל הבינה: אהבה זה לא סיבה מספקת כששמונה חודשים של שתיקה במקום מילה אחת שמגנה, היו יומיומיים. לא רוע פשוט הרגל.
נזכרה בפרופ’ ילין, שלימד: “החוזה הכי מסובך הוא זה שאחת הצדדים מראש לא מתכנן לקיים את התנאים שלו”. הוא דיבר על חוזים עסקיים. לתמר זה התחבר הביתה.
גם בנישואים יש חוזים כאלו, אילמים. צד אחד מניח, השנייה נושאת.
את השיחה עם אסף עשתה בשישי, בלי תכנון. נכנס לחדר בלילה.
אמא אמרה שאת רוצה לעזוב, פתח.
תמר הניחה עט.
חושבת על זה, כן.
הוא סגר הדלת. עמד.
בגללי?
בגללנו. יש הבדל.
תסבירי.
השתהתה, ואז אמרה משהו חדש גם לה:
אסף, כשאמך אמרה לאורחים שאתה “אספת ילדה מהפריפריה”, ניסית להגן?
לא, לחש.
כשילה לעגה על בגדי הגבת?
לא.
כשנעדרת משיחות המשפחה שמעת?
הנהן.
אז למה להסביר?
התיישב על החלון. בחוץ חשוך, גינה מוארת פנסים. הביט לשם.
פחדתי להעליב אותם הודה.
יודעת.
אמא כל החיים…
אסף, קטעה אותו, אני לא כועסת, באמת. רק הבנתי: כל עוד עליי לבחור בין לפגוע בהם ללשמור עליי תבחר בהם. לא באשמתי פשוט כך אתה בנוי.
אפשר להשתנות.
אולי. אבל לא אחכה לזה. לא בשלב הזה.
פנה אליה.
לאן תלכי?
אשכור דירה. אעבוד. רגיל.
לבד?
לבד, אישרה.
היה בו משהו שלא רצתה לבדוק עוד. אולי רחמים עצמיים, אולי אמת מאוחרת. לא חשובה לה עכשיו.
גירושין?
אגיש אחרי חודש. לא דחוף.
הנהן. חצי לחישה:
אני אוהב אותך.
הביטה בו.
יודעת.
בשבת בבוקר ארזה שני מזוודות. ביגוד, כמה ספרים, מחשב, כלי מטבח ספל מנוקד שהביאה ממעלה עדנים. האחרים השאירה.
בכניסה עינת חיכתה. לבד.
התבוננה במזוודות, ואז בתמר.
בטוחה?
כן.
עינת הנהנה.
לא אגיד לך שלא הערכנו אותך. צדקת לא הערכנו. בהפסקה, גיששה אחר מילים שלא הרגילה.
התרגלתי שיש לכל אחד מקום מוגדר.
מבינה.
לא התאמת לתפיסה שלי.
יודעת.
התגלית טובה מכפי שחשבתי.
הפסקה ארוכה נעימה, אמיתית.
עינת, אמרה תמר, אני לא עוזבת מכעס. עוזבת כי למדתי: אני רוצה לגור במקום שלא צריך להציל אותי כדי לראות אותי. זה לא נגדכם. פשוט לדעת מיהי אני.
חמותה הביטה בה ארוכות.
בהצלחה, תמר.
גם לכם.
היא לקחה את המזוודות, יצאה. מונית חיכתה. בוקר סתווי קריר, ריח עלים וים הזכיר לה את מעלה עדנים, את אבא במגפיים בגינה.
הניחה את התיקים, נכנסה. הסתובבה. הווילה ניצבה דוממת, גדרות ברזל, מדשאה שהשקיה לא חדלה. מרשימה. לא בית.
לאן? נהג שאל.
רחוב הספנים 7, ענתה. הדירה ששכרה קטנה, קומה רביעית, עץ לימון בחלון ומדרגות עץ חורקות. ראשה חשב זה מרגיש כמו משהו שלי.
המכונית החלה בנסיעה.
בחוץ חלפה הווילה, שער, חומות, כביש פתוח המשך.
הטלפון רטט. הודעה מרותם: “המשטרה פתחה בחקירה לדני. שאפו ענק”. קראה. החיוך שלה היה פשוט.
הביטה מבעד לחלון, חשבה לא פחד, לא שמחה יוצאת דופן רק הבא. כוס. וילונות. שולחן קטן ליד החלון.
כבר בדקה הודעה מלקוח מהעמק שאלה לגבי סכסוך חדש. רותם שלח קישור. מיכל הציעה לשתף פעולה. החיים, מסתבר, לא עוצרים.
הנהג הפעיל רדיו, שיר ישן מהרדיו. טלפון רוטט שוב. אסף.
הביטה, חשבה, ענתה.
כן.
כבר רחוק? שאלו.
על הכביש.
רציתי להגיד הִסס, צדקת. בהכול. אני יודע שזה מאוחר מדי.
מאוחר, ענתה. בקור רוח.
את לא חוזרת?
הביטה מהחלון. הכביש, הסתיו, עצים זהר.
לא, אסף.
טוב, לחש. שמרי על עצמך.
גם אתה.
ניתקה. שקט, הנהג בשלו, העצים נעים לאחור. תמר חשבה במעלה עדנים בטח אותו סתיו, בוץ וריח פריחה. אמא תחכה לשיחה. לספר לה שיש דירה, עבודה, שהכל ממשיך.
אמא תישאל גם על אסף. תמיד שואלת על אסף.
מה תענה?
