אומרים שילדים זה אושר. אותו דבר עם נכדים, כאילו שמחת חיים במספרים. אין ספק, אני מסכימה אבל רק כשאתה לא טובע בהם ומסוגל לכלכל אותם. בעלי ואני, חנן ואני, יש לנו בת אחת. ככה זה בחיים, בגיל 19 היא הפילה עלינו פצצה אמא, אני בהריון! לא רק ילד אחד, אלא שניים במכה. התחתנה כמובן, כי למה לא בעצם?
ברור שהכל נפל על הראש שלנו כמו תל אביב בחום אוגוסט. אמא צעירה עם זוג ילדים והחתן שלה בחור צעיר בעצמו, מרוויח שכר מינימום של שקל וחצי לבמבה. אנחנו הפכנו לאספני נדבות. לקחתי על עצמי עוד עבודה, וחנן כל היום מתרוצץ בין עבודות, רק כדי שנוכל לשלם על הזכות להיות סבא וסבתא על מלא.
זמן מה הם גרו אצלנו. כל לילה אני מסתובבת כמו ישראלית בשוק קמה בשעות לא שעות לעבודה, רצה אחרי התאומות כדי שהבת תנוח. ברור שמצב הבריאות שלי התחיל להידפק כמו המעלית בבניין ישן.
שלוש שנים עברו, הילדים כבר גדלו, ואף אחד לא חולה במחלות ילדים ואז הבת מתקשרת ואומרת: “אמא, שוב בהריון.” הפעם ניסיתי לשכנע אולי כדאי לחשוב הפעם על הפסקת הריון? שניים זה לא פשוט. אבל לא, היא התעקשה כמו חייל במילואים “אני רוצה את הילד, אמא.” בסוף נולד עוד תינוק וכל השבוע חזר לסיבוב: שוב צריך כסף, שוב פה פעור נוסף, שוב חנן ואני עובדים שעות נוספות אפילו שהחתן הרוויח יותר, איך יתמודד עם חמישה פיות שמסתכלים עליו כאילו הוא הפלאפל בשוק?
ואז חנן קיבל שבץ, ואני מתחילה להרגיש את הלב עושה קולות כמו רכבת ישראל. הבנתי שאנחנו פשוט לא מסוגלים להמשיך הגוף אומר “די”. אמרתי לבת שיהיה להם בהצלחה, אנחנו פרשנו. ואז היא פשוט שברה אותי “אמא, אני בהריון עם הילד הרביעי.”
פה כבר נגמרו לי המילים. כאילו מה הם חשבו? שעוד נשאר לי כוח להחזיק את כל נווה צדק כאן? נראה שהם בונים על זה שנמשיך לכלכל אותם לנצח. אבל כבר אין לנו איך. אני לא יודעת מה לעשות יותר, וגם לא רוצה שאנשים יגידו שאנחנו לא עוזרים לבת היחידה שלנו אבל באמת, עזרנו מספיק. אם היו ניתן פרס מפעל חיים לסבתות ישראליות, היינו לוקחים מקום ראשון.
