הנכדים רואים תפוז רק פעם בחודש, והיא קונה לחתולים שלה אוכל ביבוא אישי, מתעצבנת כלתי ומאשימה אותי באטימות רגשית…
כלתי ניסתה להעמיד אותי בשער הפומבי של המשפחה, תוך שהיא מסבירה שילדיה רואים פירות לעיתים נדירות, בעוד שאני משקיעה בפטה גורמה לחתולַי. אבל מה, הילדים שלה? יש להם אמא ואבא הם אלה שאמורים לדאוג לתפריט המפונק. לחתולים שלי? רק אני. וכשאמרתי לבני ולכלתי שמספיק עם המבצע הדמוגרפי הפרטי שלהם, קיבלתי נזיפה שלא אתערב להם בחיים. אז הפנמתי אני לא מתערבת. רק מאכילה את החתולים וקולטת צדדים נרגנים מצד כלתי אוהבת-הילדים.
החתונה של בני התקיימה כבר כשכלתי הייתה בהריון מתקדם. כמובן, שניהם נשבעו שזו אהבת אמת ושההריון הוא סתם במקרה. אני חייכתי לעצמי, הרמתי גבה אבל זה כל מה שהיה לי להגיד בנושא. בסוף, מה שחשוב בני בחור בוגר, שיענה על המעשים של עצמו.
כלתי עבדה כקופאית בסופר, ולרוב ההריון הסתובבה בין ימי מחלה, בטענה שקשה לה להתמודד עם לקוחות שנכנסים לקרב כל רגע. האמת? מהיכרות קצרה עם האופי שלה לא קשה לי להאמין לריבוי הסכסוכים.
הבית שלי והבית שלהם היו נפרדים. אני בדירת שני חדרים בכפר סבא, הם קנו דירה עם משכנתה בחדרה. לפני החתונה גרנו כולנו יחד בדירת ארבעה חדרים שברשותי מכרנו אותה, אני השקעתי בדירה קטנה וחמודה, בני, עם החלק שלו, איבד את השפיות ופתח משכנתה על דירה מרווחת.
בשביל מה שלושה חדרים עכשיו? תשלם עשרות אלפי שקלים יותר! ניסיתי לשכנע אותו אז, לפני שידעתי על החתונה בצנרת. אחר כך, כמובן, הכל הסתדר לו.
מי שמימן את המשכנתה היה בני, כי כלתי, רוב הזמן על ימי מחלה או בדרך לחופשת לידה לא בדיוק פרנסה גדולה. למרות זאת, לבזבז ידעה יפה, לכן תמיד היו על המינוס ב”בנק הפועלים”.
בחרתי להתרחק מהמשפחה הזאת שלא יאשימו אותי אחר כך. בני בחר את האישה, טוב לו? מעולה. אנחנו לא חולקות את הסירים וגם לא את ראש המקלחת שיחיה את חייו.
אגב, הם גרו קרוב אליי אז מדי פעם בני קפץ לארוחת ערב. כלתי לא מהבשלניות תמיד יש איזו טענה שמריח האוכל עושה לה רע. כנראה יש בזה משהו, גם לי יש בחילה מריח החשבון בבנק שלהם.
כשהנכד הראשון נולד חשבתי לבוא לעזור, בכל זאת, ילד ראשון אבל שלחו אותי הביתה מהר מאוד. יש לה את אמא שלה, את גוגל, אותי לא צריך. אז נשארתי בגזרת הסבתא שמביאה מתנות, משחקת חצי שעה והולכת בלי להציע עזרה.
הרגשתי רע עבור בני משכנתה, אישה, ילד לא פשוט. עשיתי מה שאפשר: ארוחת ערב, עידוד מילולי. “כשהילד יגדל, אשתך תמצא עבודה יהיה קל יותר”, ניסיתי לנחם אותו.
אבל כלתי בכלל לא התכוונה לחזור לעבודה. כשהנכד הראשון עוד לא בן שנתיים שוב בהיריון. רמזתי בעדינות שאפשר להפסיק עם הפתרון הלאומי למיעוט האוכלוסין. קיבלתי נאום חוצב להבות שכלל בתוכו קריאות אל תכניסי את האף שלך לעניינים שלא שייכים לך!.
בני מלמל על מענק לידה מהביטוח הלאומי, שזו תהיה עזרה גדולה. אני מצד אחד מסמרת שיער על איך הם מתכננים את חייהם, מצד שני למי אכפת? לא מכניסה את ראשי למיטה חולה. מאז, לא נפגשנו חוץ ממפגשים רשמיים: בני מביא את הנכד לשבת, אבל אני משלמת על כרטיס הכניסה לסבתאות בכך שכלתי מסרבת לראות אותי.
המשכנתה המשיכה להעיק ובני המשיך לרמוז שעם כסף אצלם זה כמו חמסין בחורף. מדי פעם זכיתי לשמוע על ריבים ביניהם בגלל גישה לא אחראית לכלכלה, כאילו הוא בעל השליטה במאגרים של קצא”א.
עבר זמן נכד שני נולד, לא הוזמנתי אפילו לבית החולים. לקח שבעה חודשים עד שראיתי אותו כלתי ביצעה מחווה נדיבה והזמינה אותי ליום ההולדת של הבכור. הבאתי מתנות לשני הילדים, עוגה, קצת דברים לשולחן מתוך ידיעה מה מצבם הכלכלי. כלתי קיבלה אותי בפרצוף של “עשיתי לך טובה, תודי שאת עומדת על סף החסד”. הסבתאות אצלי לא כוללת מרדפים אחרי נשים עם פרצוף חמוץ. ככה שלא קפצתי אליהם מאז, וגם לא נקראתי.
עם הזמן, חשבון הבנק המשותף שלהם לא השתפר. כל “הון לידה” הועבר ישירות למשכנתה וזה לא הפך אותם לעשירים. בני שוב התלונן על חיי הנישואין המתוחים היא ממשיכה לבזבז, הוא לא מיליונר, והוא גם לא יודע מה לעשות.
ולאחרונה, נתקלתי בה בסופר. הפעם היא שוב בהיריון כנראה מינהל האוכלוסין עוד לא הפנים את ההתלהבות המשפחתית. היא מציצה לעגלה שלי, רואה אוכל חתולים.
ברור! הנכדים רואים קלמנטינה פעם בחודש, והיא על אוכל פרימיום לחתולַי! לוחשת ומושכת בכעס את הבכור החוצה.
אז מי אשמה שאני דואגת לחתולים שלי, כשאצלם מזוגזג כל תקציב על עוד ילד במקום על פירות? יודעת שהמצב שלהם קשה, יודעת שהמשכנתה על הראש ועדיין בוחרת להיפתח כמו שעון שוויצרי. במקום להתרעם שתלך לעבוד ותקנה לפעוטות פירות!
ברור לי עכשיו היא תאסור עליי כל קשר נוסף עם הנכדים, כי סבתא לא דואגת רק לנכדים אלא לכלל החתולים ברחוב. מה אפשר לעשות? צריך קצת שכל ולצערי, הוא לא נמצא לא אצלה ולא אצל בני.
