מה דעתכם על שיחות טלפון מוקדמות? ממש עם שחר.
לאחרונה, אשת אחי של בעלי התחילה להתקשר אליי בשעה חמש בבוקר. גם הטלפון של בעלי לא היה על שקט באותה שעה אחותו התקשרה אליו. העיניים שלי היו בקושי פקוחות. החוצפה שלהם חצתה כל גבול הגיוני.
כשעניתי לטלפון, שמעתי בקול כמעט חלומי:
“למה את עדיין ישנה? אנחנו יוצאות לפני אחת עשרה בשביל עניינים דחופים. תשמרי על הילדים. הם מחכים מתחת לגדר שלך.”
עוד לפני שיכולתי להגות מילה הן ניתקו, והקול נשאר תלוי בחלל כמו נוצה באוויר סמיך של חלום.
אני ובעלי נשארנו מביטים זה בזו בתדהמה כאילו נפלנו לתוך לולאת זמן משונה. איזה נכדים מגיעים בשעה כזאת ולמה מחכים מתחת לגדר שלנו?
בעלי התלבש במהירות, פנה אל הדלת שצפה לפתע על רחוב שהוא גם ים וגם כביש. הכלבים שלנו, יהב ובצלאל, נבחו בטירוף, כאילו מריחים משהו שמעבר להבנתו של יום רגיל.
ובאמת, שלושה נכדים התייצבו כמו בצבא מול שער הכניסה. הרגשתי שאני בתוך הצגה שאין לה במאי.
לקחנו את הילדים הביתה, שמנו אותם ברכות על ספות שנראו כמו סירות. ניסינו להתקשר להורים שלהם. התשובה שלהם חלחלה ישר לחלום:
“אתם לא אוהבים את הנכדים? לא עוזרים להם בשקל אחד, לא קונים להם מתנות. אז לפחות תבלו איתם. יש לנו עניינים דחופים לטפל. עכשיו הזדמנות שלכם לתקן את המוניטין מול הילדים שלכם.”
אני ובעלי קפאנו. הקטן מביניהם עוד לא בן שנה אפילו לא שלחו חיתולים, לא אוכל לתינוק. הכל אפוף עשן ירח, כאילו מישהו שכח את ההגיון בלילה ההוא.
מזל שבעיר שלנו תל אביב, שהפכה בחלום לעיר של אור נוזלי, יש סופרמרקט שפתוח כל הלילה. בעלי הלך במסע-חלום וקנה כל מה שצריך חיתולים, דייסה, פירות, חלה, הכול בשקלים חדשים שהרגישו קלים כשטרות של נייר עיתון.
סבלנו איתם שעות שלא נגמרות. הילדים התרוצצו, לא רצו לישון, בכו, התקשו להירדם בתוך מציאות שלא מתאימה כלל למעשה. אני הבנתי הם לא אשמים, מישהו העיר אותם מקווים של חלום.
ההורים אספו אותם רק בשלוש בצהריים, אולי כי המשכנו להטריד אותם בשיחות. ילדים של אחרים אחריות כבדה, כמו להחזיק מים בידיים.
לבסוף, עוד האשימו אותנו שקנינו חיתולים ואוכל לא נכונים. ובכל זאת, ארזו את הקניות ולקחו איתם. המילים שנשארו התערפלו כמו עגלות בסערה של חול.
עכשיו, אנחנו לא יודעים איך להגן על עצמנו. חוששים לפתוח עיניים ולגלות שוב את שלושת הנכדים מחכים בכניסה בחמש בבוקר, בין גדר שנראית כסולם אל ענן. אני עדיין מפחדת, כמו אחרי סערה שמותירה אחריה שביבי שמש ומבט תועה.
