הנכדה שכל כך חיכיתי לה
דליה לוי התקשרה שוב ושוב לבן שלה, שיצא לעוד הפלגה בים התיכון. אבל אין קליטה והיא ידעה שלא תשמע ממנו עד שיגיע לחוף הבא, וזה עוד ייקח זמן. והיא לא מצליחה להירגע והפעם, יש לה סיבה טובה.
“מה עשית לי, נדב…” נאנחה בהתרגשות ולחצה שוב על המספר של הבן שלה. שיחות הטלפון שלה התפוגגו באוויר, אבל התקווה תמיד נשארה, אולי בכל זאת יהיה קליטה. אבל אין מה לעשות עד שיגיע לנמל הקרוב, היא רק תמשיך לדאוג.
כבר יומיים שדליה לא ישנה. כל כך הרבה התרחש, והכל בגלל הבן שלה.
***
הסיפור הזה התחיל עוד לפני כמה שנים, כשנדב בכלל לא חלם לעבוד בהפלגות. כבר היה גבר בן עשרים ושמונה, ובכל זאת עם בנות אף פעם לא הסתדר תמיד ראה משהו שמפריע לו. דליה, בלב שבור, התבוננה איך פעם אחר פעם הבן שלה נפרד מבחורות שלדעתה היו מוצלחות ונחמדות.
“לך יש אופי בלתי נסבל!” הייתה אומרת לו. “אף אחת לא מתאימה? איזו אישה כבר תצליח לעמוד בסטנדרטים שלך?”
“אני לא מבין מה את רוצה, אמא. את רק רוצה שיהיה לך כלה, ואת בכלל לא מתעניינת מי היא באמת.”
“זה לא נכון, נדב! אכפת לי שתאהב אותה, שתהיה בן-אדם טוב.”
נדב היה שותק כשדליה ניסתה להמשיך, והיא הייתה נכנסת לעצבים. איך הבן שלה, זה שבכתה אותו אחרי שעות לידה שהרגישו כמו נצח, עכשיו מתנהג כאילו הוא מבין את העולם יותר ממנה?
“למה יפעת לא מצאה חן בעיניך?” הייתה שואלת אותו, והילד בשלו.
“דיברנו על זה כבר.”
“טוב… יפעת בכלל לא דוגמה טובה, אבל מה עם שירה? או דנה? כולן היו בחורות נהדרות, מטפלות, בנות-בית, מסודרות. לא אהבת אף אחת?”
“את צודקת, היו אחלה,” נדב היה מודה, “אבל בסוף, זה לא הלך. זה לא זה.”
“ומה עם איילת?”
“אמא!”
“מה אמה? אין מצב שתהיה מרוצה! אתה כבר כמעט שלושים, לא עדיף להתייצב?”
“תעזבי אותי, מספיק! נמאס לי מהדיבורים האלה.” ובזה היה קם ויוצא, משאיר את דליה מתוסכלת.
“רק מהאבא שלו ירש את העקשנות הזאת…” מלמלה לעצמה.
השנים עברו, והרצון של דליה להחזיק ביד נכדים רק התגבר ככל שהחברות מתחלפות. ואז נדב פגש חבר ישן שלמד ימאות, והמשיכו יחד לעבוד בהפלגות. הוא השתכנע, עבד קשה, והרוויח טוב. אחרי המסע הראשון עשה שיפוץ בדירה, בשני פתח חשבון וחילק לאמא כרטיס אשראי.
“תשתמשי, שאף פעם לא יחסר לך.”
“אבל לא חסר לי כלום,” מלמלה דליה. “רק נכדים אין לי, והזמן עובר…”
“את עוד צעירה, מה את מדברת!”
דליה בכלל לא הייתה נוגעת בכסף של נדב. מיהרה לחזור לעבודה בבית-המרקחת שלה, עם המשכורת הצנועה, ולא היה לה צורך ביותר. “שהכסף יישאר שם. בסוף הוא יבין שיש לו אמא חסכנית,” הרהרה לעצמה.
ככה חיו כבר כמה שנים נדב חוזר לחופשות קצרות, מנסה להשלים את כל מה שהחסיר בים: נפגש עם חברים, מסתובב בעיר, יוצא עם בחורות חדשות אבל לא מציג אותן לאמא יותר. ואם הייתה מעירה על כך, היה עונה בקוצר רוח: “אני לא מציג אותן, כדי שלא תדאגי שאני לא מתחתן איתן. אני גם לא מתכנן.”
זה כאב לדליה מאוד, במיוחד כשהאשים אותה בנאיביות: “את חושבת טוב מדי על כולם, אמא. היית רואה רק מה שרצו להראות לך, לא מי שהיו באמת.”
העלבון הזה לא נתן לה מנוח, כי בפשטות הבן שלה אמר לה שהיא נאיבית, כלומר טיפשה. ואף פעם זה לא מרגיש טוב.
אבל בלילה אחד, כשראתה אותו בחוץ עם בחורה חדשה, דליה התעקשה להכיר אותה. נדב קצת הסמיק והיה נבוך אבל לאמא אין ברירה, הכיר לה את ים.
ים מצאה חן בענייה של דליה מיד גבוהה, דקיקה, תלתלים פראיים, חיוך שובה לב וכל כך מנומסת. בליבה חשבה דליה: “אולי באמת היה לו פשוט חוסר מזל עד עכשיו. כנראה, כל מה שקרה, כדי שיפגוש את ים.”
הקשר ביניהם נמשך לאורך כל החופשה, ולחצה דליה שוב ושוב שים תבוא אליהם היא התרשמה מהידע של ים, מהשיחות, מכך שתמיד ידעה לשמח את כולם. אבל כשנדב נסע שוב להפלגה, פתאום ים נעלמה.
“אנחנו לא בקשר יותר,” פסק הבן שלה ולא הסכים לדבר על זה יותר.
דליה לא הצליחה להבין מה קרה, ולא הייתה לה אף אחת לשאול.
***
שנה עברה, נדב חזר מספר פעמים, אבל על ים כבר אי אפשר היה לדבר. “אמא, עזבי. אין מה להיכנס לזה,” חתך.
דליה כמעט בוכה: “אבל אני דואגת לך!”
“אל תידאגי.” ענה, “עם ים אין למה לדבר. וגם מספיק עם הניג’וס!”
ושוב הפלגה, ודליה המשיכה בשלה.
באחד הבקרים כשדליה עבדה בבית המרקחת, נכנסה אישה צעירה לקנות תחליפי חלב לתינוקות. זו הייתה ים. היא השפילה מבט, סידרה כובע לבת קטנה בעגלה.
“ים! איזה כיף לראות אותך!” קראה דליה. “נדב לא אמר מילה, רק נעלם. יש ביניכם משהו?”
“כן, לא…” ענתה ים בשקט, “זה מאחורינו.”
דליה חששה: “תגידי, מה קרה? הוא פגע בך?”
“עזבי, זה לא משנה… נלך עכשיו.”
“תקפצי לפה שוב! אשמח לדבר.”
ואכן, ים חזרה במשמרת הבאה, ורכשה שוב מוצרים לתינוק. הפעם עם שיחה שנפתחה לאיטה. התברר שים הרתה לנדב, וכשגילתה וסיפרה לו, אמר שאין לו זמן לגדל ילדה, שהוא רק בים, ולא מתכנן זוגיות. ואז נעלם.
“הכל בסדר,” הנידה ים בראשה. “אני לא כועסת. אנחנו נסתדר.”
דליה כרעה ליד העגלה:
“זו הנכדה שלי?”
“ככה זה נראה,” ענתה ים בלחישה. “קוראים לה נועה.”
“נועתי הקטנה…”
***
הדאגה לא עזבה את דליה. הצליחה לדלות מים שים שכרה דירה, אך עם ילדה וללא פרנסה קבועה היה לה קשה. חשבה לחזור אל הוריה, וכשדליה דמיינה שנכדתה תתרחק ממנה, כאב לה הלב.
“תבואי אלי, ים, עם נועה. הדירה שלי גדולה, יש לך אותי, אני אזור, ותמצאי עבודה מסודרת. נדב שולח מספיק כסף אין לי מה לעשות איתו. לנועה לא יחסר כלום.”
“ומה יחשוב נדב?”
“נדב? מי שואל אותו? הוא עשה מה שעשה, אני אתקן.”
כך, ים ונועה עברו אל דליה. היא לא חסכה מהנכדה זמן ולא כספים. הפחיתה עבודה במשמרות, העבירה את הזמן העיקרי בחברת נועה, בזמן שים מצאה עבודה ויכלה לצאת בראש שקט.
“תני לנוח,” עודדה דליה את ים. “אני כבר ארחץ את נועה, אשים אותה לישון.”
החופשה הבאה של נדב התקרבה. דליה התכוננה נפשית “לעמוד מולו ולחנך” הכינה את עצמה נפשית, וים התחילה להילחץ.
“נדב יחזור וגרש אותנו מפה, אני מפחדת שבגללך הסכמתי לבוא. דליה, אולי נחפש דירה.”
“שום דבר! את לא עוזבת, ומה נדב יגיד זה כבר העניין שלי.”
“אבל, דליה, אני מרגישה לא נעים. לא רוצה להסתמך על נדיבותך. נדב עוד יאמר שכל זה בשביל כסף, אבל לא אכפת לי מכלום. את אדם נדיר, עשית בשביל נועה ולי כל כך הרבה! אני פשוט… אעבור שוב להורים ונשמור על קשר.”
“אז זהו הדירה שלי, ואני מחליטה מי גר פה! שניכם תישארו! ונדב שינסה להגיד משהו!”
ים המשיכה לטעון אבל דליה התעקשה: השתיים נשארו.
“אני חושבת,” אמרה דליה באחת הארוחות, “שכדאי להסדיר את הדירה על שם נועה. שיהיה לה ביטחון. במיוחד כי נדב לא הוכר כאבא במסמכים…” הסתכלה על ים, ששתקה במבוכה.
“סליחה, לא חשבתי…”
“אני מבינה. אז מחר אנחנו הולכות לעורך דין.”
“אבל להורים שלי יש דירה…”
“אני מחליטה! אין על מה להתווכח.”
כך פעלו, אך בעורך דין הסבירו חייבים שבן דליה יוותר על חלקו. נשאר לה לחכות לנדב. בינתיים ים נהייתה לחוצה יותר ונעלמה מהבית לזמן רב.
“למה את כל הזמן בחוץ?” דרשה דליה, וים גמגמה על ענייני עבודה ושהיא צריכה לקחת מקדמה. דליה הבחינה שחפצים של ים כבר מוכנים בשקית גדולה מוסתרת.
“את עוזבת? מצאת דירה?”
“דליה, אני חייבת… כשהוא יחזור”
“את לא עוזבת! אם חסר משהו לכי קחי מהכרטיס, אמרתי לך איפה ולמה. את צריכה להיות אמא בבית!”
בים שתקה. נדב חזר בעוד יומיים.
***
בבוקר חזרתו של נדב, דליה קמה מוקדם, נכנסה לחדר של ים ונועה רק נועה ישנה שם. ים נעלמה. “לא הגיוני. חמש בבוקר וים כבר הלכה?!”
דליה הלכה למטבח, הכינה לבנה בורקסים ופשטידות אהובות דמיינה איך תעמוד מולו עם נועה על הידיים ותעמיד אותו במקום.
לבסוף נשמע הצלצול המיוחל.
נדב עמד מופתע בכניסה, כשראה את אמא עם ילדה קטנטנה על הידיים.
“שלום אמא. מי הילדה? מה קרה פה בזמן שלא הייתי?”
“על זה אתה צריך לדעת הכי טוב! זאת הנכדה שלך!”
“על מה את מדברת? לי אין אחים שלא הכרתי?”
“תפסיק להעמיד פנים, נדב! ים סיפרה לי הכל! ככה גידלתי אותך? עשה לי בושות!”
“ים? ביקשתי לא לפגוש אותה! מה עשתה הילדה פה עכשיו?”
דליה, מתוחה, שפכה everything החוצה, עם תוכחה לא קטנה. נדב קפץ: “אמא! לא מדובר פה בי. ים עבדה עליך. רק כסף עניין אותה. מה היא לקחה?”
“כלום! אתה לא מבין”
“אמא, בדקי את הסכומים שלך! ים בטח déjà ברחוק…”
“היא רק הלכה לעבודה!” התעקשה.
דנו עד הלילה. דליה המשיכה להגן על ים, נדב טען שמדובר בנוכלת, ושמבחן דנ”א יפתור הכל. דליה נעמדה על שלה “נבדוק. אני יודעת מה נכון.”
ערב הגיע, ים לא חזרה, וכך גם לא למחרת. טלפונים נשארו ללא מענה. דליה הלכה לעבודתה לשעבר של ים, אבל שם איש לא הכיר אותה, גם לא מזהה מהתמונה.
חזרה הביתה, גילתה שהכרטיס והכסף נעלמו, הבגדים של ים אינם. רק חפצי נועה נשארו. אז הבינה שנפלה בפח.
“לא ייאמן, עזבה את נועה וברחה?”
“היא אפילו גרועה מזה,” אמר נדב בעצב. “אמרו לי מהתחלה שהיא לא יציבה, ועוד שמעתי שפגעה גם באחרים… טעות שלי.”
דליה פרצה בבכי: “כמה טיפשה הייתי! למה לא סיפרת לי?”
“לא רציתי להכאיב לך. תמיד התייחסת לכולם באהבה, רציתי שתישארי מאושרת.”
“ומה עושים עכשיו?”
“פונים למשטרה! מזל שהדירה לא עברה על השם שלהן.”
הגישו תלונה. לא מצאו את ים. הכסף שהיה בחשבון חלק קטן נשאר, כי נדב חסם מיד ברגע שידע. הכרטיס נמצא מאוחר יותר בתחנה מרכזית.
את נועה קיבלה דליה לאומנה, אך נאלצה להתפטר מהעבודה ולדאוג לה לשמחתה פרנסת נדב הספיקה. הבדיקה הוכיחה שנועה אינה בתו של נדב, אך דליה התאהבה בילדה. יחד עם הבן, החליטו לאמץ אותה באופן רשמי. ים נעלמה, והסירה את זכויות ההורים בפסק-דין. לקח חודשים להסדיר את החסות במיוחד כי דליה הייתה צריכה הכנסה קבועה, מסגרת לילדה, להתמודד מול הרשויות. אך בסוף הכל הסתדר.
ואז, כעבור שנה, חזר נדב מחופשת ים והביא איתו… אישה:
“אמא, תכירי זו הדסה. נגור פה יחד.”
דליה הביטה בהדסה, ואז לחדר הילדים, תוהה אם נדב סיפר לה על נועה.
הדסה חייכה: “נעים מאוד, דליה! נדב סיפר לי הכל. אני באמת מעריצה את מה שעשית, ואשמח לעזור בגידול של נועה. מבחינתי היא שלנו.”
“אני מתכנן לסיים עם ההפלגות, ואנחנו נאמץ את נועה יחד,” הוסיף נדב.
דליה קרנה מאושר: “איזה נס! תיכנסו, יש אוכל לכולם! סוף סוף הבית מלא צחוק ונחת!” ומחתה דמעה קטנה מהעיניים.
ובכך למדה דליה: גם כשנפגעים מתוך טוב-לב, אסור להפסיק להאמין בטוב כי הטוב חוזר לכל מי שנותן באהבה.
