נכדה
עוד מיום היוולדה, נועה פלאט לא הייתה רצויה לאמא שלה, ענת. ענת התייחסה אליה כמו לבלנדר ישן במטבח אם יש אותו, יופי; אין? גם טוב, לא מרגישה שום הבדל. היא רבּה כל הזמן עם אבא של נועה, וכשהוא חזר לאשתו החוקית ברמת גן, ענת פשוט איבדה את זה לגמרי.
אה, עזב כן? אז בעצם אף פעם לא התכוון לעזוב את המנקה שלו! אכל לי את כל הלב, הנחש! שיקר לי צעקה לתוך הטלפון ועכשיו השאיר אותי עם הגוזל הזה? אני זורקת אותה מהחלון, או משאירה בתחנה מרכזית אצל ההומלסים!
נועה, אז בת חמש, סתמה אוזניים והתחילה לבכות חרש. היא יונקת את חוסר האהבה של אמא שלה כמו ספוג.
לא אכפת לי מה תעשי עם הבת שלך. בכלל, אני בספק אם היא שלי. להתראות! ענה רם, אבא של נועה, מהצד השני.
ענת, בטירוף מוחלט, דחפה בגדים קטנים לתיק, זרקה עליו גם תעודת זהות של נועה ומיהרה לקחת מונית.
“אני עוד אראה לו! אני אראה לכם לכולם!” הבזיקה לה המחשבה בראש. בקול הכי מתנשא, הנחתה את הנהג להגיע לכתובת שהיא נתנה.
היא התכוונה להיפטר מהילדה אצל אמא של רם, שרה פלאט. שרה גרה במושב בגליל.
הנהג המונית לא אהב את היחס של ענת בחורה יהירה שמדברת בגסות עם ילדה מבוהלת.
אמא, אני צריכה לשירותים ליחשה נועה, אינה מצפה לטוב.
באמת. ענת שילחה בילדה מבט כזה, שגם הנהג קיווה שאולי יאשר לו לזרוק עליה סמרטוט רטוב.
אצל הנהג הזה, לנכדה שלו מאשתו של הבן יש גיל דומה. כלה כמו מדונה, ואף פעם לא הרימה עליה קול!
תחזיקי מעמד. אצל הסבתא האינטליגנטית שלך תעשי מה שאת רוצה.
ענת התעלמה מנועה והביטה בזעם בחלון.
היי, גברת, תזהרי. זה שעוד לא הורדתי אותך כאן ולא הסעתי את הילדה ישר ללשכת הרווחה, לא אומר שאין לי גבולות!
מה?? תשתוק! אל תתערב, ליצן. גם ככה אתה נראה לי מוזר איימה ענת מי יאמין לנהג מונית או לאמא בוכה? הבת שלי, אני אעשה איתה מה שבא לי! אז תרגיע ותוריד פרופיל!
הנהג הידק לסת. עם כאלה עדיף לא להסתבך. אבל הילדה כל כך מסכנה.
כעבור שעה וחצי הגיעו ליעד.
חכי פה רגע! ענת פרצה החוצה מבלי להביט אחורה, ממש כשהנהג טס משם.
לכי ברגל, נחש! נשמע מתוך האוטו.
ענת ירקה הצידה וסיננה קללה.
חלאה! תפסה את נועה חזק בידה ופרצה בגסות לחצר, תוך שהיא בועטת בשער.
קחי, הנה ‘האוצר’ שלך! תעשי איתה מה שבא לך. הבן שלך הסכים. אני לא צריכה אותה! נפלט לענת, בקול צרוד מסיגריות, והסתובבה על עקביה.
שרה פלאט עמדה שם מבולבלת.
אמא! אמא! אל תלכי! יללה נועה. תוך כדי מריחה של דמעות על פני כפות ידיים מלוכלכות.
היא רצה אחרי ענת, שפסעה לעבר הרחוב.
תפסיקי! לכי לסבתא שלך! עכשיו תגורו יחד! ענת ניסתה להתנער ממנה.
השכנים התחילו להציץ. שרה, בשארית כוחותיה, רצה לתפוס את הנכדה הבוכיה.
בואי, מתוקה שלי. בואי, ענבל שלי אמרה שרה בדמעות זולגות על פניה החרושות. בעצם, היא לא ידעה עליה כמעט כלום!
רם אף פעם לא סיפר שהיה לו ילדה מהצד.
אני לא אפגע בך, אל תפחדי. רוצה שאכין פנקייק? יש גם שמנת ניסתה להרגיע ולפתות.
ליד השער, שרה הביטה עוד פעם אחת אחורה ראתה איך ענת קפצה לטרמפ והשאירה מאחור רק ענן אבק.
לא שמעו ממנה יותר אף פעם. שרה קיבלה את נועה בזרועות פתוחות, משוכנעת בלב שהיא מתנה מהשמיים. היא אפילו לא הטילה ספק בנכדותה. הרי כל כך דומה לרמי הקטן! רמי, שהגיע לבקר את אמא שלו במושב לעיתים כה נדירות, שכמעט שכחה איך הוא נראה.
אני אגידל אותך, נועה, אעמיד אותך על הרגליים, אתן לך הכול כמה שרק אוכל.
וכך גידלה אותה. באהבה ודאגה. שלחה אותה לכיתה א’, והזמן טס.
הנה כבר י”ב, תיכף מסיבת סיום. נועה הפכה לנערה חכמה, טובת לב ורגישה. חלמה ללמוד רפואה, אבל כרגע רק המכללה ברמת גן קורצת לה.
חבל שאבא לא מוכן להכיר בי חשבה בקול לשרה. בערבים אהבו לשבת יחד במרפסת, לצפות בשקיעה ולשתות תה עם עוגיות.
שרה ליטפה את שיערה הרך, מנסה לנחם. מה תענה? רם בחר לנתק קשר, העדיף את בנו מאשתו הראשונה. את נועה בחר לבזות ולזלזל בה, כל פעם שבא קרא לה פרחכת והמציא עלבונות.
פרחחת? אתה בעצמך פרחח! לא התאפקה פעם אחת שרה בא כל חודש רק להוציא ממני קצבת ביטוח לאומי, כאילו אין לך עבודה, כאילו אשתך לא מביאה משכורת. אותך צריך לזרוק, לא את הילדה! אל תבוא יותר! עדיף בלי אבא מגעיל בכלל!
ככה את מדברת איתי, אמא? טוב, כשאת תמותי, אפילו להלוויה אני לא אבוא! צרח רם, הרים את בנו תומר (שהרגע קרע לנועה את קרטיב הקרח) ונסע, משאיר מבט שונא מאחור. מאז באמת לא חזר.
ה’ יישפוט אותו, נועה לחשה שרה בואי נכין תה, מחר תקבלי תעודת בגרות!
הקיץ עבר מהר בין עגבניות בגינה ושרה הבינה שצריך להספיק לכמה עניינים, כל עוד הבריאות מחזיקה.
כשנפרדו ליד המכללה, נועה חיבקה את סבתה חזק.
תלמדי טוב, חמודה. לזכור: בעתיד תוכלי לסמוך רק על עצמך. אני כבר זקנה, לא מחזיקה הרבה.
נועה גירשה את הדמעות.
עזבי, סבתוש! את הכי חזקה בעולם! בגיל שלך מתחילה הפריחה האמיתית!
שרה חייכה, ולפני שחזרה למושב עם השכן איציק, ביקשה שיעצור אצלה בנוטריון. הסדירה עניין חשוב בראש שקט.
נועה הייתה באה מדי סופ”ש לביקור. דאגה מאוד לבריאותה של שרה, למדה בהתמדה וחלמה להמשיך לאוניברסיטה ולהיות רופאה. הייתה בטוחה שתוכל להאריך לסבתה את החיים עם כל הידע.
אחר כך באה אהבה: התאהבה בבן כיתתה, יותם. בחור טוב, לומד יפה, גם הוא רוצה להיות רופא.
שרה שמחה בשבילה. בתום המכללה, כשקיבלה תעודת הצטיינות, עשו חתונה צנועה רק שרה מצד הכלה.
סבתוש, את לא רק הסבתא האהובה שלי כשנשקה לה בחתונה את גם אמא ואבא בשבילי. כל השנים דאגת לי, אהבת אותי, החזקת אותי בבית חמים. אין לי מספיק תודה לומר לך, אני אוהבת אותך, סבתה!
נועה כרעה ברך וחיבקה את שרה, לא מסוגלת לדמיין שאין לה סבתא, שאי פעם ייגמר לה החיבוק.
דמעות ירדו, כל האורחים נהיו רגשנים פתאום.
קומי, ילדונת גמגמה שרה, מתביישת לקחת את כל תשומת הלב.
למה לא? התפרץ יותם את עכשיו הראשת של המשפחה שלנו! ברוכה הבאה!
הערב התמלא בברכות לאושר הזוג והבריאות של שרה האמא-סבתא שמגדלת כזאת פנינה.
לא חלף זמן, וסבתא שרה החלה לדעוך כמו מי שסיימה משימה גדולה.
נועה ויותם טיפלו בה, נסעו אליה שוב ושוב, משלבים עם הלימודים.
יום אחד לחצה שרה לנכדה את היד ולחשה:
אחרי שאלך, אל תתני לרמי ולגברת לנסות לקחת ממך משהו. כתבתי על שמך את הבית, בנוטריון, לפני כמה שנים. הכול חתום, את הבעלים. אל תדאגי.
סבתא…
די, תני לי לסיים. לא היו לך הורים אמיתיים, רק אני הייתי איתך. בסוף כשאלך, רוצה לדעת שיש לך בית שלך, גג מעל הראש! תמכרי ותעברו לדירה בעיר.
נועה רק בכתה, מנסה לבלוע את הגוש בגרון.
עוד שנה וחצי, תחת טיפול מסור, שרה נפטרה בשקט בשנתה. בדיוק כמו שרצתה.
וכמובן, אחרי השבעה, הופיע רם והמשפחה החדשה שלו.
לכי מפה! פסק רם כשהאמא שלי הייתה בחיים, נתנו לך להיות פה. עכשיו תעופי, הבית שלנו.
נועה שתקה. ראתה את פרצופם רם, אשתו שמעולם לא פגשה, ותומר, אחיה למחצה, לועס מסטיק ובוחן את הבית כאילו כבר עובד על טבלת אקסל מה אפשר לקנות מהכסף.
יותם חזר מהסופר וראה את החבורה.
מי אלה? את מביאה לי גברים זרים לכאן? צעק רם.
יותם התעלם, הניח את השקית וענה בשקט:
אני הבעל של נועה. מי בדיוק אתה? לא זוכר שפגשתי אותך פעם.
רם האדים:
יאללה החוצה! שניכם! פסק.
סליחה, אבל איזו חוצפה! נועה כאן בעלת הבית. רוצה לראות את ההסכם מהנוטריון? יותם שלף קלף.
איזה הסכם? רם רעד.
רמי, זאת מכשפה, היא סובבה את אמא שלך, חייבים עורך דין! צווחה אשתו.
אני לא אשאיר את זה ככה! אני אוכיח שהיא לא הבת שלי! רם זעם, מנופף באגרוף.
תתחילי לארוז, פרחחת. עד שנדאג שתתרחקי מפה זרק תומר. רצה לקנות רכב סוף-סוף.
הם עזבו, משאירים מאחור אוויר דחוס. נועה כרעה לרצפה ובכתה.
מה כבר עשיתי? אפילו סוכריה לא קיבלתי מאבא בילדות, ועכשיו הוא לוקח לי את הבית…
מה, אין להם דירה? חסרים להם חיים? זה כל מה שנשאר לי מסבתא! לחשה ליותם בבכי.
יותם הרים אותה, חיבק.
מחר נפרסם מודעה למכירה, אחרת הם יחזרו ויתעללו לך בנפש. זוכרת מה שרה ביקשה? למכור ולעבור לעיר!
רק לא חשבתי שיקרה כל כך מהר. כל ילדותי שנים כאן.
הבית נמכר מהר. נמצאו קונים עמידים שתמיד רצו וילה ירוקה בגליל, וממש לא התווכחו על המחיר.
הווילה הייתה גדולה, מוקפת עצי פרי, עם חורשת אורנים מעבר לחצר, ובפינה פרגולה עטופה גפן. בית לבן, נעים, שמיד מצא חן.
נועה ויותם קנו דירה חמודה במרכז חיפה. לא עבר זמן, והם ציפו לילד ראשון, נלהבים ושמחים. הילד הזה היה רצוי אפילו מאוד.
בלילות, רגע לפני השינה, נועה תמיד אמרה בלב לסבתא: ״תודה, אמא שלי, את נתת לי חיים…״… עכשיו התור שלי להחזיר.”
בלילה שבו הגיעה נועה לבית החולים עם צירי לידה, הציצה בחלון האפל של חדר היולדות וראתה ירח ענק, ישר מעל הכרמל. בהתרגשות רעדה קצות אצבעותיה. יותם לחץ את ידה “את לא לבד”, לחש בנשימה חמה, כמו של סבתא.
היא התמסרה לכאב, ליד התקווה. כשהתינוק הראשון שלה בכה, רעד לבה בהקלה: הנה, מעגל נשבר.
שרה לא הייתה שם גופנית, אבל נועה הרגישה אותה את הקמט שריחף בין עיניה, את מגע היד המלטף, את ריח עוגיות הוניל במטבח, את המילים מרגיעות: “את לא חייבת להיות דומה לאף אחד מההורים. את רק את, ובשבילך העולם יחייך שוב.”
בלב נועה נדלק אור חמים, גבוה יותר מכל פחד. היא הניחה לתינוק על חזהּ הקטן, נשקה למצחו ולחשה, ״ברוך הבא, ילד אהוב. פה תמיד תרצה להיות.״
ולראשונה מזה שנים, נועה הייתה שלמה. כי מתוך כל האבדנים, כל הגעגועים, כל מחנק הילדות, נבט פתאום שורש חדש של חמלה, אומץ, ושושלת של אהבה שאיש כבר לא יוכל לנתק.
