דחף בעלו אותה החוצה, וצחוקו הרעיש: «קיבלת רק מקרר ישן». הוא לא ידע שהקיר שמאחורי הדלת היה כפול.
שתיקה כבדה, עטופה בריח של קטורה ושושנים רטובות, נפרשה על הדירה. אורלי ישבה קפוצה על קצה הספה, כאילו משקולת בלתי נראית צפה עליה. השמלה השחורה נדבקה לגופה וגרמה לגרד, מזכירה לה את סיבת השקט המת על פני היום קיבלה קבר סבתי, גילה רוזן, האחרונה שעוד נותרה לה בעולם.
מול עיניה, בכיסא מרופד, ישב בעלה, אברהם לוי. נוכחותו נראתה כלעג, במיוחד כשהיום למחרת היו מתכננים להגיש בקשת גירושין. הוא לא אמר מילה של נחמה, רק צפה בה בשקט, מנסה להסתיר כעסו, כאילו מעוניין שהמחזה המייגע יסתיים במהירות.
אורלי חיפצה במבטה על שטיח הלבן המוחל, מרגישה שהתקווה האחרונה להתפייסות כבתה לאטלאט, משאירה רק חלל קר.
״אז, תנחומים,״ חידש אברהם, קווצת קווצת סרק. ״עכשיו את ברת-אדמה! חובלת? בטח סבתך השאירה לך נכס? אה, שכחתי המורשת הגדולה: מקרר ישן ריחני של קוולק. מזל טוב, איזה יוקרה!״
המילים שלו חצצו אותה כמו סכין. זכרונות של מריבות אינסופיות, צעקות ודמעות צצו מחדש. סבתה, גילה רוזן, שנקראה בשם נדיר, שנקללה את בעלה של אורלי מאז ראשונה. ״הוא נוכל, אורלי,״ הייתה אומרת בחומרה. ״ריק כקנה. הוא ירקוד אותך ויעזוב אותך ערומה.״ אברהם רק חייך וקרא לה «המכשפה הישנה». אורלי עמדה ביניהם פעמים רבות, בניסיונות שווא לתווך, ובכתה מתוך אמונה שהיא תוכל לתקן הכל. עכשיו היא הבינה שסבתה ראתה את האמת מלכתחילה.
״ולגבי העתיד המבריק שלך,״ המשיך הוא בתוקפנות, מתאם את הז’קט היקר שלו, ״אל תדאגי לבקר בעבודה מחר את פוטרת. ההוראה נחתמה הבוקר. כך, יקירתי, גם המקרר שלך ירגיש יוקרה. תתפסי פרטים משפחתיים, ותודה לי על כך.״
זה היה סוף לא רק של הנישואין, אלא של כל החיים שהקימה סביבו. התקווה האחרונה לרגע של אנושיות נעלמה, במקומה השתרשה שנאת קפידה.
אורלי הרימה מבט ריק אליו, אך שמעה רק דממה. מה הטעם? הכל כבר נאמר. בשקט היא קמה, הלכה לחדר, ותפסה את התיק שכבר ארזה מראש. בלי לשים לב לצחוקיו של בעלה, אחזה במפתח של דירתה הישנה של סבתה ויצאה ללא מבט לאחור.
הרחוב קיבל אותה ברוח קרירה של ערב. היא נעצרה מתחת לפנס רחוב פומבי, שהניח שני תיקים כבדים. לפני עיניה ניצבה בניין אפור בת תשע קומות בית ילדותה וצעירותיה, שבו גרו הוריה.
לא ביקרה שם שנים. אחרי התאונה שהכתה את הוריה, סבתה מכרה את דירתה ועברה לכאן לגדל את נכדתה. הקירות האלו שמרו על כאב רב, ומאז נישואה לאברהם, היא נמנעה לבקר שם, מפני שסבתה הייתה חיה רחוקה ממנו.
עכשיו זה היה מקלטה היחיד. קנאת לב היכן שקיבלה חיבוק וסיוע של סבתה, שהייתה לה אם, אבא וחברה בו זמנית. השנים האחרונות, אורלי קיבלה לבודד עבודה במשרד של בעלה וניסתה לשקם את נישואיה המתפוררים. היא הרגישה אשמת חרטה עמוקה. לבסוף דמעותיה שנשמרו כל היום פרצו. היא עמדה בוכה, ללא קול, בתוך עיר אדישה וגדולה.
״דודה, צריך עזרה?״ קולה של בחורה רזה וגרונית נשמעה סמוך. אורלי קפצה. נער בן כעשור, לבוש בג’קט גדול מדי ונעלי ספורט משומשות, ניגד לכלוך על לחיו, אך מבטו היה בוגר. הוא הנהן אל התיקים. ״כבד, לא?״
אורלי נגדה את דמעותיה במהירות. פשטותו של הילד הפתיעה אותה.
״לא, אני אדאג״ החלה, קולה נקרע.
הוא הביט בה בעומק. ״למה את בוכה?״ שאל בקול בוגר, לא בסקרנות ילדותית, אלא בגישה של מבוגר. ״אנשים שמחים לא עומדים ברחוב עם מזוודות בוכים.״
המילים הפשוטות שינו את תודעתה. עיניו לא החזיקו חינניות ולא גיחוך רק הבנה.
״שמי יובל,״ הוא הציג את עצמו.
״אורלי,״ היא נאנחה, הלחץ הקטן מתפזר. ״טוב, יובל, עזור לי.״
היא הצביעה אל אחד התיקים. יובל הרים אותו, והם נכנסו למדרגות רטובות ומקולקלות שהרעידו ריח עובש וחתול.
דלת הדירה נפתחה ברעש, משחררת אבק ושקט. מצעים לבנים חיפו רהיטים, ותריסים נמשכו חזק. אורלי הריחה ספרים ישנים ועצב בית נעול. יובל שם את התיק, הסתכל סביב כמו מנקה מנוסה, ואמר: ״זה ייקח שבוע לפחות, אם נעבוד יחד.״
אורלי חייכה בחלוף. הפרגמטיות שלו הביאה נצנוץ של חיים לאפלה. היא ראתה אותו קטן, דק, אך רציני. ידעה שאחרי שיעזור לה, הוא יחזור לרחוב הקורא.
״יובל,״ לחצה בקול חזק, ״זה מאוחר. תישאר כאן הלילה, חם מדי בחוץ.״
הוא הסתכל במופת, ואז הניד ראשו במקביל.
ערב הוא, אחרי ארוחה צנועה של לחם וגבינה מדוכנו פינת רחוב, ישבו במטבח. יובל, כילד רגיל, סיפר את סיפורו בלי רחמים. הוריו שתו במזנון, ביתם נשרף באש, הם מתו, והוא שרד. נשלח למעון ילדים, אך בורח.
״לא אחזור שם,״ אמר, מביט בכוס ריקה. ״במעון זה רק כניסה לכלא. רחוב יותר טוב לפחות אתה נלחם על קיומך.״
אורלי ענתה ברכות, «זה לא נכון», והדגישה שהגורל איננו קובע אלא האדם. ברגע זה נוצר קשר עדין אך חזק בין נשמתן.
ביום הבא, אורלי קמה מוקדם, כתבה פתק קטן: ״אחזור בקרוב. יש חלב ולחם במקרר. אל תיסעי.״ ואז יצאה.
היום היה יום הגירושין.
בבית המשפט, שמעו השטויות של אברהם הוא הציג אותה כפרורה עצלנית. אורלי נשארה דוממת, מרגישה ריקה ומקולקלת. כשיצאה עם פסק הדין ביד, לא חשה הקלה, אלא ריקנות וקשיות.
היא הלכה ברחובות ללא מטרה, והזכרת המקרר הישן חזרה אליה. המקרר של קוולק, משומש ושרוט, עמד במטבח כמו שריד מתקופה אחרת. יובל ניגש, נגע במעטפת הצבע שלו והצפצף: «זה עתיק! אפילו במקלט שלנו היה חדש יותר. הוא עובד?»
«לא», נשענה, יישבה על כיסא. «שקט שנים. רק סמל.״
למחרת, הם ניקו יחד. במגבות, במברשות ובדלי, חזרו על קירות מתקלפים, נרחצו באבק, וניקו אבק מבנים ישנים. השיחות, הצחוקים והפסקות הלכו והפכו לשגרת עבודה. כל משמרת העבירה משקל מהלב.
«כאשר אני אפתח, אהיה קבלן רכבות,״ יובל החלום שלו, משפשף את חלון הכניסה. «אקח רכבות למקומות שמעולם לא ביקרתי.»
«חלום יפה,״ חייכה אורלי. «אבל כדי לממש אותו, תצטרך ללמוד, לחזור לבית הספר.»
יובל קיבל זאת ברצינות, והבטיח לעשות זאת.
במהלך ניקוי המקרר, הוא הרגיש משהו מוזר בקיר שמולו. «הקיר כאן דק, רגיל, אבל כאן הוא עבה, קשה. משהו לא בסדר», קרא ליובל.
אורלי העבירה יד על הקיר באמת צד אחד היה סמיך. בעזרת סכין היא פצצה את הפאנל הפנימי, וחשפה תפר רזה.
בתוך המקרר נמצא ערימת כסף של שקלים חדשים, ומספר תיקים קטנים של תכשיטי זהב ויהלום: טבעת ברקת, שרשרת פנינה, עגילי יהלום. הם הקפיאו ברכות, מפחדים לשבור את הדממה.
הזכרון של סבתה חזר «אל תזניבי פסולת ישנה, אורלי, היא שווה יותר מהפינוקים של הרגליים», היא הייתה אומרת. גילה רוזן, שחייתה תחת משטרים קשים ותמורות כלכליות, לא סמכה על בנקים. היא הסתרה את העבר, התקווה והעתיד בקיר של המקרר.
זה לא היה רק אוצר זה היה תכנית הישרדות. סבתה ידעה שאברהם יעזוב את אורלי ריקה, ונתנה לה הזדמנות להתחיל מחדש.
הדמעות זרמו שוב, הפעם של תודה והקלה. אורלי חיבקה את יובל, שעדיין היה נדהם.
״יובל,״ לחשה, קולה רועד, ם״עכשיו הכול יהיה בסדר. אני אקח אותך לאימוץ, נקנה בית, תלמד במקצוע הטוב ביותר. תקבל את כל מה שמגיע לך.״
הילד הביט בה בעיניים מלאות תקווה עמוקה, ושאל בקול רך: ם״האם באמת את רוצה להיות אמא שלי?״
״כן,״ ענתה בחוזק, ם״יותר מכל.״
שנים חלפו במהירות. אורלי אומצה רשמית את יובל והשתמשו בחלק מהאוצר כדי לרכוש דירת שני חדרים מוארת ברמת גן.
יובל הוכיח כישרון יוצא דופן קיבל מלגה לאוניברסיטאית מובילה לכלכלה. אורלי חזרה ללימודים, הקימה משרד ייעוץ קטן אך משגשג. מה שהתרסק קיבל צורה מחודשת, משמעות וחמימות.
כעשרה שנים לאחר מכן, בחור צעיר וגבוה התאים קושרו במראה. יובל, כעת בוגר, היה מתחתן. ם״אמא, איך אני נראה?״ שאל.
״כמו תמיד מושלם,״ חייכה אורלי בגאווה. ם״אל תהיה מתגאה.״
״אני לא מתגאה, רק אומר עובדות,״ חייך יובל. ם״תזכיר לי את פרופסור לב, הוא חזר אליי. ם״הוא טוב, למה לא קיבלת אותו?״
לוי לב, שכן שלהם והפרופסור למתמטיקה, אהב להסתכל על אורלי ממבט עדין.
״היום יש לי משהו חשוב,״ קראה אורלי, והחלה לצאת. ם״בני מגיע לתואר, בואו נצא לפני שנספור.״
האולם היה מלא הורים, מרצים, נציגי חברות שמחפשים כישרונות. אורלי ישבה בשורה החמישית, לבה מתמלא בגאווה.
ופתאום, בחלק האחורי של הבמה, ראתה את אברהם. הוא היה מבוגר יותר, משקלו כבד, אך החיוך המרוחק שלו נשאר אותו. לבה דופק, אך לא קפא זה היה סקרנות קרה.
אברהם עלה לבמה, ראש של חברת פיננסים מצליחה, והתחיל לדבר בריקוד של הצלחה וכיבוד.
״אנחנו מחפשים את הטובים ביותר!״ הכריז. ם״ניפתח כל דלת!״
הקול הבא שנקרא היה יובל. הוא עלה לבמה, התייצב, והקהל נשתק.
״מרצים נכבדים, חברים, אורחים,״ התחיל בקול ברור. ם״היום אנחנו פותחים דף חדש בחיים שלי. לפני זמן קצר הייתי ילד חסר בית ברחוב.״
הקהל נאנח במחשבה. אורלי החזיקה את נשימתה. הוא המשיך, קוֹלו חָזָק, וסיפר על האישה שהפילה אותו ללא משכורת, ללא בית, ללא תקווה, והיא מצאה אותו במיחזור אשפה. הוא לא הזכיר שמות, אך עיניו נתקעו באברהם.
״הוא אמר לי שאצטרך לחפש במזבלות,״ אמר יובל, םולכן הגעתי אליך, המצב שלך גרם לי לשרוד. תודה לך, מר אברהם, על קשיותך. אם לא היית, לא הייתי כאן היום.״
הקהל זעק, ואז התפוצץ בתפואות. עיניים נפלו על אברהם, אדום מתמרמר ומבוהל.
״זה למה,״ סיים יובל, ם״אני מצהיר בפומבי שלא אעבוד עבור אדם עם מוסריות כזו, ואני ממליץ לחבריי לחשוב פעמיים לפני שייחשפו לחברה שלו. תודה.״
הוא ירד מהבמה לקול של קהל מריע בחוזק. יובל חיבק את אמא, דמעות שמחות בזרם, ויצאו יחד ללא מבט לאחור.
״אמא,״ אמר בחדר ההמתנה, ם״תתקשרי לפרופסור לב.״
אורלי הסתכלה על בנה חזק, טוב לב, בעיניים שלו היה אהבה, תודה וביטחון. בפעם הראשונה אחרי שנים, היא הרגישה אושר אמיתי.
היא שלפה את הטלפון, חייכה וכתבה: ם״בסדר, אסכים לדייט.״
