הפנס היה פצפון, בגודל של אצבע, על חוט קלוע. לא קלטתי אותו מיד. קודם שמתי לב לגבר.
לילה ירושלמי של מרץ, קו 11 בתחנה האחרונה במלחה וחזור. אוטובוס ריק, פנסי רחוב בחוץ, ריח של דיזל, קצת צמיגים ועוד ניחוח קלוש של קפה מתרמוס. זה כבר השנה הרביעית שלי בקו הזה. וגם השנה הרביעית שלילה עושה לי טוב יותר מהיום.
בלילה כמעט אין נוסעים. שיכורים אחרי מועדון ליד שוק מחנה יהודה תמיד עולים ביחד, צורחים, מפילים בקבוקים ויורדים אחרי שתי תחנות. אחיות שחוזרות ממשמרת לילה עולות בשקט, עוצמות עיניים, נרדמות עד לתחנה שלהן. מאבטחים. נהגי מוניות שהרכב שלהם שבק. כולם באים, הולכים לא נחרתים בזיכרון.
אבל הוא נחקק. גבר מעל שישים. לא גבוה, מוצק, עם ג’קט כהה וקפוצ’ון. הרגל הימנית שלו עומדת קצת רחב מהשמאלית כאילו הוא רגיל ללכת על מדרכות עקומות. תמיד יושב באותו מושב שורה שלישית מימין לחלון. משלם מזומן, תמיד מדויק, בלי עודף. נוסע עד הסוף. ואז חוזר. ולא יוצא.
שמתי לב אליו בתחילת מרץ. שמיים בירושלים נמוכים, והעיר נראית אפורה גם בלילה. והוא ישב בפינה שלו, כמו כתם צהוב יחיד, מסובב משהו ביד.
התחלתי לספור. חמישה לילות רצוף, שניים בלי. שוב חמישה. כל פעם כמו לוח זמנים מדויק. כאילו זו העבודה שלו, לא תחביב.
הוא לא נרדם, לא קרא, לא הסתכל בנייד. לא אוזניות, לא עיתון. רק יושב, מביט בחלון, מסובב משהו קטן. דרך המראה האחורית ראיתי את הנצנוץ חלש, צהוב נדלק, נכבה, שוב. כמו גחלילית תקועה בסלון האוטובוס ולא מוצאת יציאה.
הייתי בת 44. עוד לא 45, אבל כבר התרגלתי שלא שואלים בת כמה אני פשוט מסתכלים, מבינים לבד. ידיים רחבות, העור על הכריות כבר קשה מהגה, ציפורניים קצרות ומעוגלות. הגב קצת נטוי ימין הרגל ללחוץ על כפתור הדלת. עיוות מקצועי, מה שנקרא. לפעמים גם בבית אני תופסת את עצמי כתף ימין נמוכה מהשמאלית.
שתים-עשרה שנה לבד. הבן שלי, נבו בן 22, גר עם חברה שלו ברחוב אחר בשכונת ארמון הנציב. מתקשר כל ראשון, אם לא שוכח. אני לא מתקשרת. לא כי לא רוצה כי כשאני כן מתקשרת הוא עונה “אמא, מה קרה?” וישר שומעים דאגה, לא שמחה. אז אמא = משהו קרה. ככה נהיה. כנראה התרגלנו.
הגרוש שלי עזב כשהנבו היה בן 10. הלך לאסנת מרואי חשבון, לקח את המקטורנים מהמסדרון ואת הקומקום דווקא הוא היה חשוב לו. חילקנו את הדירה: לו שלושה חדים, לי שניים בקומת קרקע ברחוב חיים, דירה בלי מעלית. אמרתי לעצמי אז נו יאללה, יהיה בסדר. ואחר כך התברר באמת לא נהיה יותר גרוע. רק שקט יותר. והשקט הזה השתלט על השנים.
מאז, המילה “אהבה” עבדה לי כמו “חד-קרן” יפה, אבל לא קיים. חברות מדברות על הבעלים אני מחייכת ומהנהנת. סרטים רומנטיים? סוגרת באמצע. לא עצב חוסר אמונה. כמו שהייתי קטנה ובפעם הראשונה ראיתי את אבא עם הזקן של הסבא-חג מול תחפושת של סנטה.
והלילה מתאים לי. לא צריכה לחייך לנוסעים. לא סוחבת קשישות עם עגלות ולא תלמידים עם תיק בגב. לא שומעת אף אחד מתווכח בטלפון או אוכל בורקס מאחור. רק אני, הכביש והשקט. זה בדיוק למידה שלי, כמו מעיל שקונים אצל חייט לא גדול, לא לוחץ.
אבל הוא שבר את השקט. לא מרעש. מנוכחות. כמו אבן בנעל המאה הראשונה מציקה.
שבועיים התבוננתי בו התרגלתי. תחנת “חומת שמואל” הוא נכנס. תחנת “מלחה” יושב במקום שלו. חוזר ל”חומת שמואל” יוצא. מהנהן לי, כאילו מכיר. אני מהנהנת חזרה.
וכל לילה אותה נקודת אור. חלשה, צהובה, בין האצבעות שלו.
“מאיה, אולי הוא חסר בית?” אמרה גליה בדלפק של הסדרן לפני המשמרת.
גליה שבע שנים כבר סדרנית, ג’ינג’ית, שיער באפס מאחור עם סיכה, יודעת על כל הנהגים הכול: מי מתגרש, מי שותה, מי מחכים שהוא יתחיל. אני סומכת עליה.
“חסרי בית לא משלמים על סיבוב,” עניתי. “והוא תמיד משלם. מטבעות, בלי עודף.”
“אולי משוגע?”
“הוא שקט. מסתכל בחלון, שותק. לא מתנדנד, לא מדבר לעצמו. בן אדם נורמלי. פשוט נוסע.”
גליה חשבה. מזגה לי תה מהתרמוס עם נענע ולימון, כמו תמיד.
“אולי אשתו זרקה אותו?” אמרה. “כזה, מריבה, היא צועקת שילך, והוא משוטט באוטובוס עד שיעבור.”
“כל לילה? חודש? זה לא מריבה זה גירושין.”
גליה צחקה קצר.
“תשמעי, מאיה אהבה זה כשמישהו מחכה לך עם הקומקום בבית. כל השאר סיפורי פיות. ואוטובוסים בלילה.”
צחקתי. לי אף אחד לא מחכה עם קומקום. בבית רק חתול שמואל ג’ינג’י, שמן, פרצוף של מלך. וגם הוא רק בגלל האוכל.
אבל זה לא יצא לי מהראש. לאן הבן אדם הזה נוסע? חצי חודש, חמש פעמים בשבוע, חודש שלם. מי עושה דבר כזה? ולמה?
אולי יש לו נדודי שינה. אולי דמנציה. אולי סתם נוהג ישן כל החיים עבד לילה, לא יודע איך להפסיק.
הלוגיקה הלכה אבל גם שיקרתית. ראיתי לו בעיניים במראה צלולות, רגועות, ממוקדות. עיניים של מישהו שיודע בדיוק לאן הוא נוסע.
נשבעתי לשאול אותו.
***
זה לא קרה מיד. שלושה ימים התבשלתי. מטופש כל לילה אני מסיעה אותו, אין לי אומץ לשאול שאלה פשוטה. אבל ככה גדלנו: קרוב, אבל לא באמת לא להתערב, לא לחטט, לא לשאול. גבולות. ארבע שנים זה הלך לי היטב, כי באמת לא עניינה אותי אף נפש זרה.
אבל עליו לא הצלחתי להישאר אדישה. זה הרגיז אותי.
הוא עלה, כמו תמיד ב”חומת שמואל”, עשרים לאחת בלילה. שם מטבעות בקופה, הלך למקום הקבוע השלישי מימין. ישב, שלף מהמעיל את מה שעל חוט ולחץ אליו ליד.
נסענו בשקט. בחוץ פנסים, חלונות ראווה סגורים, תחנות ריקות. העיר ריקה, כמו סט של הצגה אחרי סיום. רק אני והוא שחקני משנה שנשארו לבד.
חיכיתי עד סוף הקו. ב”מלחה” יש שלוש דקות סטנדרט לפי לוח זמנים. כיביתי את כל האורות מלבד אלו של החירום. אור חלש, זהוב. יצאתי מהקבינה, נעמדתי מולו.
הוא יושב לא זז. ביד הדבר על החוט.
“סליחה,” אמרתי, “אפשר לשאול?”
הרימ לי מבט. הקול שלו נמוך, צרוד כאילו נתקעה לו פרוסת חלה בגרון.
“שאלי.”
“כל לילה אתה נוסע איתי, כבר חודש. כל לילה עד הסוף, ואז חזרה. לאן?”
שתק. הסתכל לי ישר בפנים בלי פחד, בלי עצבים. רק שקל אם עונים או לא.
אז אמר: “לאשתי.”
לא הבנתי. הסתכלתי בשעון אחת ועשרים בלילה.
“לאשתך? עכשיו?”
“רותי עובדת לילה במפעל ‘תומר’. ניהול בקרת איכות. אני נוסע איתה. לא אתה מבינה קרוב. כשהאוטובוס עובר ליד המפעל אני נותן לה לקרוא באור מהחלון.”
החזיק את היד שם פנס קטן על חוט קלוע. אור צהוב. הגוף שחוק, פלסטיק כבר לבן בקצוות מהשימוש הלילי שנה שלימה.
“בדבר הזה,” הוא אומר.
התיישבתי מולו, הרגליים אכלו אותי שש שעות נהיגה.
“בקיצור אתה כל לילה נכנס, נוסע עד הסוף, מהבהב לה מחלון וחוזר?”
“כן.”
“כל לילה?”
“חמש פעמים בשבוע. לה יש חמישה ימים, שתי חופשות. כשהיא עובדת גם אני כאן.”
שתקתי. גם הוא שתק. בחוץ המתין “תומר” בניין ישן בן שלוש קומות, טיח מתקלף, צינורות חלודים. בקומה השלישית אור צהוב מחלון. המשמרת של הלילה.
“למה?” שאלתי.
הוא הביט בי כאילו שאלתי למה נושמים.
“את לא היית עושה?”
לא. לא הייתי. הגרוש שלי בקושי פתח דלת כשנכנסתי עם שתי שקיות. זוכרת פעם אחד, עם שלוש שקיות של ‘רמי לוי’, שיניים תפוסות בידית כי לא היה לי איך להוציא מפתח. דפקתי הוא פתח, מסתכל ואומר: ‘מה לקח לך כל כך הרבה זמן?’. לא עוזר עם השקיות, לא זז פשוט שואל והולך חזרה לערוץ הספורט.
והוא עובר את כל ירושלים, רק כדי להבהב מחלון לפתח המפעל.
“שמי גדי,” אומר, “גדי שלו. כולם קוראים לי שלומי.”
“מאיה,” עניתי. “מאיה.”
הנהן. הסתכל על המפעל.
“אנחנו יחד 25 שנה. התחתנו באלפיים ואחת, לה הייתה אז 33, לי 36. שנינו לא הצליח לפני. עבדתי בידיים, הכלי עבודה, היא בקרה איכות. ככה הכרנו. יצאתי לפנסיה מוקדמת לפני ארבע שנים, סיכון מקצועי. היא המשיכה. לפני שלוש שנים עברה ללילה תוספת משמעותית, חוסכים למגרש ביישוב ליד מודיעין. יש לנו עץ רימון, גדר עקומה, רותי חולמת על גינה.”
דיבר בפשטות, בלי רחמים עצמיים או דרמה. סתם כמו דיבורים על מזג האוויר.
“בהתחלה לא ישנתי. שוכב, מסתובב, תוהה איך היא לבד שם בחושך. מאתיים מטר הליכה. מי יודע מה יקרה? ואי־אפשר להתקשר פלאפון בארון בזמן העבודה.”
שוב שתק. שפשף את הברך.
“אז חשבתי האוטובוס עובר מול המפעל. אני נכנס היא תראה אותי. לא ממש ביחד, אבל תדע שאני שם.”
“היא ראתה?”
“לא מיד. שבוע אני מהבהב, היא לא ידעה שזה אני. אבל בסוף סיפרתי לה. ‘רותי, כשאת במשמרת, תלמדי להסתכל מבעד לחלון בזמן שהקו עובר’. למחרת מתקשרת, בוכה ‘שלומי, זה אתה?’. אמרתי לה כן, היא אמרה תמשיך.”
הרגשתי מחנק פתאומי בגרון. כאילו גם לי נתקעה החלה.
“ולמה אתה חוזר?”
“לאן אלך ב־1 בלילה במלחה? הכל סגור, רק כביש אפל ומאבטחים. אז חוזר, ישן, ובשש קם להכין לה ארוחת בוקר.”
“לפני העבודה?”
“כן. דייסה אוהבת קוואקר עם צימוקים. תה עם נענע מגדל במרפסת, יבש בחורף, טרי בקיץ.”
נזכרתי בגליה והקומקום. “אהבה זה שמחכים לך עם קומקום”. אבל זה יותר. זה פנס קטן באוטובוס, דייסה בשש בבוקר, עשרים וחמש שנה וגינה שעדיין חולמים עליה.
שלוש דקות חלפו. חזרתי להגה. גדי ישב במקום שלו, הפנס נח על הברך.
נהגתי ברחובות הריקים, הסתכלתי עליו שתים-עשרה שנה לבד ואף פעם לא הבהבתי למישהו. ואף אחד לא הבהב אלי. הגרוש לקח את הקומקום, נשארתי עם החתול והאוטובוס. לא, חתול. שמואל. שבא רק בגלל האוכל.
אבל לא הרגשתי קנאה. הייתה הפתעה. מסתבר יש כזה גם בעולם שלנו, לא רק בסרטים. חי. פנס משופשף, גבר אמיתי, באמצע לילה ירושלמי מהבהב לאשתו.
ב”חומת שמואל” ירד, הנהן לי.
הסתכלתי איך הוא צועד לאיטו, עובר בין הצללים, ג’קט כהה. פנסיונר ירושלמי. גם רגיל וגם לא.
***
למחרת בלילה האטתי במיוחד ליד המפעל. לא בתחנה ממש מול החלונות של הקומה השלישית. הפרתי לוח זמנים מי יבוא לבדוק בשתיים לפנות בוקר?
גדי שלף את הפנס. שלוש קצרות. שלוש ארוכות. ועוד שלוש קצרות מדויק, בקצב של מקצוען בעבודה עדינה.
הסתכלתי במראה. הסתכלתי קדימה. בקומה השלישית, בחלון שמאלי, נדלק אור קטן שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
היא ענתה.
נעתקה נשימתי. ישבתי שם וראיתי שני אורות אחד באוטובוס, אחד במפעל. מאה מטר של חושך ביניהם. לבנים, זכוכית, אוויר לילי ירושלמי ושני כתמים קטנים שמוצאים זה את זו.
רק פנס. רק חלון. שניים שמסמנים אחד לשנייה מעבר ללילה. משהו אמיתי, לא חומר לטלוויזיה. זה מה שצרב לי אף מרוב התרגשות וגרם לי להתבייש שאני מצותתת.
בסיומת, נעמדתי בפתח.
“זה שפה שלכם?” שאלתי.
גדי עמד בפתח, החביא בכיסו את הפנס.
“שלנו,” אמר, “לא מורס, לא מהצבא. המצאנו. שלוש קצרות דופק של לב. שלוש ארוכות כאילו מחבק. עוד שלוש קצרות משחרר. רותי צחקה בהתחלה, אמרה שאני רומנטיקן. אני לא חושב. פשוט מתגעגע אליה, אפילו מעבר לקיר. היא זוכרת את השפה מהערב הראשון. מאז כל לילה היא אלי, אני אליה.”
“כמה זמן כבר?”
“כבר שנה. בלילה, בגשם, בחורף כשירד שלג. היה מינוס חמש העונה עמדתי בתחנה ארבעים דקות, רגליים קפאו. חיכיתי לה, והבהבתי. בבוקר היא אמרה: ‘ראיתי. איחרת בשבע דקות’.”
שנה. חמש פעמים בשבוע. יותר מ־250 פעמים בשביל כמה שניות של אור מחלון.
פעם הייתי פוסלת אותו משוגע. עכשיו לא. המילים שלי התגוונו ליד הפנס הקטן הזה.
חזרתי להגה. הנעתי. גדי ישב רגוע, אפילו מחייך. כל לילה אותו הדבר וזה מספיק.
עוד כמה לילות בדקתי אם זה אמיתי. שמא רותי כבר הפסיקה להביט, שהוא כבר לבד. שאולי זה רק הרגל. אבל ברביעי בלילה, כשהאוטובוס עבר ראיתי דמות בחלון, שיער שטני ארוך, גם לה פנס קטן. היא מחכה. כל לילה קמה, נעמדת, צופה באוטובוס ומחכה לאור.
אחרי שבוע האוטובוס התקלקל. בעיה בקומפרסור לא התעקשתי. קיבלתי ג’ינג’י קטן, פז רועש, קופצני, חימום רק לנהג.
גדי בא כמו תמיד. ראה את הפז היסס רגע, ואז נכנס, התיישב בקדימה.
לא נוח לנסוע בפז. רעש חזק, הכל מתנדנד. גדי אחז בפנס, מביט קדימה כאילו זה מרצדס.
בסיומת יצאתי להתרענן. גם הוא. עמדנו יחד בכניסה, לילה קר, רואים עננים מהפה. חלונות צהובים בקומה העליונה.
הבהב, קיבל תשובה.
“Gדי,” שאלתי, “עשרים וחמש שנה לא נמאס?”
הוא לא נעלב. חייך צר, מתח ידיים.
“ברור שמתעייפים. גם היא, גם אני. כבר לא צעירים. ברכיים, גב, שיניים אל תשאלי. אבל זה לא ‘לא נמאס’ זה הרגל. התרגלתי אליה, לא רוצה להפסיק. מבינה? יש הרגלים שהורסים אותך. ויש שמחזיקים. היא מחזיקה אותי.”
“ואתה אותה?”
“אני מאמין,” אמר. “היא לא אומרת ‘גדי, אתה המשען שלי’, היא מבקשת לקנות לחם או לסגור חלון. אבל אני שומע לפי הקול אם אני בסביבה, היא נושמת טוב יותר. כשאני יוצא, משהו משתנה אצלה.”
שמעתי. מעלינו פנס רחוב בודד עבד, כל השאר כבויים.
“אהבה זה לא דפיקות לב זה שהלב יודע לאן ללכת. בלי לבדוק. כל לילה באוטובוס, לא חושב למה פשוט נכנס. כמו נשימה. נסי לא לנשום אי-אפשר. גם לי אי-אפשר לא לנסוע.”
“אם תתקרר? או שלא יהיה קו?”
“אהיה חולה אזמין מונית, יש לי כסף בקופה ליד המראה. ואם לא אלך ברגל. ניסיתי פעם, בנובמבר, אופס לא הגיע. הלכתי שעה, מגיע בבוקר עם כאב ברכיים היא אומרת: ‘למה אתה צולע?’. אני לא צולע פשוט עייף.”
צחק גס. ואני מקנאה לא באשתו, לא באהבה בקור הרוח.
חשבתי תמיד שאהבה היא מעשה גבורה, מילים גדולות, שקיעה. פה פנס משופשף על חבל קלוע, גבר שקט באוטובוס של לילה. וזה יותר מכל מה שראיתי.
חזרנו פנימה. הנעתי, הפנס שלו חבוי בפנים. בשכונת חומת שמואל ירד, הנהן, צעד להדרו. פנסיונר רגיל ולא רגיל.
בבית פשטתי מעיל, האכלתי את שמואל, אבל נשארתי עם הפנס הזה בראש. לקחתי את הנייד חיפשתי את “נבו”. מן המיטה בשתיים בלילה זה נראה פתטי, אז שמתי ושכחתי.
***
התקשרתי למחרת בשתיים בצהריים. נבו הופתע.
“אמא? הכול בסדר?”
“הכול רגוע. מה שלומך? איך נועה?”
“סבבה. עובדים. מה קורה?”
“נבו,” אמרתי. “פשוט חשוב לי להזכיר אתה יקר לי.”
שקט. אני רואה אותו בטח עומד במטבח עם כד מים ביד.
“גם את לי, אמא.”
קצר. טון של גברים במשפחה: גם אבא, גם סבא לא יודעים לדבר רגשות, כאילו תפוס להם הפה. אבל בשבילי זה היה מספיק. חייכתי, ניתקתי.
אחר כך נכנסתי ל”כל בו לבית” ברחוב. ריח של דבק, סבון, פלסטיק. בקשתי פנס קטן. היו גדולים וננסיים. בחרתי קטן, אור צהוב. בלי חוט אעשה לבד בבית. הקופאית לפניי, שואלת:
“צריך בטריות?”
“כן, בבקשה.”
בבית לחצתי. קרן צהובה על התקרה, שמואל קפץ למטה, נעלם מתחת למיטה. כיוונתי על הקיר, עיגול חמים, בדיוק כמו שראיתי מדרכים של לילה.
ניסיתי שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות. לא הלך מיד, האצבעות התבלבלו. בפעם הרביעית הצליח. הלב דופק, מחבק, משחרר.
לא יודעת למי אני אהבהב אולי לנבו, אולי לעצמי, אולי לחושך. אולי כי כבר אי-אפשר אחרת, כמו גדי בלילות הראשונים עד שרותי הבינה.
הפנס עבר לכיס המעיל. נהיה לי פתאום יותר נעים. כאילו גם אצלי יש סוד כזה.
בערב הגעתי למשמרת. גליה מזגה תה נענע ולימון, כמו תמיד.
“מה עם הנוסע שלך? עוד מגיע?”
“מגיע,” אמרתי.
“גילית למה?”
“גיליתי.”
“נו?”
“גליה,” אמרתי, “טעות. אהבה זה לא קומקום אהבה זה לנסוע כל לילה, שנה, במינוס, עם פנס. בלי תלונה.”
הביטה עליי כמו על מוזרה. חשבה, אמרה:
“את מאוהבת בנוסע?”
“לא,” עניתי. “פשוט ראיתי.”
היא לא הבינה. לא הסברתי. יש דברים שרק מי שראה בשלוש בלילה מהחלון של קו 11, יבין.
לילה, אוטובוס, שוב על ההגה הדיזל, הצמיגים, ניחוח קפה מהתרמוס. מתניעה. מחוג הסיבובים עולה, המנוע שואג.
בחומת שמואל רבע לאחת עולה גדי. מטבעות, אותו מקום, הפנס בחיקו.
נהגתי ברחובות הריקים, רמזורים מהבהבים צהוב, אין רכבים, אין הולכי רגל. העיר נרדמת. ואנחנו נוסעים.
במלחה עצרתי קצת רחוק מהרגיל. החלונות של רותי ממש ממול.
גדי שלף את הפנס. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
הסתכלתי. שנייה, שתיים, שלוש.
והנה אור בחלון השלישי. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
רותי ענתה.
גדי חייך, החזיר את הפנס לכיסו. ואני משהו זז לי עמוק בחזה. לא עצב ולא קנאה סתם התרגשות של להיות קרובה למשהו אמיתי.
דחפתי יד לכיס. הפנס שכב שם, מחומם. אחזתי אותו חזק, הבטתי בחלון המפעל שבו האור כבר כבה, במדרכה הריקה, בשמים האפורים.
לחצתי.
שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
קרן צהובה פגעה בשמשה הקדמית ונשפכה על הכביש. אף אחד לא ענה, וזה לא היה חשוב. אני הבהבתי והיה לי קל יותר בלב. כאילו בכל זאת מישהו ראה. אי-שם, מישהו.
במראה גדי הסתכל עליי. מהנהן. לא אומר כלום רק מהנהן.
הנחתי את הפנס בכיס, נהגתי הלאה בדרך הביתה, לדייסה החמימה, לנענע במרפסת, לרותי שתיכנס בעוד שעתיים ותגיד “שלומי, ראיתי. היום התחלת שתי שניות מוקדם.”
במרץ לא האמנתי באהבה. באפריל כבר היה לי פנס בכיס.
וכל לילה, במלחה, אני מהבהבת אל הלילה. שלוש קצרות הלב פועם. שלוש ארוכות מחבקת. שלוש קצרות משחררת.
ריח דיזל, צמיגים וקצת תקווה.
