הנוסע האחרון באוטובוס
הפנסון היה קטן, לא יותר מאצבע, תלוי על שרוך קלוע. שמתי לב אליו רק אחרי ששמתי לב לאדם.
לילה של מרץ, קו 11, מסוף “תעשייתית” וחזרה. אוטובוס ריק, פנסי רחוב בחלון, ריח דיזל, גומי וקצת קפה מהטרמוס. עבדתי בקו הזה ארבע שנים, ולאט לאט התחבבה עליי יותר משמרת הלילה מאשר יום.
בלילה כמעט אף אחד באוטובוס. שיכורים שחוזרים ממועדונים בדיזנגוף תמיד עולים ביחד, צועקים, מפילים בקבוקים ויורדים אחרי שתי תחנות. אחיות ממשמרת לילה בשיבא עולות בשקט, עוצמות עיניים ונרדמות עד התחנה שלהן. מאבטחים. נהגי מוניות שמכוניתם התקלקלה. כולם באים, יוצאים, ואין מה לזכור.
אבל הוא הוא נחרת בזיכרון.
גבר באיזור השישים, נמוך, מוצק, עם מעיל כהה וקפוצ’ון. רגל ימין עומדת מעט רחבה מהשנייה, כאילו רגיל ללכת על קרקע עקומה. יושב תמיד באותו מקום שורה שלישית מימין, בחלון. משלֵם מזומן, בלי עודף. נוסע עד המסוף. וחוזר. לא יורד.
שמתי לב אליו לראשונה בתחילת מרץ. שמי מרץ הנמיכו, והעיר בחלון נראתה אפורה אפילו בלילה. והוא ישב באותה עיר אפורה, כמו כתם צהוב, וסובב משהו בידיים.
התחלתי לספור. חמש לילות ברצף. שניים בלעדיו. ואז שוב חמש. כמו לוח זמנים. כאילו ליסוע באוטובוס לילה זו העבודה שלו.
הוא לא נרדם, לא קרא, לא הביט בפלאפון. לא אוזניות, לא עיתון. סתם יושב, מביט בחלון ומסובב משהו קטן. במראה האחורית ראיתי נקודת אור חיוורת, צהובה, נדלקת וכבה. כאילו גחלילית נכנסה לאוטובוס ואבודה.
הייתי בן ארבעים וארבע. עוד לא נגעתי בארבעים וחמש, אבל כבר התרגלתי שלא שואלים לגילי מספיק להסתכל. כפות ידי רחבות, עור קשה מרוב אחיזה בהגה, ציפורניים קצוצות בקשת ישרה. הגב טיפה נטוי ימינה הרגל להגיע לדלת, ללחוץ על הפתיחה. עיוות מקצועי. לפעמים בבית, לא במודע, הייתי שם לב שהכתף הימנית נמוכה מהשמאלית.
שתים-עשרה שנה לבד. הבן, עומרי, כבר בן עשרים ושתיים, גר עם חברה בצד השני של העיר. מתקשר בימי ראשון, אם זוכר. אני לא מזכירה. לא כי לא רוצה כי אם אני אתקשר, אשמע: “אמא, מה קרה?” והקול דואג, לא שמח. כלומר, שיחה מאמא = משהו לא בסדר. כלומר, לא נהוג להתקשר סתם. שכחנו את זה.
הגרוש שלי עזב כשעומרי היה בן עשר. הלך לאסנת מהנהלת חשבונות, לקח מעילים מהמסדרון והקומקום למה הוא היה צריך דווקא את הקומקום. חילקנו את הדירה: לו שלושה חדרים, לי דירת שני חדרים ברחוב אלוף דוד, קומה שלישית. החלטתי שיהיה. אעבור את זה. ואז הבנתי, שאין מה לעבור, כי לבד לא יותר רע. יותר שקט. והשקט הזה מחזיק כבר שתים עשרה שנה.
מאז, המילה “אהבה” גרמה לי לתגובה דומה ל”חד קרן”. יפה, אבל לא קיים. חברות סיפרו על הבעלים הקשבתי והנהנתי. סרטי אהבה הפסקתי באמצע. לא מתוך כאב מחוסר אמונה. כמו שפעם האמנת בסנטה, ואז ראית את אבא בחלוק וצמר גפן הכל נגלה.
משמרת לילה התאימה לי. בלילה לא צריך לחייך לנוסעים. לא לסבול קשישות עם עגלות או תלמידים שתקועים במעבר. לא שיחות טלפון באוטובוס, לא ריח שווארמה מאחור. בלילה רק דרך ושקט. והשקט היה בדיוק למידותיי. כמו מעיל מחויט לא הדוק, לא רופף.
אבל הנוסע ההוא שבר את השקט. לא בקול. בנוכחות. כמו אבן קטנה בנעל לא קריטי, אבל לא שוכחים.
שבועיים רק צפיתי. התרגלתי, כמו שהוא חלק מהקו. “פרדסיה” עולה. “תעשייתית” נשאר. חזור עד “פרדסיה” יוצא. מהנהן, כאילו מכר. מהנהן חזרה.
וכל לילה אותו אור צהוב קטן בידיו.
דנה, אולי הוא חסר בית? שאלה מיכל, המפַקחת, לפני המשמרת.
מיכל עבדה שמונה שנים כפקחית. אישה מרשימה עם שיער אדמוני אסוף בעיפרון. ידעה הכול על כולם מי מתגרש, מי שותה, מי עומד לשתות. סמכתי עליה.
חסרי בית לא משלמים. הוא כן. במטבעות. מדויק.
אולי משוגע?
שקט. סתם יושב, מביט החוצה. לא ממלמל, לא מתנדנד. גבר רגיל. פשוט נוסע.
מיכל הרהרה, מזגה תה מהטרמוס עם לימון ונענע, כמדי משמרת.
אולי אשתו זרקה אותו? מכירה את זה. רב עם אשתו, היא צורחת “לך!”, והוא בורח לאוטובוס לילה, להעביר זמן.
כל לילה? חודש? זה לא ריב זה גירושין.
מיכל גיחכה.
תביני, דנה, אהבה זה כשהקומקום רותח לך במטבח. כל השאר חלומות. ואוטובוסים בלילה.
חייכתי. אף אחד לא חיכה לי עם קומקום. בבית חיכתה חתולתי, מיקה כתומה, שמנה, מבט מתנשא. וגם היא רק בשביל האוכל.
אבל השאלה נתקעה. לאן ולמה הנוסע הזה נוסע כל לילה, הלוך ושוב, כבר חודש?
אולי יש לו נדודי שינה. אולי שכחה. אולי הרגל ישן עבד בלילה, לא מצליח להפסיק.
הכל הגיוני, אבל שקרי. ראיתי את עיניו במראה צלולות, בטוחות, ממוקדות. אדם שיודע בול לאן הוא נוסע.
החלטתי לשאול.
***
לא מיד העזתי. שלושה ימים התכוננתי. זה מוזר כל לילה אני מסיעה אותו, אבל חוששת לשאול שאלה אחת. אצלנו בעיר לא מתערבים, לא שואלים, לא נכנסים לפרטיות. גבולות. אני שומרת אותם ברצון, כי לא סקרן אותי.
אבל עליו הסתקרנתי. וזה עצבן אותי.
הוא נכנס, כרגיל “פרדסיה”, עשרים לאחת. מטבעות בתיבה. מתיישב. שלישית מימין, חלון. שולף משהו על שרוך.
נסענו בדממה. בחוץ חלפו פנסים, חלונות חנויות סגורות, תחנות ריקות. העיר נראתה כאילו ננטשה אחרי הצגה. רק שנינו נשארנו בתפקידים.
חיכיתי לסוף הקו. ב”תעשייתית” התעכב האוטובוס שלוש דקות ככה זה בלו”ז. חשכתי אורות, השארתי רק אורות חירום. צהוב עמום. קמתי, יצאתי מתא הנהג.
הוא ישב במקום הרגיל. לא זז. בידיו אותו חפץ קטן על שרוך קלוע.
אפשר לשאול משהו? פניתי.
הרִים את עיניו. קולו נמוך, מחוספס, כאילו נשאר פירור לחם בגרון.
תשאלי.
אתה נוסע כל לילה. שמתי לב. כבר חודש. תמיד עד הסוף וחזרה. למה?
הוא שתק. בחן אותי בלי פחד, בלי אנטיפתיה. העריך אם לענות.
ואז אמר:
אל אישתי.
לא ירד לי האסימון. הסתכלתי בשעון אחת עשרים בלילה.
אל אשתך? עכשיו?
ענת במשמרת לילה. במפעל “התקדמות”, בקרה איכות. אני נוסע איתה. לא ממש, ליד. האוטובוס עובר ליד המפעל אני מהבהב לה בחלון.
הרִים יד. בידו פנס קטן על שרוך, אור צהוב. הפלסטיק כבר לבן שמרוב האצבעות. כל לילה, שנה.
בזה, אמר.
התיישבתי מולו. הרגליים כאבו שש שעות נהיגה.
אז אתה עולה לאוטובוס, נוסע עד הסוף, מהבהב לאשתך ונוסע חזרה?
כן.
כל לילה?
חמש פעמים בשבוע. זו המשמרת שלה חמש יומיים חופש. כשיש לה חופש שנינו בבית. בשאר הזמן אני פה.
שנינו שתקנו. בחוץ מבנה ישן עם טיח מתקלף, צנרת חלודה. אבל קומה שלישית מוארת. משמרת לילה.
למה? שאלתי.
הביט בי כאילו שאלתי למה לנשום.
את לא היית עושה?
לא, ככל הנראה לא. הגרוש שלי לא קם אפילו לפתוח לי דלת כשחזרתי עם שקיות. זוכרת שהייתי עם שקיות מהמכולת שתי ידיים ותיק בשיניים, כי לא הייתה לי יד למפתח. צילצלתי. הוא פתח, הביט, שאל: “מה לקח כל כך הרבה זמן?” לא עזר, לא הביא. רק שאל חזר לטלוויזיה.
אבל הוא נוסע את כל העיר כל לילה, רק כדי להבהב.
אני דניאל, אמר. דניאל בר-און.
נעמה, הצגתי את עצמי.
הנהן, הביט בחלון למפעל.
אנחנו יחד עשרים וחמש שנה. נישאנו ב-2001, לי היה שלושים ושש, לה שלושים ושלוש. מאוחר, כן. כל אחד היסטוריה. עבדתי מכונאי, היא בקרה איכות. באותו מפעל הכרנו. פרשתי ארבע שנים לפניה מוקדם, מסוכן. היא נשארה. לפני שלוש שנים עברה ללילה תוספת של ארבעים אחוז, שומרים לחופשה במושב גבעת עדן. דשא, גדר, עצים. ענת חולמת על תותים.
הוא סיפר בלי רחמים עצמיים, בלי פואטיקה. כמו מספר על מזג האוויר.
חודש ראשון ששמרה לילה לא ישנתי. שוכב במיטה, גג לבן, ודואג: איך היא? בחוץ חשוך, קר. הולכת לבד 200 מטר מהתחנה. ואם תיפול? ואין טלפון, אסור להחזיק אותו בעבודה.
השתתק. שפשף את הברך.
ואז חשבתי האוטובוס עובר, קו 11. אני יושב, עובר. היא תראה אני קרוב. לא ממש, אבל קרוב.
והיא ראתה?
בהתחלה לא. שבוע הבהבתי מהחלון, היא לא הבינה. אור באוטובוס, השתקפויות. אחר כך אמרתי בבית: “ענת, אני מהבהב לך מחלון האוטובוס. תעיפי מבט כשתראי את 11 עובר.” היא הסתכלה. בבוקר צלצלה: “דניאל, זה באמת אתה עם הפנס?” עניתי אני. היא בכתה. אמרה: “תמשיך להבהב.”
הגרון שלי התכווץ כאילו נתקע שם משהו.
ולחזור למה?
לאן בלילה? אזור תעשייה. חומה, אספלט, פנסים שנכבים. חוזר הביתה, משכיב ראש. ובשש בבוקר קם לקראתה.
מהעבודה?
כן. מכין דייסה היא אוהבת שיבולת שועל עם צימוקים. ותה. נענע מהמרפסת, ייבשנו לדצמבר, טרייה בקיץ.
נזכרתי במיכל והקומקום שלה. “אהבה זה קומקום שמחכה”. פה זה יותר מקומקום פה פנס, אוטובוס דומם ודייסה בשש בבוקר. פה יש עשרים וחמש שנה ונענע מהמרפסת. ויש חופשה בשניים.
שלוש הדקות עברו. חזרתי אל ההגה, יצאנו. דניאל בר-און נותר במקומו. הפנסון על ברכו.
נסעתי ברחובות המתים וחישבתי: שנים לבד, לא הבהבתי לאיש שום אור. וגם לי לא הבהבו. נשארתי עם חתולה ומשמרות לילה. לא, חתול. מיקה. שאוהבת רק את הפחית האוכל.
אבל לא הרגשתי מרירות. הופתעתי. כן, זה קיים. לא בסרט, לא בספר באוטובוס 11 בין “פרדסיה” ל”תעשייתית”. גבר חי עם פנסון משופשף, נוסע בלילה כדי שאשתו תראה אור בחלון.
ב”פרדסיה” ירד. הנהן אליי, כתמיד.
צפיתי בו פוסע לביתו יציב, איטי, במעיל כהה. גמלאי רגיל. ומיוחד.
***
בלילה הבא האטתי ליד המפעל, לא בדיוק בתחנה קצת אחרי, בדיוק מול חלונות קומה שלישית. חריגה, אבל מי שם לב בלילה?
דניאל שלף פנס. שלוש קצרות. שלוש ארוכות. שלוש קצרות. מהירות, בטוחות אצלו זה כבר בתנועה.
נדמה לי שראיתי את האור בחלון. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
היא ענתה.
נשימתי נעצרה. ישבתי שותק, מביט בשני אורות אחד באוטובוס, אחד בחלון המפעל. מאה מטר של חושך מפרידים. קיר לבנים, חלון, אוויר קר. ושני קרניים צהובים שנפגשים.
זה “רק” פנסון. “רק” חלון. “רק” שניים שמסמנים אחד לשני מאה מטר לילה. אבל ידעתי אני עד לדבר אמיתי. אמיתי במובן שלא רואים בטלוויזיה. משהו שמדגדג באף ולא מניח לעיניים.
במסוף ירדתי מהנהגיה.
זה קוד ביניכם? שאלתי.
דניאל עמד בפתח הדלת, החביא את הפנס בכיס.
שלנו, ענה. לא מורס, לא אלחוטאי. שלוש קצרות דופק הלב. שלוש ארוכות חיבוק. שלוש קצרות משחרר. ענת צחקה כשראתה. אמרה: “רומנטיקן”. אני? לא רומנטיקן. פשוט מתגעגע. גם כשהיא קרובה. קלטה בשנייה. עכשיו כל לילה היא לי, אני לה.
כמה זמן?
שנה. על כל מזג אוויר. בינואר היה מינוס חמש, זוכר? המתנתי בתחנה ארבעים דקות, הרגליים קפאו. אבל המתנתי. היא אמרה בבוקר: “ראיתי. איחרת שבע דקות. ספרתי.”
שנה. חמש פעמים בשבוע. מעל מאתיים חמישים נסיעות. בשביל שניות של אור חלון.
פעם הייתי ציני משוגע, קנאי, או פשוט פנוי מדי. עכשיו שתקתי. שום מילה לא התאימה לאור הזה.
חזרתי להגה. התנעתי. במראה דניאל יושב רגוע, כמעט מאושר. כל לילה אותו דבר וזה מספיק לו.
ימים ניסיתי לחשוף שקר. אולי ענת כבר לא צופה בחלון, אולי האור דמיון, אולי זה רק הרגל ולא אהבה. פולחן ריק.
אבל בלילה הרביעי ראיתי בקומה שלישית עמדה דמות אישה. קלע ערמוני, פנס קטן, צהוב, כמו שלו.
היא באמת מחכה. כל לילה עוזבת עמדה, נעמדת חלון, מחכה לאור.
שבוע לאחר מכן האוטובוס התקלקל. קומפרסור, בלמים. לא ידעתי, קראתי מוסך. מיכל, המפקחת, הקצתה לי מיניבוס ישן, צפוף, חימום פועל רק אצל הנהג.
דניאל הגיע, ראה את המיניבוס, היסס רגע אבל עלה. התיישב שורה ראשונה, כי מאחור מלא ציוד. קרוב ממש לכיסא הנהג שלי.
לא נעים היה במיניבוס. מנוע שואג, מתכת רועשת, נשמע כל מהמורה. אבל דניאל אחז בפנס והביט קדימה באושר.
במסוף יצאתי. גם הוא יצא. עמדנו בדלת. לילה של אפריל, קריר, הנשימה לבנה. מעל המפעל דלקו חלונות קומה שלישית.
הבהב. והיא השיבה. כמו תמיד.
דניאל, אמרתי, עשרים וחמש שנה… ענת לא התעייפה?
לא נעלב. גיחך. שפשף ידיים אצבעותיו אדומות מקור.
התעייפה. ברור. ואני גם. לא צעירים. לה כמעט שישים, לי עבר כבר. הברכיים, הגב, השיניים אל תדברי איתי. אבל זה משהו אחר. זה לא “לא עייפה” זה יתרגלתי.
התרגלתי כלומר נמאס?
לא. התרגלתי כלומר לא יכולה אחרת. הרגלים מהרסים, נשברתי מעישון. ענת מחזיקה אותי. אותה, אני מקווה. היא לא אומרת “דניאל, עמוד לצידי”. אלא “דניאל, תקנה לחם”, “דניאל, תסגור חלון”. אבל אני שומע כשהאני קרוב, היא רגועה. כשאני יוצא משהו משתנה. כאילו חומת מגן.
שוב שקט. מעלינו מפזר פנס אור מהבודדים שעוד עבדו פה.
אהבה, אמר, זה לא דפיקות לב. זה לדעת לאן ללכת. הגוף הולך בלי המחשבה. כל לילה אני עולה לאוטובוס, לא שואל למה. כמו נשימה. תנסי לא לנשום לא מצליחים. גם לי קשה אם לא אצא.
ואם תהיה חולה? או האוטובוס יתבטל?
אהיה חולה אמנה מונית. שמרתי חמישה מאות ש”ח למקרה. יבטלו אלך ברגל. ארבעה קילומטר, שעה הליכה. כבר הלכתי פעם בנובמבר, כשלא הגיע האוטובוס. בבוקר ענת שאלה: “למה צלעת?” לא צלעתי, עייפתי.
צחק. נמוך, צפצף. חשבתי: הנה אדם שיודע לחיות. לא בגדול בקטן. פנסון, אוטובוס, דייסה. קניית לחם, סגירת חלון. כמה אני מקנא בו, לא בשם, אלא בביטחון.
תמיד דמיינתי אהבה רועשת. גבורה, הקרבה, דיבורי שקיעה. אבל כאן פנס קטן על שרוך קלוע, וגבר אחד בשקט של לילה. וזה היה הכי הרבה שראיתי בארבעים וארבע שנים.
חזרנו למיניבוס. חיממתי את המנוע. דניאל החביא פנס, נגע בחזה ראיתי במראה.
נסענו בלי מילה. “פרדסיה” ירד, הנהן. צפיתי בו צועד, רגל ימין רחבה, צעדים מדודים, ידיים בכיס. גמלאי רגיל. ומיוחד.
בבית התפשטתי, האכלתי את מיקה, נשכבתי. חיפשתי בטלפון “עומרי”. צפיתי במסך. ארבע לפנות בוקר, מוקדם. אבל המספר הבהב בחושך, נרדמתי עם הטלפון ביד.
***
התקשרתי, למחרת בשתיים. עומרי הופתע.
אמא, מה קרה?
כלום, עומרי. רק רציתי לשאול לשלומך.
שקט. שמעתי שהוא חושב: אמא סתם מתקשרת? לא קרה חצי שנה.
אמא, בסדר אצלך?
ממש. ומה שלומך? ומה של נועה?
בסדר. עובדים. מה קורה?
עומרי, אמרתי, מזמן לא אמרתי… אתה חשוב בשבילי. זהו. רציתי שתדע.
פאוזה. דמיינתי אותו עומד במטבח, לא יודע לאן לשים את היד השנייה.
וגם את בשבילי, אמא.
קצר. גס, כמו כל הגברים במשפחה. אבא וסבא היו כאלה. לא יודעים להרגיש. אבל לי זה הספיק. חייכתי, ניתקתי.
אז לבשתי וירדתי ל”כל בו” השכונתי. בפנים ריח דבק, חומרי ניקיון, פלסטיק דליים. הגעתי למדף ביֶדים. עשרים סוגים גדולים ודקים, ענקיים וקישוט. בחרתי קטן. עם אור צהוב. בלי שרוך את זה אעשה לבד, מחוט פשוט, כמו של דניאל.
המוכרת, מלאת גוף, שאלה:
צריך סוללות?
צריך.
בבית לחצתי, ואור צהוב פגע בתקרה. מיקה קפצה ונעלמה תחת המיטה. סובבתי לקיר. עיגול אור קטן, חמים. כמו שראיתי מחלון האוטובוס.
ניסיתי בעצמי. שלוש קצרות. שלוש ארוכות. שלוש קצרות. לא הלך מיד האצבעות התבלבלו, הכפתור קשה. פעם שנייה הארוכות יצאו ארוכות מדי. פעם שלישית, היו ארבע קצרות. ברביעית הצלחתי. הלב דופק. חיבוק. שחרור.
לא יודע למי אעשה סימנים. אולי לעומרי. אולי לעצמי. אולי אל החושך, כמו שדניאל עשה כשענת עוד לא ידע. בהה בחלון שבוע, לא מצפה. רק לא יכול להפסיק.
הפנסון נכנס לכיס המעיל. היה בי שקט. כאילו יודע את הקוד, שלי, לא שלהם.
בערב יצאתי למשמרת. מיכל מזגה לי תה עם לימון ונענע, כמו תמיד.
נו, מה עם הנוסע שלך? בא?
בא.
גילית למה?
כן.
נו?
מיכל, אמרתי, טעית. אהבה זה לא קומקום שמחכה. אהבה זה לנסוע עם פנסון על פני העיר, כל לילה, שנה, בלי תלונה.
הביטה בי כאילו אני השתגעתי. פנתה לדבר, שתקה. ואז שאלה:
דנה, את מאוהבת בנוסע?
לא, עניתי. אני פשוט רואה.
היא לא הבינה. לא הסברתי. יש דברים שאפשר רק לראות באוטובוס שניים בלילה, כשעיר ישנה ושניים מסמנים אורות אחד לשני, מאה מטר חושך ביניהם.
לילה. קו. האוטובוס תוקן הישן והטוב, ריח דיזל, גומי וקפה מטרמוס. התנעה. המנוע שואג.
ב”פרדסיה” עשרים לאחת נכנס דניאל בר-און. מטבעות בתיבה. שורה שלישית מימין, חלון. הפנס ביד. כמו כל לילה.
נסעתי ברחובות שקטים. רמזורים מהבהבים צהוב באמת לילה. בלי רכב, בלי הולך רגל. עיר ישנה. אנחנו נוסעים.
בתעשייתית עמדתי קצת אחרי התחנה. שם שחלונות קומה שלישית קרובים.
דניאל הוציא את הפנס. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
הבטתי בחלון. שנייה. שתיים. שלוש.
הבזק קטן מקומה שלישית. שלוש קצרות, שלוש ארוכות, שלוש קצרות.
ענת ענתה.
דניאל הכניס את הפנס, נשען לאחור. ראיתי חיוך על פניו. וגם לי בתוך החזה משהו זז. לא מעצב, לא מקנאה. פשוט הייתי ליד דבר חי.
תחבתי יד לכיס. הפנס הקטן חימם לי את הכף. סגרתי עליו.
שוב הוצאתי. הבטתי לחלון, האור כבר נעלם. ענת חזרה לעבודה. התבוננתי ברחוב השחור, בפנסים, באספלט הרטוב, בשמים. לחצתי.
שלוש קצרות. שלוש ארוכות. שלוש קצרות.
אור צהוב נשבר בשמשה ופוזר בדרך. אף אחד לא ענה. לא היה חשוב. הבהבתי והרגשתי יותר חם. כאילו מישהו ראה. איפשהו.
במראה דניאל הביט אליי. הנהן. לא דיבר. רק הנהן.
החזרתי את הפנס לכיס. המשכתי. מסעתי אותו חזרה לבית, לחדר, לדייסה, לנענע, לענת שתחזור בשש בבוקר ותגיד: “דניאל, ראיתי. הלילה הבהבת שתי שניות מוקדם.”
במרץ לא האמנתי באהבה. באפריל היה לי פנסון בכיס.
וכל לילה, במסוף “תעשייתית”, הייתי מהבהב אל החושך. שלוש קצרות הלב. שלוש ארוכות חיבוק. שלוש קצרות שחרור.
ריח דיזל, גומי, וקצת תקווה.
