תכנני את כל האוכל עד חמש, שלא אוכל אני לעמוד במטבח ביום היובל שלי, ציוותה חמותי, אך מיד נתרעה.
רבקה כהן קמה ביום שבת עם תחושת חג. שישים שנה תאריך שלם, ראוי לחגיגה. היא תכננה את היום מזה זמן רב, ערכה רשימת מוזמנים, חשבה על הלבוש. במראה נראתה פניה של אישה שמוכרת שכל דבר יזרום לפי תוכניתה.
אמא, מזל טוב! יובל, בן המשפחה, נכנס למטבח ראשון, מחזיק קופסה קטנה. זה ממני ומהאורלי.
אורלי הנהנה בשקט, עומדת ליד הכיריים עם ספל קפה ביד. היא תמיד שקטה בבוקר, במיוחד כשמדובר בחגיגות של החמות.
תודה, יובל! חייכה רבקה וקיבלה את המתנה בהתלהבות. כבר אכלתם משהו?
כן, אמא, הכל בסדר, ענה יובל, מביט באשתו.
אורלי הניחה את הספל במדיח, מתכוננת למה שמחכה לה. בימים האחרונים חמותה הייתה במצב רוח מרומם, והדבר, במקום לחזק, החמיר את נטיותיה הפיקודיות. היא הרגישה שהאווירה החגיגית נותנת לה רשות לשלוט יותר מאשר במצב רגיל.
אורלי היקרה, פנתה אליה רבקה בטון שמצריך צייתנות, יש לי משימה קטנה בשבילך.
אורלי הסתובבה, משמרת הבעה נייטרלית. אחרי שלוש שנים של מגורים משותפים למדה לקרוא את אינטונציית החמות כמו ספר פתוח.
הנה התפריט, הכיני הכל עד חמש, אין לי זמן לעמוד במטבח ביום היובל שלי, חייכה רבקה והגישה לה פתק כפול, כתוב בכתב נקי.
אורלי קראה את השורות והרגישה שהכל נדחס לפנים. שתיםעשר מנות משרקות, סלטים מורכבים, חטיפי חם.
רבקה, החלה בזהירות, זו עבודה של היום שלם
כמובן! צחקה החמות, כאילו אורלי אמרה משהו מובן מאליו. מה עוד אפשר לעשות ביום חג כה גדול? לבשל למפגש! האורחים רבים, חברותיי באות, השכנים לא אפשרי שנראה מבולגנת.
יובל העביר מבט מהחמות לאשתו, מרגיש את המתח שמצטבר.
אמא, אולי נזמין משהו מוכן? הציע בחוסר ביטחון.
מה את אומרת! נזעפה רבקה. ביום היובל שלי אוכל לשרת אורחים עם אוכל קנוי? מה יחשבו עליי! לא, הכול חייב להיות ביתי, עם נשמה.
אורלי סגרה את ידיה. עם הנשמה. כמובן, עם “נשמה של אחרים” נשמתה, שמקווה לבלות את היום כולו במטבח.
טוב, קיבלה בקיצור, ופנתה ליציאה.
אורלי! קרא יובל. חכי.
היא עצרה במרפסת, נאנחת כבדות. יובל ניגן אליה, מביט בעיניים אסירות חרטה.
אני רוצה לעזור, אבל כשאני במטבח רק מפריע הידיים שלי אינן נולדות שם.
ברור, חייכה אורלי במתח. והעובדה שאת אם שלי מתייחסת אלי כשפועלת כעובדת בית, זה נורמלי?
אל תתפלא השיב יובל במבוכה. חשבי, לבשל לאמא ביום החג שלה זה לא קשה. היא דואגת לנו, מספקת מקום מגורים, לעולם לא לוקחת מאיתנו כסף על חשבונות החשמל והמים
אורלי הסתכלה על בעלה במבט ארוך. היא יכלה להזכיר לו איך אמו של יובל תוטה תמיד להתלונן על המצב במעון, על סדר הבית, על הבישול שלה. יכלה לספר איך רבקה בכל הזדמנות נזכרת שהקימה “ילדה מעומק האדמה”, כאילו ביצעה מעשה נדיר. אך מה יתרום? יובל לא יבין. עבורו האמא תמיד תישאר קדושה, ותלונותיה רק מקומות של אישה מפונקת.
בסדר, לחצה אורלי, והלכה למטבח.
השעות הבאות עברו בריצת מהירות. אורלי חצתה, בישלה, טגנה, ערבבה. ידיה פעלו באופן אוטומטי, והראש היה מלא במחשבות תכופות. פתאום, בעודה מערבבת רוטב, נפל עליה רעיון פשוט ואלגנטי, וגרם לה לחייך.
היא פתחה ארונית וקראה קופסה קטנה שקנתה לפני חודש לבית מרקחת, אך מעולם לא השתמשה בה משכך קל על קיבה. על האריזה נכתב שהאפקט מתפשט תוך שעה.
אורלי קראה בעיון את רשימת המנות. סלטים, חטיפים מסובכים ניתן היה לשקול להוסיף כמה טיפות של המשקה. המנה החמה בשר עם תפוחי אדמה היא תישאר ללא שינוי, כי גם היא וגם יובל צריכים אוכל.
עד חמש השולחן היה מלא באורחים. רבקה, לבושה בשמלה חדשה ובקשת תכשיטים, הסתכלה על המטבח כמו מפקד לפני קרב.
טוב, קיבלה במבט מרצון. היה אפשר לעשות את הסלט של העיר בצלחת יותר מלוחה.
אורלי שקטה, מסדרת מנות על השולחן, ומלאת תחושת ציפייה.
הקהל הגיע בדיוק בחמש. רבקה קיבלה כל אורח בחיבוק פתוח, קיבלה מתנות ופרגונים. חברותיה נשים באותו גיל, לבושות באופן חגיגי תיעשו משבחים על קישוטי השולחן.
רבתך, לא חסכת על עצמך! קראה ולנטינה, שכנה בקומה השלישית. איזה יופי!
אל תתלהבי, השיבה החוגגת במתיקות, זה אנחנו עם אורלי. באמת, העיקר שעשיתי את רוב העבודה, והיא עזרה.
אורלי, שהעמידה כוסות במקום, כמעט צחקה בקול רם. עזרה, כמובן.
יובל, לחשה לחלקו, אל תאכל סלטים עדיין. חכה למאכל חם.
למה? שאל בתמייה.
חכה, טוב?
הוא תנף כתפיו, אך ציית. אורלי ישבה בצד וצפתה באורחים שמלאים בתפריט. רבקה סיפרה איך תכננה את התפריט, איך בחרה במוצרים, איך ניסה לרצות את כל הטעמים.
והסלט הזה זה החידוש שלי, קראה בגאווה, מציינת את הסלט העירוני. המנה הזו עברתי מאת סבתי.
מדהים! הוסיפה תמר, קולה נימול. יש לך ידיים זהב, אורלי!
שעברה שעה, אורלי בדקה את השעון. ואז, לבסוף, הכל התחיל.
ולנטינה איפה את ידה על הבטן.
אהה, קראה, משהו לא בסדר לי
גם לי! הצטרפה שכנתה מהשולחן. רבקה, את בטוחה שכל המוצרים היו טריים?
רבקה הפכה לבנה.
בטוחה! קניתי את הכל רק אתמול!
אבל פתאום היא גם נבזה. היא נאלצה לרוץ לשירותים, והקהל נמשך אחריה.
אורלי, לחש יובל, מה קורה?
לא יודעת, ענתה באדישות. כנראה משהו רע במזון. ברוך השם שלא נגענו בסלטים.
בבית החל מבול. האורחים הלכו לשירותים, חזרו והלכו, מתלוננים על תחושה רעה. רבקה נעה בין האורחים לשירותים, מנסה להציל את המצב, אך כבר היה מאוחר.
עד השעה שבע בערב נותרו רק שלושתם בדירה. רבקה ישבה על הספה, חיוורת ומבולבלת.
תנוחו, אמרה באמפתיה אורלי, וננקה הכל.
מה הכניסת למזון? שאלה החמות בקול חריף, אחרי שההתאוששה במקצת.
אורלי חיתכה את הבשר, שהוגש עם תפוחי אדמה.
משקה לקיבה. רק בסלטים ובחטיפים. לא נגעתי במאכל החם, אז אפשר לאכול ללא חשש.
רבקה רצתה לומר משהו, אך גם היא נפלה למצב רע, וברחה לשירותים.
אורלי! קרה יובל, מביט בה בפנים זועמות. למה עשית זאת?
איך לא? השיבה אורלי, פונה אליו. אתה לא מבין איך אמא מתייחסת אליי כשאתה לא בבית. חצי מהאירועים אני לא אומרת לך, כי אני יודעת שתגן עליה. «אמא דואגת, אמא עוזרת, אמא מקבלת אותנו», וההתנהגות שלה כלפיי כאילו אני עובדת בית זה לא מדאיג אותך?
יובל נשאר שקט, מלעס את הבשר.
אולי זה אכזרי, המשיכה אורלי, אבל נמאס לי. נמאס לי להיות אפס בבית הזה, שמשתמשים בי ואז מתלוננים על חוסר ההוקרה. היום היא קיבלה שיעור. אולי תחשוב פעמיים לפני שתשייך לי את כל העבודה ותיקח לי את הקרדיט.
אבל זה עדיין יותר מדי התחיל יובל.
יותר מדי מה? אף אחד לא נפגע. רק בילינו כמה שעות בשירותים. והשיעור ישאר בזיכרון זמן רב.
השתנה הרוח. אחרי יום הולדת משובש, רבקה שינתה את האופן שבו היא מדברת עם הנסיכה. היא נותרה לא חמה במיוחד, אך הפינות החדות הרככו. לא נשמעו עוד פקודות גסות, ולא ניתנה יותר משימה מלאה לאורלי.
ולחצי חודשים אחרי, יובל הודיע בפתאומיות שהם עוברים לדירתם הפרטית.
חסכנו למקדש הראשוני, אמר בזמן ארוחת ערב. חושבים שהגיע הזמן לחיות לעצמנו.
רבקה הסתכלה עליו בתדהמה. היא לא ציפתה למהלך כזה. אך היא השאירה יד על השולחן, רק הנהנהה בראש.
כנראה, הגיע הזמן, היא אמרה. לצעירים צריך קן משלהם.
ביום המעבר, כששיחקו את הקופסאות האחרונות, רבקה ניגשה לאורלי.
יודעת, לחשה, אולי לא הייתי הוגנת כלפייך
אורלי נעצרה, מחזיקה קופסה של כלים.
אולי, ענתה. אבל כבר לא משנה. החשוב שנמצא שפה משותפת.
כן, אישרה רבקה. ובכן… אותו יום הולדת היה מרשים מאוד.
שתשתו מבט אחד וצחקו יחד, בפעם הראשונה אחרי שנים רבות באמת וללא כוונה נסתרת.
בבית החדש, אורלי נזכרת באותו יום לא ברגשה של חרטה, אלא בסיפוק. לפעמים כדי להגיע להבנה צריך לדבר בשפה שהאחר מבין. רבקה, כפי שהתברר, מדברת רק בשפה של כוח.
הלקח, עם זאת, נגע גם בחמות וגם ביובל. הוא ראה סוף סוף שהאישה שלו לא רק מתלוננת, היא סובלת מחוסר צדק. למרות שהוא עדיין רואה את השיטות שלה קיצוניות, הוא כבר לא מתעלם מתלונותיה על ההתנהגות של אמו.
רבקה מדי פעם מגיעה לביקור בדירתם החדשה, מביאה עוגה, מתעניינת, ולפעמים מציעה עזרה. היא לעולם לא מנסה יותר לתת פקודות לנסיכה.
יודעת, אמרה אורלי אי שם ליובל, כשישבו במטבח שלהם, אהבתי אותה קצת, אחרי שהיא הפסיקה להתנהג כמו קצינה.
אולי יותר מדי, חייך יובל.
אולי, הסכימה אורלי. אבל התוצאה הייתה שווה.
והן ברווזו. המשפחה מצאה סוף סוף שלווה, מבוססת על כבוד הדדי והבנה של גבולות. והכי חשוב זה מה שבאמת קובע במערכות יחסים בין אנשים.
