את אף פעם לא מקשיבה!
זרקתי את הצלחת לכיור, וכל כך חזק שהמים התיזו עד התקרה. אחת-עשרה שנים. אותן מילים, אותם קירות. והוא תמיד הראשון שאומר את זה כאילו זו אשמתי, כאילו אני היחידה שנכשלה בזה.
איתי עמד בפתח המטבח, זרועותיו שלובות. כמעט בן ארבעים, ומתווכח כמו ילד עיקש, כעסני, עד הסוף. את המבט הזה אני מכירה בעל-פה. לסת קפוצה. מבט נשלח לחלון. הוא מסתובב ממנו והלאה, מסמן: סיימתי לדבר.
אבל בשבילי, זה רק התחיל.
שכחת להתקשר לאמא שלי, לחשתי, בקול רועד. בת שישים ושלוש. היא חיכתה כל היום. לא מתנה שיחת טלפון. שלוש דקות. גם את זה לא הצלחת.
שכחתי. קורה. למה את עושה סיפור מכל שטות?
קורה? אתה שוכח כל פעם. ימי הולדת, ימי נישואין, גם את שלי שנה שעברה שכחת
כבר דיברנו על זה אלף פעם! התנצלתי כבר אז.
התנצת ושוב שכחת. אז מה, אני אמורה להזכיר כל פעם? אני השעון המעורר שלך?
הוא מסתובב אלי. עיניים כועסות, עייפות.
את אף פעם לא מקשיבה, הוא חוזר חלש יותר. אני אומר משהו, את שומעת משהו אחר. נמאס לי להסביר.
תפסתי את המעיל מהמתלה והוצאתי מהכיס את הטלפון.
לאן את הולכת?
לאמא שלי.
שוב לאמא שלך. תמיד לאמא שלך.
כבר לא שמעתי אותו. טרקתי את הדלת ונבלעתי בלילה הקר של מרץ בתל אביב. האצבעות שלי רועדות, גולשות על המסך להזמין מונית. רמת השרון. תשלום באשראי. שלוש דקות הגעה.
עמדתי שלוש דקות מתחת לבית, מעלה את הצווארון, ופוזלת לאור במטבח בקומה השנייה. קר לי. אני כועסת. על עצמי על שהגעתי עד הצעקות. אור במטבח לא כבה. סימן שהוא נשאר שם. ידיים שלובות. מחכה שאחזור.
אני לא אחזור. לא הלילה.
מכונית כהה עצרה לידי. פתחתי דלת אחורית, התיישבתי בלי להסתכל לנהג. במונית ריח של אורן, כמו יער אמיתי ולא עציץ מפלסטיק. שקט מוחלט. לא רדיו, לא ווייז, לא מוזיקה. רק מסך כחול-בהיר עם המסלול.
הנהג הנהן למסך, המונית זזה.
השענתי ראש על החלון, עצמתי עיניים. רציתי רגע שקט. לא הצלחתי. בפנים יש סערה. אני הרי רק סגרתי דלת. עזבתי בעל באמצע ריב, נוסעת לאמא בפעם העשירית בשלוש השנים האחרונות. כל פעם מבטיחה לעצמי: זהו, מספיק, הכי לשלום. וחוזרת עוד פעם.
אפשר ככה עד הסוף?
סליחה, לחשתי לאוויר. אני הולכת להתחיל לדבר. חייבת. להוציא. מישהו.
הוא לא ענה. וגם לא התנגד. קיבלתי את השתיקה כהסכמה.
אנחנו נשואים אחת-עשרה שנה, התחלתי, והקול נשבר. בגיל עשרים וחמש הייתי בטוחה שמצאתי מישהו שמבין אותי. שמקשיב כשאני מדברת. שלא מסתובב כשאני עצובה.
האורות המהבהבים של בני-ברק חלפו מחוץ לחלון. את כולם אני מכירה. כולם אדישים, בדיוק כמו הלילה הזה. הפנייה הייתה חלקה, התנדנדתי עם הרכב.
אחר כך, נהיה הכול אותו דבר. כל ריב כמו קופי-פייסט. הוא אומר שאני לא מקשיבה. אני אומרת שהוא לא שומע. שנינו צודקים. ושנינו טועים. ומה עושים עם זה? דיברנו יפה ניסינו. שתיקה ניסינו. טיפול זוגי איתי עזב אחרי שלושה מפגשים. לא משלם למישהו זר שילמד אותי לחיות נגמר.
קלטתי מבט בעיניים של הנהג במראה עיניים כהות-דבש, רחבות, מעפעפות. הוא עקב אחרי הדרך, רק לשנייה הביט אלי במראה. לא שיפוטי. סתם שם לב שאני כאן.
המשכתי לדבר. הייתי חייבת.
***
אתם יודעים מה הכי כואב? אמרתי כבר לעצמי, לחלון. לחלוף האורות של גבעתיים. שהוא בסך הכול בן אדם טוב. איתי. באמת טוב. לא שותה, לא בוגד, מביא משכורת. כשחטפתי דלקת ריאות שלוש שנים אחורה לא עזב אותי לרגע, הכין מרק. עקום, מלוח, אבל הכין.
המונית סטתה נתיב, הווייז שינה מסלול כנראה פקק. שמתי לב שגם הווייז בשקט, בלי “בעוד שלוש מאות מטרים פנה ימינה”. שקט משונה. אולי הנהג אוהב דממה. הבנתי אותו עכשיו.
אבל הוא לא שומע אותי, לחשתי. זה לא בכוונה. הוא פשוט לא יודע איך. אני מבקשת, קשה לי, בודד לי, רק שתגיד הבנתי אותך. הוא עונה מה צריך עוד? בית, אוטו, אני עובד
הדממה הייתה כמעט נעימה. לא מתוחה. כמו חדר ריק שאפשר לצעוק בו בלי לקבל בחזרה האשמה. עברה לי מחשבה מגוחכת: הושוויתי בין מונית לחדר ריק. זה כנראה עייפות.
הרגשתי הקלה מוזרה.
אנחנו רבים בגלל כלום. היום בגלל יום הולדת לאמא. שבוע שעבר בגלל מגבת רטובה על המיטה. מגבת! צרחתי כאילו מישהו מכר את הדירה. הוא צעק “קטנונית”. שנינו צודקים. ושנינו לא.
שפשפתי עיניים בגב היד. בטח נמרח המסקרה, אבל למי אכפת. בדרך לאמא לי זה לא משנה. היא ראתה אותי בכל מצב. היא צריכה לראות שאני בסדר, לא יפה.
לחברה ליצור קשר אי אפשר. מלי ביישוב אין קליטה. סיון בעלה אחרי ניתוח, אין לה ראש אלי. לאמא להתקשר בוכה אסור, היא תדאג, לא תישן, תבדוק אותי כל חצי שעה. אז אני מגיעה, שתראה לבד שבת. מגישה לי תה, בלי מילה.
מצאתי שוב את העיניים של הנהג במראה. ידיים שלו מונחות על ההגה אצבעות עבות כמו טוש. גבר רחב, אולי בן חמישים. הוא השפיל ראש קלות, כאילו הסכים עם משהו פנימי מאד. אולי זה רק הכביש.
המשכתי, בלי לחשוב מה יחשוב עלי.
אני גם אשמה, ברור. גם אני צועקת. אומרת מילים קשות. אמרתי לו אתמול אולי לא היינו צריכים להתחתן וראיתי איך הכל מתכווץ לו בפנים. ולא היה לי איך לעצור. אתם מכירים? כשאתם מתחרים בעצמכם ואומרים נורא, ולא מסוגלים לשתוק.
חלפנו על תחנת דלק. האורות נשטפו על הנוף ונעלמו. פתאום זכרתי פעם נסעתי עם איתי לפה רק בשביל קפה מהמכונה. בלי סיבה. כי אהבנו לנסוע יחד.
אתמול איתי אמר את לא מקשיבה אף פעם, וחשבתי הוא צודק. אני באמת לא מקשיבה. רק מחכה שהוא יסיים, כדי להגיב. זה לא הקשבה, זה טור ברצף. זה שונה תהום.
הדמעות נגמרו ליד מחלף רמת החי”ל. עכשיו אני יציבה, מדברת לאט, ורק כל מילה שנאמרת נושאת איתה קצת מהמשקל שיושב בי.
אולי שנינו בעצם פוחדים מזה שהשני יקום וילך? אז צועקים כדי לא להישאר לבד. זה ההיגיון צעקות עד שממאסים; שקט עד שכואב; ואז שוב צועקים. מעגל סגור. ואין לי מושג איך יוצאים.
הנהג עבר למסלול הימני. עוד מבט של דבש חם, שנייה במראה, וחוזר לכביש. בלי רחמים. בלי שיעמום. פשוט יש הוא. הנה. זה כל מה שהייתי צריכה.
***
בגיל עשרים וחמש חלמתי שאחזור הביתה ומישהו ישאל איך עבר היום? וידאג באמת. לא מנימוס, לא כי “ככה עושים”. כי אכפת לו. אכפת לדעת מה כואב, מה אני מרגישה. זה מוגזם בכלל?
המונית פנתה מהכביש לדרך צרה. העצים קרבו, בפנים חשוך יותר. רואה רק את כתפיו של הנהג, הגב הרחב, השיער הקצר. הווייז שותק; רק המסלול זוהר בכחול חלש.
הוא תמיד היה חוזר ושואל מה יש לאכול? ואני שמעתי ומחכתי בסדר, כאלה גברים. יום אחד ישתנה. ואז נהיה רק קריר יותר. כמו מים בברז בהתחלה חמימים, אחר כך קרים, ואחר כך קפואים ואתה בכלל לא זוכר מתי זה היה נעים.
שקט. רק הלב שלי פועם כל-כך חזק. לא מפחד. מהקלה. סיפרתי לאיש זר את הדברים שלא אמרתי לאף אחד. אפילו לאמא. אפילו לא מלי. ולא התביישתי. קל לי יותר.
אולי כי הוא שתק. באמת שתק. בלי “נו, ברור” ובלי עצות. הוא פשוט היה.
חשבתי על גירושים. שלוש פעמים בשנתיים האחרונות. הראשון כששכח תאריך. הכנתי שולחן, לבשתי שמלה, הבאתי יין. הוא בא מהעבודה “למה החגיגה?” הלכתי חצי שעה לאמבטיה. רק ישבתי שם.
קיבלתי הנהון קל. אולי סתם מהמכונית, אולי באמת אליו.
השני אחרי התקופה שהיה לצידי בחולי. שישה חודשים שמעתי “אני שהכנתי מרק, ואת אפילו לא אמרת תודה”. אמרתי תודה, המון. הוא לא הקשיב. או שכח.
והשלישי ממש עכשיו. בצהריים. שוב את ה”את לא מקשיבה”. והבנתי המילים האלו לא מזיזות לי. כמו קיר כואב להיתקע אבל רק הרגל.
אבל גם הבנתי אני לא אתגרש. לא בגלל דירה, לא בגלל הרגלים. אלא כי אני זוכרת מי הוא כשהוא טוב. בבוקר של שבת, כשהוא מביא לי תה למיטה; כשהוא מסדר לי את הצווארון בלי שאשים לב; כשהעיניים שלו מחייכות אלי.
המונית עצרה באדום. אור אדום שטף פנים, ראיתי פרופיל עקבי רגוע, סבלני, בלי זכר לעייפות. ככה נראים גברים שכבר לא מזיז להם כלום.
אולי פשוט לא למדנו לדבר. אולי אף פעם לא ניסחנו שיחה. אולי צועקים כי אף אחד לא לימד אותנו ללחוש. אצלנו בבית גם צעקו. אבא עזב כשהייתי בת ארבע-עשרה. אמא נשארה לבד, גידלה אותי לבד. נשבעתי שלי יהיה אחרת. אוכל לשמור משפחה. להיות סבלנית. להיות חכמה.
הירוק נדלק. נסענו. ואני חושבת שוב בכיתי.
אבל סבלנות זה לא שתיקה. סבלנות זה להקשיב ולא להתפוצץ. אני שותקת, שותקת ואז פורצת. בעצם אני לא סבלנית, רק אוספת פנימה.
הבטתי בווייז עוד שבע דקות לרמת השרון. תכף מגיעים.
ופתאום הבנתי שלא רוצה לצאת מהמונית הזו. כי בשקט הזה, סוף סוף, יש לי שלווה. איש לא מתווכח. לא קוטע. לא מאשים.
רק שקט. והוא ריפא. פתאום כל הגוף עזב אותו המתח של כל היום.
נדמה לי שסיפרתי לך עכשיו יותר מבכל השנים האחרונות לכל אדם, לחשתי. ולא עצרת אפילו פעם. בלי עצה, בלי “דיברת אליו יפה?”. כולם אומרים את זה. כאילו לא ניסיתי. כאילו לא חשבתי על זה.
שקט. לא עונה. וזה משחרר. הכתפיים שלי יורדות לאט, אחת אחרי השנייה.
תודה, לחשתי. בטח נמאס לך מנוסעות כמוני, שופכות הכל. אבל תודה בכל זאת.
***
המונית פונה לרחוב של אמא. מזהה את הגדר עץ שנצבע ירוק בספטמבר. פנס ברחבה, אור במטבח. אמא לא נרדמת מוקדם – טוענת שנעים לקרוא בערב, אבל בעצם היא סתם מחכה. לכל מקרה.
כאן, בבקשה.
הנהג עצר ליד הרחבה. כיבה מנוע.
הטלפון הודיע שהתשלום הועבר. הסתכלתי עליו.
תודה, אמרתי. וצופנתי בזה כל-כך הרבה. תודה שהקשבת. אני יודעת שלא חייבים לך על זה שקל אחד. אבל עכשיו נתת לי יותר ממה שבעלי נתן בשלוש שנים. באמת.
הוא הסתובב לראשונה. ראיתי את הפנים הרחבות, החמות, עיני הדבש. חייך בשקט, ואז הרים יד ועשה תנועה. בהתחלה לא הבנתי. הביא את כף היד אל השפתיים, ואז הושיט קדימה.
תודה. בשפת הסימנים.
נדממתי. הוא כבר מושיט לי כרטיס ביקור קטן, לבן, אותיות עבות. לקחתי, התבוננתי.
“נהג תמיר. חירש אילם. צריכה לפרוק? התקשרי. מבטיח לשמור סוד. מילולית”.
הרמתי עיניים הסתכלתי עליו.
הוא לא שמע. לא מילה מכל השעה הזו. שעה שלמה שפכתי הלב לאדם שלא שמע כלום. לא איתי ולא אחת-עשרה שנה. לא את המרק, לא גירושים. כלום.
הוא פשוט נהג. שתק כי לא יכול אחרת. והנהן, כי ראה בעיניי, במראה: האדם הזה צריך שמישהו פשוט יהיה פה.
ווייז לכן שקט. הוא קורא מסך.
צחקתי. בפעם הראשונה באותו יום. לא בכי, לא היסטרי. צחוק אמיתי, משוחרר. המוזר והיפה באותו רגע קופץ עלי, ואין טעם לבכות.
תמיר חייך אלי. סימן אגודל. הניח יד אל הלב לא יודעת מה זה אומר, אבל זה הרגיש מאוד חם.
יצאתי מהמונית. רגע עמדתי על הדרך, אוחזת בכרטיס הביקור. התבוננתי הוא עדיין לא נוסע. חיכה שאכנס. נופפתי. הוא הבהב באורות. הרגשתי זרם של תודה עמוקה, חמה, עד שהעיניים נרטבות.
אמא פתחה הדלת לפני שדפקתי. רונית, בת שישים ושלוש, לשעבר ספרנית, האישה שיודעת מתי לעשות תה ומתי לשתוק.
תורידי נעליים, אמרה. התה מוכן.
ירדתי לנעליים, תליתי המעיל, התיישבתי לשולחן אותו אחד, מצופה בד פרחים, שעליו הכנתי שיעורים ועליו בכיתי אחרי האכזבה הראשונה בגיל שמונה-עשרה.
שוב? שאלה אמא. בלי ביקורת.
שוב, עניתי.
הגישה לי כוס. סמכה קערית ריבה ריבת פירות יער, משנה שעברה. אחזתי בכוס בשתי ידיים. חמים. איזה צורך.
אמא, אני הולכת לספר לך משהו, לא תאמיני.
תנסי, אמרה, והתיישבה.
סיפרתי על המונית, על השקט. על שעה של דיבור, והוא לא שמע כלום. על הכרטיס.
אמא הקשיבה. בלי להנד בראש, בלי “בובה, לנו זה קרה”. רק שמעה. מזגה לעצמה תה.
כשאבא שלך הלך, דיברתי חצי שנה עם המקרר, סיפרה. הייתי חוזרת מהעבודה, פותחת דלת, משתפת. על המשכורת, על הבוס, על הגג שמטפטף. הוא זמזם. זה עזר.
אמא, זה מקרר.
והנהג שלך חירש-אילם. מה ההבדל? לא משנה מי שומע. משנה שסוף-סוף אמרת בקול. כשהמחשבות בבפנים הן כמו צרעות בתוך קופסה. מרעישות. צריך לשחרר הן עפות.
לגמתי תה, נכוויתי, נשפתי.
סיפרתי לו שחשבתי על להתגרש.
לאיתי?
לנהג.
טוב, הוא בטוח לא יספר, חייכה. אף מילה.
צחקתי שוב. צחקה איתי. ישבנו במטבח בו גדלתי, וצחקנו כמה מוזר העולם ההקשבה הכי טובה בחיי הייתה לאדם שלא שמע. ואיך שזה הקל עלי. ואיך שלפעמים היקום נותן מה שצריך, פשוט לא בדרך שציפית.
תגידי אמא נהייתה רצינית את באמת רוצה להתגרש?
שקלתי. שיחקתי בכוס.
לא יודעת, אמא. לפעמים כן. ואז נזכרת איך איתי מסדר לי את הצווארון, בחשאי, שאני לא אשים לב. ומבינה לא. לא רוצה בלעדיו.
אז תפסיקי לצעוק ותתחילי להקשיב, אמרה אמא בשקט. גם אני לא ידעתי. והפסדתי את אבא שלך. לא כי הוא רע. כי שנינו היינו חרשים. יותר קשה.
הסתכלתי עליה. היא הסיטה מבט הרגל של שנים.
עשרים שנה מאז. ואני עוד מתחרטת שלא אמרתי לו: “בוא, רק נדבר. בלי צעקות. רק תגיד מה כואב.” אולי היה נשאר. לפחות הייתי מנסה.
לא היה לי מה להגיד. רציתי חכם, לא יצא.
חדר שלך מוכן, עברה לטון קל, ידעתי שתבואי.
מאיפה?
שישי, ערב, ירח מלא. אצלכם בירח מלא תמיד מסתבכים.
לא עניתי. אולי צדקה.
נרדמתי בחדר הישן, מיטת מתכת צרה. כרטיס הביקור של תמיר על השידה, לבן באמצע החושך.
הקשיב לי מי שלא שמע. והוא זה ששחרר אותי. כי הוא שתק. בלי שיפוט או עצה. רק היה שם, ויכולתי לדבר.
אולי מה שהיה חסר לי זה לא תשובה. אולי רק לשמוע את עצמי.
אהבתי את הרעיון. הסתובבתי להירדם.
***
התעוררתי בבוקר לצלצול. הטלפון רעד, ועל המסך “איתי”.
שלוש שניות התבוננתי. תמיד הייתי עונה מהר, להקדים, לשלוט, לא לתת לו להתחמק. היום עניתי ושתקתי.
רננה, הוא אמר. קול נמוך, עייף. לא ישנתי. רננה, תסלחי לי.
שתקתי. חיכיתי.
הייתי צריך להתקשר לרונית. אמא שלך. ידעתי, כל היום ידעתי. ואז בעבודה קרא לי מישהו ושכחתי. לא כי לא אכפת. שכחתי כי אני טיפש. ומה שאמרתי עליך, שאת לא מקשיבה זה בעצם אני. אני לא מקשיב. את מדברת, ואני רק מחכה שתסיימי, כדי לקחת תור וזה לא להקשיב.
הוא שתק. הבנתי שמצפה לתגובה. רוצה לשמוע את הקטילות, הסליחה, הציניות. שגרתיים.
אבל התיישבתי, רגליים מכופלות על המיטה, ופשוט הקשבתי. לא הכנתי תגובה, לא המתנתי להכניס את שלי, לא ניסחתי תלונה. פשוט הקשבתי.
והפעם, באמת שמעתי אותו. אולי לראשונה זה שנים.
את עוד שם? שאל בזהירות.
כן, עניתי. אני מקשיבה.
היה שקט. הוא ללא מילה.
זו הפעם הראשונה שאת עונה לי ככה. בדרך כלל את ישר מגיבה. ועכשיו את מקשיבה. מרגיש מוזר. אבל טוב.
חייכתי. הוא לא ראה, אבל חייכתי אליו.
בואי הביתה, ביקש. בבקשה.
אבוא. עוד מעט. אני רוצה לשתות תה.
הוא צחק. שקט.
בסדר. אחכה. אני בינתיים אתקשר לברך את רונית. באיחור עדיף מכלום.
ניתקתי. שתקתי רגע, מביטה מהחלון. גינה של אמא, עצים חשופים אבל כבר יש ניצנים. מרץ. הכול עוד יהיה.
לבשתי מעיל, הוצאתי מכיס את הכרטיס. קראתי שוב.
“נהג תמיר. חירש אילם. צריכה לפרוק? התקשרי. מבטיח לשמור סוד. מילולית.”
פתחתי הודעות ושלחתי: “תמיר, זו הנוסעת מאתמול, שלא הפסיקה לדבר שעה. רציתי להגיד אתה המאזין הכי טוב שהכרתי. לא משנה שלא שמעת. תודה.”
תשובה חזרה אחרי דקה: שלוש אימוג’י חייך, רכב, כף מעלה. ואז: “בשמחה. מוזמנת שוב. תעריף מיוחד שתיקה בחינם.”
צחקתי. שלישית ביממה. פתאום חשבתי כל כך הרבה צעקות כדי שמישהו יקשיב. ואז יושבים במונית, פורקים שעה, ואף אחד לא שומע וזה בדיוק מה שמרפא.
כי לפעמים, זה לא אם שומעים. מה שחשוב להגיד בקול.
אמא הופיעה בפתח.
באה לאכול?
באה.
נכנסתי למטבח. הכרטיס נכנס לכיס. לא כפרט טכני. כתזכורת.
שהשיחה הכי טובה בחיי הייתה מול מי שלא שמע. שהקול הכי חשוב הוא שלי. ולפעמים צריך רק לשתוק, לתת מקום לאחר. כמו תמיר. כמו שעשיתי הבוקר עם איתי.
“את אף פעם לא מקשיבה”, הוא אמר אתמול.
והיום סוף סוף, הקשבתי.
