מתנה לעצמה
עינב שטרית ברונטית כחולת עיניים, בשלה, עם קימורים מפתים ונטייה קלה למתיקות, עמדה ליד החלון של סוויטה יוקרתית במלון יוקרתי בתל אביב, שלפה בקבוק ליקר תמרים איכותי וחשבה לעצמה:
“הגעתי עד לפה… גרושה בגיל המעבר, לבד, במלון של אוהבים. לפחות זאת סוויטה ולא איזה אכסניה עם נוף למגרש חניה לא עד כדי כך מביך.”
הייתה בטוחה: הרומנטיקה התפוגגה לפני עשרים שנה, יחד עם הדלתות שנטרקו והילדים המעצבנים שקיבלו תעודת בגרות. גברים עוד נקרו בדרכה לעיתים, אבל כל פעם זה נגמר באכזבה שעמדה לה על סף דכדוך, והיא החליטה שזוגיות לא בשבילה.
אבל אז הופיע הוא מחזר וירטואלי. שלח הודעות כאלה, שמשוות לאפה סומק ותוקעות את הכתפיים בקומה זקופה. היא רצתה למסגר את המשפטים ולהדביק על המקרר גם כדי לשוב לקרוא, גם כדי להרחיק את עצמה מהמקרר. לפעמים עינב חשבה שהמחזר או חבר בקבוצת כתיבה, או פשוט מובטל עם זמן פנוי.
היא חזרה להיות עינבי. קנתה שמלה שעוררה קנאה עזה בקרב הקולגות, חזייה במחיר של טיסה לאירופה, אפילו נרשמה למכון כושר. עשתה סקוואטים כאילו עתיד העולם תלוי בכך.
“אם אמות מהסקוואטים, תקברו אותי עם השמלה הזו. שהאקס יתחיל לנשוך כריות,” היא התבדחה בסרקזם מול חברות.
הפגישה התקיימה. מוצלחת. היתר שמור בלב. רק נאמר ששיקופה במראה לאחר מכן הייתה לצעירה ומאושרת מתמיד.
הפגישה השנייה כבר לא קרתה. בחרו לעיני אווירה רומנטית עיירת חוף בנתניה. עינב התארגנה, התרגשה, חיכתה, אבל לו פתאום התקף לחץ דם: הנה היא, לבדה, במלון, בעיר זרה. כנראה כאלה מתחים לא עוברים בשלום. הגורל קרץ לה: “מתוקה, אל תגזימי.”
עינב התיישבה ליד החלון עם כוס ליקר, וניסתה לעשות סדר לעצמה:
“נו, שוין. מה אספר לנכדים? ‘סבתא, איך פגשת את נעורייך השניים?’ ‘במגרש החניה בנתב”ג, מחכה לבחור עם כדור נגד לחץ דם.’ איזו רומנטיקה.”
בבוקר שלמחרת נכנסה לספא והכריזה בליבה: “די, חלאס. מעכשיו חוגגת לעצמי בלבד! משתחררת לגמרי.” בספא הבטיחו שהעור שלה הפך זוהר. במראה ראתה את ההברקה, אבל שיערה יותר שמן קלנדולה מאשר נעורים.
סיור בעיר היה פלא. המדריך גבוה, שיערו מאפיר, קולו ממסך. לידה קשקשה סבתא מהועד עם טייץ ספורטיבי, אבל עינב הקשיבה רק לו. הוא סיפר על קרבות עתיקים בארץ גן עדן, אבל עינב חשבה: הגברים נלחמו אלפי שנים על ערים, הנשים על תשומת לב. שיווי המשקל נשאר.
“את חייבת לטעום קנל תפוחים,” הפציר בה המדריך, הוביל את הקבוצה לקונדיטוריה הכי נחשבת, ובעיניים אל עיניה.
והקנל מושלם. עינב כמעט התאהבה לא בגבר, אלא בבצק עם התפוחים. “לפחות על קנל אפשר לסמוך, לא כמו גברים,” חייכה לעצמה.
המשיכה לשופינג: תליון אתגר אבני אילת ושמלה כחולה-ים שהבליטה כל קימור. בבואה, עינב קרצה לעצמה. אמנם נראתה נועזת לטעמה, אבל זה לא עצר אותה בכלל.
במטוס חזרה, עינב השקיפה על תל אביב המתרחקת והבינה: הציפיות הרומנטיות שלה מתמוססות יחד עם העיר.
אז מה… אולי עוד יהיה ביניהם משהו, ואולי לא. החיים, תודה לאל, לא עוצרים.
מחכה לה מלתחה חדשה, חופשות, ואולי עוד קנל תפוחים. עם גבר או בלעדיו.
“ואם בלעדיו, לפחות עם כדור גלידת חלבה,” חייכה וצללה לתוך שינה נינוחה.
