המתכון לאושר… כל דיירי הבניין עקבו בסקרנות אחרי הזוג החדש שעבר לדירה בקומה השנייה – משפחה של ראש משמרת במפעל חשוב בעיירה קטנה ומנומנמת בפריפריה. – למה להם לגור פה, בבניין ישן? – שאלה נינה אנדרייבנה את חברותיה הפנסיונריות, – עם הקשרים שלהם בטח יכלו להשיג דירה חדשה בשיכונים. – את שופטת לפי עצמך, אמא, – תיקנה אותה אנקה בת השלושים, רווקה עם איפור בולט, – מה רע כאן? “בניין לשימור”, תקרות גבוהות, חדרים נפרדים, סלון ענק, מרפסת ענקית. וחוצמזה התקינו להם קו טלפון מהיום הראשון. ממש לא לכל אחד אצלנו יש טלפון, רק שלוש דירות מתוך תשע… – רק טלפון בראש שלך, – קטעה את אנה אמא שלה, – נמאסת כבר לשכנות. ואל תעיזי להידחף אליהם, הם אנשים עובדים ורציניים… – הם לא כאלה קשוחים, הם צעירים, ויש להם ילדה בת תשע, נטע שמה, – ענתה אנה תוך מבט נעלב באמה, – הם בערך בגילי, אולי חמש שנים מעליי. המשפחה החדשה התגלתה כאדיבה ומנומסת. לידה עבדה כספרנית בבית-הספר, ואבי בעל עשר שנות ותק במפעל. אנה שיתפה בחידושים כל ערב בחצר, כשישבה עם שכנותיה של אמא. – איך כבר הספקת לדעת הכול? – גיחכו הנשים. – פשוט נכנסת להתקשר. להם זה לא מפריע, בניגוד לאחרים – רמזה אנה לכאלו שסגרו בפניה את הדלת כשבאה לטלפן חצי שעה לחברות. כך הכירה אנה את הדיירים החדשים והחלה לבקרם לעיתים קרובות – פעם אצל חברה, פעם אצל קולגה, וישבה דקות ארוכות ליד הטלפון – חלק מהפעמים לבושה בחדש, לפעמים בחלוק ביתי חמים, תמיד רומזת על רצונה לקשרי ידידות עם בני הבית. יום אחד ראתה את אבי סוגר את דלת הסלון מול עיניה ברגע שנכנסה להתקשר. כאשר זה התרחש שוב ושוב, המשיכה לחייך אל לידה אסירת תודה, אך זו השיבה רק בניד ראש מהיר וביקשה לסגור את הדלת בדרך החוצה. – לא יכולה, הידיים שלי ממש בבצק, הדלת ננעלת לבד – זו נעולה צרפתית… – התנצלה לידה. – מה את מכינה? שוב עוגות? איך את מספיקה כל הזמן לאפות… אני לא יודעת בכלל, – ענתה אנה. – עכשיו אני אופה “ווטרושקעס” עם גבינה – זה לארוחת הבוקר. אבל אין לי זמן לאפות בבוקר, אז אני עושה עכשיו… – לידה חייכה ושבה ללוש. אנה התקפלה לא מרוצה מחוסר ההיענות. – תשמעי, לידה, לא נעים לי לבקש ממנה לא לטלפן, – העיר אבי בערב, – אבל הטלפון שלנו תפוס ערב-ערב, לא נעים. אפילו החברים שלי לא מגיעים אלינו. ככה אי אפשר. – שמתי לב שהיא מרגישה ממש חופשיה כאן, יושבת ומתנהלת כאילו זה הבית שלה… – הסכימה אשתו. באותו ערב נכנסה אנה לחוצה, שוב מאופרת, התיישבה במבואה והתחילה שיחה מתמשכת… – אנה, את מסיימת בקרוב? אנחנו מחכים לטלפון, – פנתה אליה לידה אחרי עשר דקות. אנה הנהנה וסיימה את השיחה, אבל מיד שלפה שוקולד מהכיס: – באתי עם מתוק! תה להיכרות! הניחה על השולחן את חפיסת השוקולד. – תודה, אבל תסירי זאת. נטע עלולה להתפתות – וזה אסור לה בגלל אלרגיה. אז לא נוכל לעשות תה מתוק. סליחה. – מה? איזו אלרגיה? – הסמיקה אנה, – בסדר, לא חייבים, זה היה מכל הלב. – לא צריך להודות, וגם לא לבוא לטלפן לעיתים קרובות. רק אם צריכה רופא, או להזעיק מד”א או כבאים – בזה נשמח לעזור, אפילו באמצע הלילה. זה חשוב. בלי כעס, – סיימה לידה, – אבי מקבל שיחות מהעבודה, ונטע מתבלבלת כששומעת קולות בטלפון, היא עכשיו עושה שיעורים, ושקט אצלנו חשוב… אנה לקחה את השוקולד והלכה, לא מבינה למה מתייחסים אליה ככה. החליטה שלידה פשוט מקנאת בה על הקשר עם אבי. – היא קלטה שאני צעירה ויפה ממנה, – סיפרה אנה לאמא, – זו סתם קנאה. רציתי להתחבר ולא נתנה אפילו כוס תה… באתי עם שוקולד שלי! – את עקשנית וטיפשה, – אמרה לה נינה אנדרייבנה, – אי אפשר להידחף בכוח למשפחה זרה. לא צריך את השיחות שלך. זה לא חדר מדרגות פתוח לכולם. זהו. תמצאי חתן, תביאי טלפון, ואז שכן יבוא אלייך. הניסיון האחרון להתקרב ללידה היה כשהגיעה עם מחברת: – אפשר לקבל את המתכון של הווטרושקעס? הגיע הזמן שאלמד משהו… – תשאלי את אמך. ההורים שלנו יודעים הכי הרבה, – הופתעה לידה, – חוץ מזה אני מערבבת “בעין”, אין לי כמויות… הידיים יודעות לבד מה לעשות, – חייכה בשעה שמיהרה לצאת לעבוד. אנה שוב חזרה נעלבת, אך שלפה בסוף את מחברת המתכונים של אמא, שעליה רשמה בכתב קישוטי דפים מלאי סלטים, קציצות, מרקים ודגים מגולגלים. רוב הדפים הוקדשו לעוגות ועוגיות – אמא נהגה לאפות המון, לפני שהחליטה להפסיק כדי להוריד משקל ולצמצם לחץ דם. אך אנה מצאה בדיוק את המתכון שחיפשה, ולתדהמתה של אמה, התחילה לאפות. – את באמת עומדת לאפות משהו? – הופתעה נינה אנדרייבנה. – מה מפתיע בזה, אמא? – סגרה אנה את המחברת אחרי שסימנה את הדף. – נו, אולי חוזר משהו בינך לבין סלאבה? – חקרה אמא – כבר חשבתי שזה נגמר, כמו עם כל המחזרים שלך… – מי אמר? – התעצבנה אנה, – אם רק ארצה יחזור להתחנן אלי. – אז תרצי. כבר מזמן הגיע הזמן להתחתן. ומה חיפשת במחברת? – לא משנה. אני קודם צריכה להתכונן נפשית, – ענתה הבת. אך אחרי ימים מספר, חזרה האם הביתה והריחה ריח בצק חם. – מה, אצלנו אופים? עוגות בבית? – נדהמה – בטוח התאהבת, אחרת אין הסבר… – תפסיקי לצעוק, – צחקה אנה, – בואי לטעום. אלה לא עוגות, אלא ווטרושקעס. עם גבינה. קלאסיות. על השולחן הגהץ כבר היו כוסות, קומקום תה ותבנית עם עיגולי עוגות זהובים. – כל הכבוד, בת, לא שכחת את הידיים – פעם אפינו יחד, חשבתי ששכחת הכול. – תגידי לי באמת, טעים? את רק מפרגנת או באמת יצא טוב? – יש לך עיניים משלך, תבדקי – זה אפילו מאוד אכיל! – השיבה אמא. אנה חייכה, נזכרה באביה – זה בדיוק מה שהוא אמר: “זה אכיל” – זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר. – נו, בקרוב אזמין את סלאבה לתה עם ווטרושקעס, נראה אם יאהב. – יאהב, בטוח! אני את אביך קניתי בווטרושקעס האלה. אחרי זה היה משוגע עליי! – צחקה האם – תאפי, תזמיני, אני הולכת לשכנה לראות סרט. סוף סוף עלית על הדרך הנכונה – לא רק שיער ושמלות עושות רושם על גבר… וככה התחיל סלאבה לבוא לאנה. פחות ריבו, אמא התרגלה לזה, ואפילו עזר לו במטבח – צחקו יחד בקול. כשבישרה הבת למתינה שהם נרשמו ברבנות – נינה אנדרייבנה הזילה דמעות: סוף סוף… אנה השתנתה. רזתה, התכוננה לחתונה, וסלאבה לא הפסיק לשאול: – מה, אפית את הווטרושקעס? לחתונה תכיני לנו פשטידות? כשהחתונה נערכה בבית, שלוש נשים עמלו על האוכל שני לילות – אנה, אמא והדודה. רק עשרים מוזמנים, כולם משפחה. הזוג הצעיר קיבל חדר משלו בשלושה חדרים. שנה אחרי – התקינו טלפונים לכל הדיירים. אנה התקשרה לכולם, אבל פחות, וסיימה מהר: – ריטה, נדבר אחר כך, יש לי עכשיו בצק לתפוח וסלאבה חוזר מהעבודה. ביי. היא מיהרה למטבח, שם תססו ענני בצק בקערה, וההריון – כבר ניכר. חודש לפני חופשת לידה, ממשיכה לאפות לבעל – וגם לעצמה – ווטרושקעס עם גבינה ביתית. חגיגה של בית! סלאבה השתגע עליה – לא רק בזכות האפייה, גם בזכות החום והאהבה.

Life Lessons