יום ההולדת הארבעים של אשתי, דנה, חל בחודש טבת, קצת לפני החגים. לא מדובר בעוד תאריך ארבעים זה מספר עגול, תחנה באמצע החיים. ישבנו שנינו סביב שולחן השבת הלבן, דנה יושבת מולי עם כוס יין ביד, מסתכלת על הנייד שלה, וממלמלת בעצב:
תגיד, מתי כבר יצלצל הטלפון? אולי יש תקלה עם הקליטה? או שאולי התבלבלו בימים? לא יכול להיות שהם שכחו, איתי, זה לא סתם יום הולדת זה מספר עגול. ארבעים! ודנה מסתובבת אליי בעיניים שמחפשות תשובה כלשהי.
אני, איתי, מתבונן בצלחת עם האווז הצלוי שדנה התעקשה להכין בעצמה, סופר בלב עד עשר לפני שאני עונה. ידיי בוחשות באוכל, מנסה לקנות עוד רגע של חסד.
דנה, את הרי יודעת מה יש לאמא, נראה לי שמרים מרגישה לא משהו, אולי הלחץ דם שלה שוב עלה, או שנתקעה עם העציצים בדירתה שבכפר סבא… טוב, איזה עציצים עכשיו בחורף… נו, אולי פשוט שכחה. היא כבר לא צעירה. וגלי גלי כל הזמן בעבודה, סוגרת את כל הדוחות לחברה לקראת סוף שנה.
מדהים איך לגלי יש דוחות בלי סוף, רק כשצריכים ממני עזרה יש לה זמן לגשת. ולבקש לשמור על הילדים או להלוות כסף תמיד היא מוצאת זמן, דנה מחייכת חצי חיוך עצוב.
היא קמה מהשולחן וניגשה אל החלון. חלונות גדולים, גשם עדין נוטף בחוץ, לילה שקט. היא רגילה להיות זו שתמיד עוזרת, מארגנת, נותנת, והפעם שתיקה זו המתנה שלה. זה משפיל, במיוחד אחרי כל השנים בהן נתנה מעצמה.
נעמדתי מאחוריה, חיבקתי אותה, והזכרתי לה כמה חשובה היא לי. קניתי לה שובר לספא שתמיד רצתה. אני אוהב אותה באמת, אבל לא הצלחתי אף פעם לעמוד מול אמא שלי וגלי. תמיד בחרתי לברוח מעימותים.
איתי, אל תדאג. אני לא מתרגשת. אני פשוט מסיקה מסקנות, אנחתה.
חזרו לי בזיכרון כל הפעמים שהיא הייתה הרוח החיה בכל חג, כולל במסיבת יום הולדת 65 של מרים אמא שלי. דנה סידרה אולם אירועים בנתניה, הכינה תפריט, אפתה עוגה ענקית בת שתי קומות, עשתה סרטון מרגש עם תמונות ישנות. ומה קיבלה? “תודה, אבל היה עדיף עוד קצת קצפת”, ומתנה ג’ל רחצה בזול עם המדבקה של “1+1” מהסופר.
ואצל גלי? גם שם הכול ברור: “דנה, תקפיצי את הילדים לגן, אני ממהרת למניקור”, “דנה, תעזרי לי עם סמינריון, אין לי זמן”, “דנה, תלווי לי שמלה לאירוע”. דנה תמיד שם, תמיד עוזרת, ותמיד בטוחה שיבוא יום ויעריכו.
הטלפון לא צלצל, לא בערב, ולא ביום למחרת. אפילו לא ברכה בוואטסאפ עם מדבקה של פרחים, כמו שאלו שהם רגילים לשלוח באירועים משפחתיים אחרים.
עבר שבוע של שתיקה מתסכלת, ואז, בדיוק אחרי שבעה ימים, הופיעה על המסך הודעה מגלי.
היי דנה! מתוקה! יש לי אלייך טובה. אנחנו נוסעים לשבת לירושלים, קצת להתאוורר. תוכלי להשגיח על הכלב שלנו, ביסלי? הוא אוהב אותך ולא יתגעגע. מאלף הכלבים לוקח המון כסף, את יודעת…
דנה, באמצע הלישה למאפה חדש במטבח, קפאה עם הטלפון ביד.
היי, גלי, ענתה באיטיות. אולי פספסת משהו? למשל, מה היה לפני שבוע?
מה? אה, יום הולדת! אויי דנה, באמת סליחה! התבלבלתי, פשוט החיים טירוף. יהיה בסדר, נכון? אז בעניין ביסלי יש מצב?
ביסלי, הלברדור הענקי, כבר הספיק להרוס לדנה נעליים חדשות ולקרוע לה קיר לפני חודשיים.
לא, ענתה דנה.
מה לא? קפצה גלי.
אני לא שומרת עליו הפעם.
השתררה דממה מוחלטת בצד השני של הקו.
מה זאת אומרת? כבר קנינו כרטיסים, סגרנו מלון. תמיד עזרת לנו!
פעם כן, מעכשיו לא. יש לי תוכניות. יש מלון לכלבים.
נעלבת בגלל יום ההולדת? באמת ילדותי, דנה. בת ארבעים, מתוסכלת מברכה? בושה, אמא תשמע ממני מי את באמת.
תרגישי חופשיה, השיבה דנה וסגרה את השיחה.
הידיים שלה רעדו, אבל בפנים הרגשה של שחרור אמיתי. זאת הפעם הראשונה שהיא אומרת לא והעולם לא קרס. הבצק עלה בשקט מתחת למגבת.
בערב חזרתי הביתה, ראיתי בעיניים של דנה שהיא רגועה. אמא התקשרה אליי ולחצה: “גלי בוכה, הנסיעה בוטלה, אולי בכל זאת נדאג לכלב?” הסתכלתי על דנה והיא אמרה לי: “איתי, הם שכחו יום הולדת מיוחד. לא אקח שוב תפקיד של מטפלת, אני כבר לא שם. הכול משתנה.”
לא הסכמתי להתווכח. הפעם, הכלב באמת נכנס לפנסיון וגלי נאלצה לשלם.
חלף חודש. הגיע האירוע הכי גדול במשפחת אשתי יום הולדת שבעים למרים. בדרך כלל, שבועיים לפני, מרים הייתה מתקשרת לדנה ודורשת ממנה לערוך קניות לשולחן עמוס, להכין סלטים, לארגן, לבשל ומצפה שתהיה הראשונה לעזור, כי לגלי אין זמן “להתלכלך” או להתעייף.
והנה, שיחת הטלפון:
דנהלה! מה שלומך? באתי לעדכן שאת אחראית כרגיל על כל הבישולים ביום שישי. רשימת קניות, אני אומרת, תרשמי: דגים, חומוס משובח מהשוק, בשר לארוחה… אל תשכחי ממרח זיתים, ושיהיה הכול טרי ונקי…
דנה לא עוצרת אותה, אבל הפעם לא רושמת שום דבר.
מרים, מי הולך לבשל את הכול?
מה זאת אומרת, את כמובן. אולי אני אעזור, גלי תבוא לסדר שולחן.
מצטערת, לא מסתדר, יש לי סידורים. אני אגיע כאורחת, בזמן שכתוב בהזמנה, לא לפני.
השתררה שתיקה.
דנה, את לא בסדר! אני נזקקת, יש לי ורידים ברגליים! מי יעבוד במטבח? גלי בחיים לא תיגע בתפוחי אדמה.
אפשר להזמין קייטרינג, המזון מגיע חם וישר לשולחן.
קייטרינג? הכסף שלי על עץ גדל?! ותכל’ס, הכי טעים זה מהבית. תפסיקי כבר עם העקשנות! את באה יום שישי עם כל המצרכים, כפי שתמיד.
הפעם, דנה לא ויתרה. בשקט, אמרה לי: “אתה תחליט אם לעזור לאמא שלך אני לא מתערבת. אני אורחת, לא שפחה”.
יום האירוע הגיע. אני הגעתי בבוקר מנסה להכין על האש, מזיע וטועה, גלי נתקעה עם קופסאות ביד ולא נוגעת במה שהיא לא רוצה להרוס במניקור, ומרים צווחת במטבח. בשעה שתיים, דנה נכנסה שמלה אלגנטית, איפור מוקפד, שיער מסודר והניחה על השולחן פרחים ומתנה קטנה.
מה זה, את לא מתלבשת לבישול? – צעקה מרים.
באתי כאורחת. מזל טוב, אמא. בריאות ושנים טובות, חייכה דנה בחיוך מקצועי.
מרים פתחה את המתנה. בפנים לוח שנה מהודר עם תאריכי ימי הולדת של כל בני המשפחה מוקפים בעיגול אדום כולל יום ההולדת של דנה.
מה זה, בדיחה? שאלה ברוגז.
כדי שלא תשכחי אף פעם, אמרה דנה. כל אחד והתגמול שלו בעולם הזה. את היית קמצנית אליי? קיבלת לוח שנה; יחס תמורת יחס.
הדודות והדודים מלמלו, חלק קצת נקרעו מצחוק. לשולחן עלו רק סלטים בסיסיים, אוכל בקושי, ואף אחד לא עשה סיפור אבל לכולם היה ברור שזו הייתה אמירה.
אני חזרתי הביתה עם דנה, ובלבי תחושת הקלה. ידעתי שנים ניצלנו אותה, והגיע הזמן להבין כבוד עובר לשני הכיוונים. יום למחרת קניתי לדנה זר ענקי של ורדים, ולראשונה אמרתי לה “בפעם הבאה, אנחנו נוסעים לספא במלון בצפון. לא עוד עבודות כפיים בשם המשפחה. כבוד מתחיל מהבית, דנה.”
אמא וגלי עדיין קצת כועסות, אבל בפעם הבאה, דווקא קיבלנו הודעת מזל טוב ביום האישה. גם אם היה זה אמוגי עם פרח מבחינתי, זו התחלה של שינוי. הדלת פתוחה אבל רק למי שיודע להעריך ולכבד, ודווקא בזכות מה שלמדנו הכל בזכותה.
היום אני יודע לדעת לשים גבול זו גדלות. הכבוד שלך בידיים שלך, ואם לא תדרוש לא תקבל. ובעיקר, אין כמו משפחה, אבל משפחה טובה בונים בשני צדדים.
