איפה הגבינה? זאת הקשה, שקניתי במיוחד לסלט? שאלה אשתי, כשהיא מזיזה על המדף את קופסת המלפפונים הכבושים החצי ריקה ושקית קפיר בודדה.
אני, שישבתי בשולחן המטבח וניסיתי להכניס את הראש לתוך הכתפיים, הפנתי את המבט לחלון. גשם סתיו אפור התעקש להכות בזגוגיות.
נו, יעל הכינה לילדים כריכים הם היו רעבים אחרי הטיול, מלמלתי, בקול שקט, כאילו קול רם עלול להפיל את תקרת הדירה. רוני, למה את עושה עניין מחתיכת גבינה? נקנה עוד.
רוני סגרה לאט את דלת המקרר. הרגליים כבר לא קפאו מהקור, אבל בפנים הכול רתח. לקחה נשימה עמוקה וחישבה עד עשר הרגל שפיתחה בשלושת השבועות האחרונים, אבל לאחרונה פחות עזרה.
פיני, החתיכה הזו עלתה אלף וחמש מאות שקל, אמרה בקור רוח, הסתובבה אליי. תכננתי ארוחת חג לכבוד סיום הפרויקט. ועכשיו? ריק. שוב. אתמול לא הייתה הפסטרמה, שלשום לא מצאתי את הסלמון. אנחנו עובדים לאסלה, אתה קולט?
פיני עיוות את פניו, כמו מישהו שסובל מכאב שיניים. היה לו לא נעים, מביך, אבל תחושת החובה למשפחה, שקיבל מלידתו, עלתה על ההיגיון הבריא.
הם אורחים, רוני. יש להם שיפוץ, את יודעת. הלכלוך, אבק, אי אפשר לנשום שם. לאן ילכו? עוד קצת, עוד מעט הם מסתדרים.
העוד מעט הזה נשמע בבית כבר עשרים ושניים ימים. הכול התחיל פשוט: טלפון מהגיסה יעל, סיפור על כך שהקבלן פתח אצלם את הרצפה בדירתם בקריית גת, פגע בצינור, ועכשיו אי אפשר לגור שם. יעל, אחותו של פיני, ביקשה רק שלושהארבעה ימים עד שהכול יתייבש וישימו ריצוף. רוני, טובת לב, הסכימה. בסוף, משפחה זה משפחה.
אבל שלושה ימים הפכו לשבוע, שבוע לשבועיים, וכעת חודש בסתיו, ואין קצו לאורחים. בדירה שלנו, שלושה חדרים בשוהם, שהיו בעבר נווה של שקט ונחת, כרגע כאוס. יעל ובעלה גדי השתלטו על הסלון; שני ילדיהם, בני עשר ואחדעשרה, ישנים במזרן מתנפח וגם גרים בכל הדירה.
הערבים הפכו למבחן. אני חוזר מהעבודה, חולם על מקלחת חמה ושקט, ומוצא תחנת מרכזית. הטלוויזיה ברעש מקסימלי גדי אוהב לבהות בחדשות כאילו הוא שם. המקלחת תמיד תפוסה הילדים מתיזים ליטרים של גל רחצה ומים, משאירים לי שלוליות גרביים.
אבל הכי קשה האוכל. רוני ואני מרוויחים יפה, רגילים לאכול טוב: בשר איכותי, ירקות טריים, פירות, מוצרי חלב מובחרים. תקצבנו, חסכנו לנסיעות ולמשכנתא שכמעט גמרנו. עם האורחים התקציב התרסק, ואז פשוט נגמר.
יעל, אישה שהתיאבון שלה נושא משקל, לא נגעה בכלל בסירים.
אוי, רונית, אני כל כך עייפה מהשיפוצים היא אומרת, נשכבת על הספה עם ענבים בצלחת. בלאו הכי את מבשלת, קשה לך להוסיף עוד שתי מצקות?
שתי מצקות הפכו לסיר חמישה ליטר מרק שפותה בערב אחד. גדי, נהג, עובד שלושה ימים ובימי החופשה שלו יש תיאבון שמביך רב סרן. הילדים מוציאים כל פשטידה בלי לשאול בשביל מי זה.
רוני מורידה את הזקט, תולה אותו על כיסא, ומעסה רקותיה בעייפות.
פיני, היום נכנסתי לאפליקציה של הבנק, היא אומרת, מסתכלת לי ישר בעיניים. בשלושת השבועות האלה בזבזנו כמו שבדרך כלל מוציאים בחודשיים. לא צוחקת. הם לא קונים כלום. אפילו לא לחם.
יש להם עכשיו הוצאות, שיפוץ ניסיתי שוב בתיאוריה הקבועה. גדי אמר שהחומרים התייקרו.
גם לנו יש הוצאות, חתכה רוני. ולא התנדבתי להאכיל ארבעה מבוגרים ושני ילדים לבד. ראית שיעל אי פעם קנתה משהו למטבח? אפילו ביסקוויט לתה?
בדיוק אז יעל נכנסה למטבח, גוררת נעלי בית, לבושה בחלוק של רוני שלה חם מדי, זה קליל ויוקרתי. רוני ראתה כתם ריבה על הצווארון, גירדה שיניים ושתקה.
אוי, רונית חוזרת! הכריזה יעל, פנתה לקומקום. חיכינו לך, רעבים! גדי שואל מה יש לארוחת ערב הוא ריח את הקציצות, היה לך בשר טחון מופשר
רוני הסתכלה עליה במבט ארוך. משהו אצלה התפוצץ; הנתיך של נימוס ואיפוק נשרף.
לא יהיו קציצות, אמרה בשקט.
מה זאת אומרת? יעל הופתעה, עוצרת עם כוס ביד. אז מה כן? הילדים חייבים לאכול, יש להם סדר יום!
החזרתי את הבשר טחון למקפיא. הערב יש לנו כוסמת. בלי כלום.
מה זאת אומרת בלי כלום? יעל פערה עיניים. בלי בשר? בלי רוטב? גדי לא יאכל, הוא גבר, הוא צריך בשר
אז גדי מוזמן ללכת לסופר, לקנות, לבשל ולאכול, רוני חייכה, אבל החיוך לא הגיע לעיניים. שופרסל פה ליד.
יעל רטנה, הניחה את הכוס ברעש, קפצה שפתיים.
רוני, מה קרה לך? עייפה בעבודה, זה מובן, אבל למה על המשפחה? פיני, תגיד לה!
פיני אני הרגשתי כאילו רציתי להיעלם דרך הקרמיקה אל השכנים.
רוני אולי נבשל פסטה? הייתה חבילה
הייתה, רוני הנהנה. אתמול. אחרי שהילדים שלך ניסו תחרות: מי אוכל הכי הרבה.
הערב עבר בשקט מתוח. רוני בישלה כוסמת, שמה שמן ומלח. גדי קירצץ בצלחת, לגלג זה כמו מנת אסיר וחזר לסלון. יעל פיזרה סוכר לילדים, לקחה את הקציצה ונעלמה, מסיימת:
מקווה שמחר תחזרי לעצמך, ותכיני משהו נורמלי.
רוני לא ישנה הלילה. שכבה בחושך, שומעת את נחירות גדי מהסלון ונשימותיי. היא חשבה על כך שטוב לב נענש, שמגבלות צריך לשמור, ואם לא תעשה את זה עכשיו הם יפנו פה דירה. השיפוץ הוא סתם תירוץ שלושה שבועות וגדי לא טרח לבדוק את הדירה בקרית גת. הם פשוט חיים עלינו: דיור חינם, אוכל חינם, שירות מלא.
למחרת רוני קמה מוקדם. לא הכינה ארוחת בוקר. רק עשתה לעצמה קפה, שתתה בשקט ועזבה לעבודה המקרר כמעט ריק; בלילה ארזה את שאריות האוכל בסל קרור ולקחה לאמא שלה, המתגוררת בשכונה.
יום עבודה עבר, אבל ברוני נרקם תוכנית. חזרה בערב עם תיק, לא עם שופינג למטבח תיק עם ניירות.
בבית חיכתה אווירה כבדה. יעל בעמידה בפנייה, ידיים למותניים.
רוני, תארי לך, קמנו והיה מקרר ריק! אפילו ביצים אין! הילדים אכלו דגני בוקר בלי חלב! זה כבר מוגזם!
גדי הציץ מהסלון, מגרד את הבטן בחולצה.
כן, גברת, השתחררת לגמרי. גוועים כל היום. הלכת לסופר?
רוני הסירה נעליים, נכנסה למטבח, שמה את התיק על השולחן ואמרה בקול:
כולם למטבח. יש שיחה.
סוף סוף, שמח גדי, משפשף ידיים. מדברים על אוכל? דווקא דחוף לי סטייקים או לפחות עוף בגריל.
כולם, כולל פיני ואני, ישבו סביב השולחן (הילדים עם טאבלטים בחדר). רוני פתחה את התיק.
ככה, התחילה בקול תקיף כמו בישיבת מנהלים. אתם גרים כאן עשרים ושלושה ימים. לא קניתם כלום למטבח, לא שילמתם חשמל או מים, לא עזרתם לנקות.
יאללה, שוב זה מתחיל! יעל גלגלה עיניים. את הולכת לספור מוצרים? אנחנו משפחה!
בדיוק כי אתם משפחה, סבלתי שלושה שבועות, רוני שלפה טבלה מודפסת. עשיתי חשבון. הנה פה, הצביעה על הטבלה, התקציב הרגיל לחודש. פה מה הוצאנו בשלושת השבועות. ארבע וחצי פעמים יותר.
גדי הציץ, עושה פרצוף.
מה זה הדפים האלה? שומרת קבלות? גיחך. רונית, את קטנונית. פיני, איך אתה חי איתה?
פיני הסמיק, שתק. רוני המשיכה.
זאת לא קטנוניות, גדי, זאת חשבונאות. הכל: בשר, דגים, גבינות, יוגורטים לילדים, פירות, ירקות, חומרי ניקוי שאתם מבזבזים. גם חשמל ומים המונה לא משקר.
ומה את רוצה? יעל הצריחה.
רוצה, רוני הניחה דף עם מספר בנק על הטבלה, שהפנסיון מסתיים. אני מציגה לכם חשבון על שלושה שבועות אירוח. הסכום כאן למטה.
יעל לקחה את הדף, קריאה והלם. הדף נפל מידיה.
את השתגעת?! חמישים אלף?! אוכל?! מה זה, מסעדה?
כמעט, נהנה רוני. אכלתם רק פילה, נקניקים, סלמון בישלתי אני וזול. עוד לא הוספתי שכר טבח וניקיון, זו הנחה משפחתית.
אני לא משלם! גדי רעם, קם. זה חוצפה! פיני, תתערב! אשתך קורעת את אחותך.
פיני הרים עיניים, הסתכל עלי ועל רוני. נזכר איך רוני אתמול בכתה במקלחת, על כסף ואז, על ארוחה ריקה.
מה אני אמור להגיד? לחש.
שהיא הגזימה! יעל צווחה. זה אורחים! איפה שמישהו גובה כסף מאורחים?!
אורחים באים עם עוגה, שותים קפה וממשיכים. או מוזמנים ללילה או שניים. אתם פה חודש, משלנו, ומתלוננים על כוסמת.
השתררה דממה. יעל הסתכלה כאילו לפיני צמח ראש נוסף.
אתה אתה מגרש אותנו? לחשה.
לא מגרשים, אמרה רוני. התנאים משתנים: מחצית מההוצאות, מים, חשמל, וכל אחד בתורו מבשל ומנקה. יום אני, יום את, יעל. וכבר השבוע החשבון הזה נסגר.
לכו מפה! גדי זרק את הכיסא. תתחילי לארוז. לא צריכים מהמשפחה הזאת. תתחנקו!
לאן נלך? הדירה בשיפוץ! יעל בכתה.
לאמא! גדי רעם. צפוף אבל יחד! אני לא חוזר לפה!
האריזות ארכו שעה הכי רועשת בהיסטוריה של הבית. יעל טרקה דלתות, גדי קלל (בשקט, אבל כולם שמעו), הילדים בכו על מה ולמה.
רוני ישבה במטבח, שתתה תה קר, לא התערבה. ידעה אם תצא או תתנצל, הכול יחזור. פיני עזר להוציא את התיקים, שותק, כבד.
כשדלת הכניסה נסגרה, שקט מבורך ירד.
פיני חזר למטבח, ישב מולי, כיסה את פניו.
אלוהים, איזה בושות אמא תתקשר ותקלל
שתתקשר, רוני התקרבה ונגעה בידו. פיני, לא עשינו רע. הגנו על הבית. ראית הם חיו עלינו.
ראיתי פשוט משפחה.
משפחה מכבדת. זה היה טפיל. אגב, דיברתי עם אמא שלך היום.
פיני הופתע.
למה?
לשאול לשלומה. למדתי שאין לה שיפוץ בכלל.
מה? פיני המום.
בדיוק. הם השכירו את הדירה לשתי חודשים לקבלנים ורצו להרוויח, גרו אצל הבראדר הטוב. אמא גילתה מבלי לדעת.
פיני הלך למקרר, פתח אותו, הסתכל במדפים ריקים, וגיחך.
כבר לא מתבייש. רוני, תסלחי לי. הייתי טיפש.
היית, ענתה, קמה. אבל השתפרת. הולכים לקניות? גבינה ויין?
גם בשר, פיני אמר. רק לנו.
שבוע אחרכך יעל התקשרה. לפיני, כמובן, אני שמעתי הוא פתח רמקול בזמן שטיפל בכלים.
פיני, תבין, נסחפנו, אמרה בקולה החלק. אצל אמא צפוף, פיני לא ישן טוב חשבנו אולי נחזור? אפילו נביא מוצרי מזון תפוחי אדמה, פסטה.
פיני סגר את המים, ניגב ידיים, ואמר לי כשאני מחייך אליו: לא, יעל. לאמא, לאמא. אצלנו, יש שיפוץ רגשי. אין מקום.
הוא ניתק וחשבנו סוףסוף בעלים בבית. החשבון לא שילמו, אבל השקט היה שווה פי אלף. שיעור חיים: לפעמים השלווה תלויה בדלת סגורה.
אהבתם תנו לייק, תפרגנו בתגובות, תעקבו לערוץ.
