הקרובים שלנו באו לבקר אותנו והביאו איתם מתנות. ומהר מאוד כבר דרשו שנשים אותן ישר לשולחן.
פעם אחת, דודה רבקה ובני הדודים מפרדס חנה החליטו להגיע אלינו. ברוך השם, הם הודיעו מראש, אז עשיתי מה שכל ישראלי מנומס עושה הסברתי מראש שאנחנו חיים בדוחק, ומפה לשם בקושי מסתדרים.
לא השתמשתי בביטויים דרמטיים, פשוט ציינתי שתקציב אין אני בפנסיה, הבן שלי עמוס מרוויח רק מה שצריך, בקיצור להגיע לביקורים? לא בדיוק מתבקש. בכל זאת, הם הופיעו, ולזכותם יאמר שלא באו בידיים ריקות. הביאו סלים מלאים באוכל ומתנות, ממש כאילו איחרו לארוחת חג.
תודה רבה ושלום הבן שלי מירון שם הכל ישר בצד כאילו מדובר באוצר לאומי, ואנחנו המשכנו כרגיל. כמו שאמרתי הזהרתי שפה אין קייטרינג גורמה. בצהריים היה לחם וחמאה, ביסקוויטים עם תה. הקרובים לעסו בעיפלות, אבל שתקו. אני רגועה הרי הזהרתי: אין לנו תקציב. מה שיש זה מה שיש.
בערב פתחנו שולחן: מרק עוף דליל, לחם, קוביות גבינה, כריכים פשוטים עם פסטרמה, ותה. כנראה קיוו למשהו יותר מרשים ישבו עם הבעה של עוגיה יבשה.
ופתאום דודה רבקה פונה אליי, שואלת למה לא הגשנו את מה שהם הביאו. שמעתי, ולא הבנתי הם קנו לנו מתנות, או לעצמם? אם רצו לאכול את מה שהביאו, יכלו פשוט לבקש שנכניס למקרר עד שירצו.
הם התווכחו איתנו בלי סוף, ולמחרת ארזו ונעלמו שלום ולהתראות, לא התאכזבתי. איפה שיבלו את הלילה? לא באמת אכפת לי, מבחינתי שלא יחזרו. לפחות השאירו אחריהם משהו אמיתי עוגיות, כבד קצוץ, נשיקות, פירות, סוף כל סוף משהו שבאמת שווה לנשנש. בערב אני ומירון נשתה תה, נאכל עוגייה תוצרת דודה רבקה ונצחק על כל העניין.
