הייתי רק בן שלוש כשנשארנו אני ואבא לבד במשפחה. מעולם לא הכרתי באמת את אמא שלי היא עזבה לנו ובחרה חיים עם גבר אחר. אבא מעולם לא ניסה להקים משפחה חדשה. כל כולו הוקדש לי, הבן היחיד שלו.
שנים אחרי, קיבלתי חינוך טוב, התחתנתי, והתעוררה השאלה איפה נחיה, אני ואשתי. לאבא הייתה דירה גדולה בקריית אונו, ממש מרווחת ונעימה, שהספיקה לכולנו. אבל גם לי וגם לאשתי, יערה, היו עבודות בתל אביב, וקצת חששנו מהמרחק והנסיעות. אבא הציע שנמכור את הדירה הגדולה ונוותר על המרחב, כדי שבכסף שנקבל נוכל לקנות דירה קטנה בעיר וכך כולם ירוויחו. סמכתי על השיקול שלו וכולנו עברנו לדירה בת שני חדרים בלב תל אביב.
והנה, תוך תקופה קצרה המשפחה התרחבה עם לידת הבן שלנו, עידו. אבא היה סבא פעיל מההתחלה עוזר בכל דבר, משחק עם עידו, לפעמים מנדנד בעגלה בגינה, ובערבים מתערבב בצחוק של כולם. אני עבדתי הרבה, ויערתי הייתה מנהלת בית למופת, וכולנו יחד פיתחנו הרמוניה של משפחה ישראלית קטנה בעיר הגדולה.
אבל אז הגיעה ההפתעה: יערה שוב בהריון. דירה קטנה, שתי עבודות, תינוק חדש ידענו שזה הולך להיות אתגר אמיתי. כדי לייצר הכנסה נוספת, מצאתי עוד משרת ערב וניסיתי לחשוב איך להרחיב את הדירה או להסתדר במקום הצפוף.
יום אחד חזרתי מהעבודה ומיד שמתי לב שמשהו שונה: עידו ויערה ליד השולחן בסלון, אבל אבא לא נמצא. הבטן שלי התהפכה. חששתי שקרה משהו רע, ואפילו יערה שמה לב לדאגה שלי. היא ניסתה להרגיע אותי הוא יצא קצת להתרענן. אבל כשהגיעה השקיעה והוא לא חזר, החרדה שלי בלטה. מאוחר יותר, הסתבר שיערתי ואבא רבו ריב קשה. אולי ההורמונים של ההריון השפיעו, ואולי פשוט העומס בדירה הצפופה התיש את כולם. היא אמרה לו משהו קשה, שהוא כבר לא כל כך רצוי כאן. המילים האלו חדרו בי עמוק נפגעתי גם בשבילו.
התלבשתי ורצתי החוצה, עליתי על האוטו, ונסעתי בכל הסביבה לחפש אותו. בסוף מצאתי אותו יושב לבד בפארק הירקון, על ספסל עץ, הדמעות בעיניים והפנים עצובות כמו שלא יצא לי לראות אף פעם. כאב לי עליו, הסבא הראשון של עידו, אבא שלי מקור הכח והאהבה שלי. התיישבתי מולו, כרעתי ברך והתחננתי: “סלח לי, אבא, ויותר מזה סלח ליערה. היא לא התכוונה, והיא נסערת בגלל ההריון. זה לא מגיע לך”.
אחרי שעה של שתיקה קשה, חזרנו כולנו הביתה. הוא הסתגר בחדרו, שקט ועצוב. נשמתי עמוק ודיברתי בפתיחות ליערה הבהרתי לה שכל עוד אנחנו גרים כולנו יחד, חייבים להקפיד על כבוד ואהבה הדדיים. אם זה יקרה שוב ולא נמצא לזה פיתרון, היא תצטרך לשקול לצאת לזמן מה, למרות כל הקושי ההריון, כדי לשמור על השקט והשלווה של כל המשפחה.
בלילה, שכבתי במיטה, חושב כמה הכל עדין ושביר וכמה חשוב לשמור אחד על השני, כי משפחה לא בונים פעמיים. לא משנה אם בבית יש מקום לכולם או קצת פחות בלב תמיד חייב להיות מרחב לשלווה ולחמלה.
