אילה, מה קורה איתך? נאלמת? אני אומרת לך כבר יש כרטיסים, הרכבת מגיעה לתחנה בתל אביב בשש בבוקר, שבת. אל תשכחי לאסוף אותנו, כן? אנחנו עם מזוודות, ויולי עם הילדים, את יודעת כמה מונית יקרה היום, אבל יש לך רכב גדול, את תוכלי להעמיס את כולנו הקול של דודה גלי דרך הטלפון הדהד כמו תהלוכת כליזמרים בל”ג בעומר, חזק יותר גם מהמים שהתמלאו באמבטיה שאילה קיוותה להיכנס אליה עוד רגע.
אילה עמדה דום, הטלפון בין הלחי לכתף, עיניה שוטטו בכניסה החדשה והמבריקה של דירתה. רק לפני חודש קיבלה את המפתחות. משכנתא לעשרים שנה, שלוש שנים של חיסכון קפדני בלי קפה מיותר, בלי שמלה חדשה. חצי שנה שיפוץ, במהלכו למדה על טיח ולמלינאט יותר מהמפקח עצמו. זאת הייתה המצודה שלה. גן עדן לבן שחלמה עליו ימים ולילות, מקום שכל פרט בו היה בשליטה מוחלטת, אסור לפסולת, אסור להשמיע קול. סוף סוף סוף שבוע שקט לעצמה, עם הנוף לחלון הפנורמי והדממה.
רגע, דודה גלי סוף סוף נזכרה אילה לדבר, סגרה את הברז ונכנסה למטבח, שם המתינה לה כוס תה מרווה שלא הספיקה לסיים. איזה כרטיסים? איזו רכבת? על מה את מדברת בכלל? אני לא הזמנתי אף אחד.
מהצד השני של הקו היה שקט עבה כמו חלה מתוקה. ואז דודה גלי שאפה אויר, ממש שמעו את זה, רגע לפני הסערה.
מה זאת אומרת “לא הזמנת”? אילה, את נורמלית? יש לנו מאורע. לדוד מאיר יש יום הולדת 70, הוא גר אצלכם בעיר, שכחת? כל המשפחה מתכנסת. החלטנו למה לשלם על מלון, כשיש לנו אחיינית עם פנטהאוז. אמא שלך סיפרה שיש לך שלושה חדרים, שהשיפוץ נגמר. אז נבוא: אני, דוד צור, יולי עם בעלה והבנים התאומים. סך הכול שישה, נתכנס, לא צריך הרבה תזרקי מזרונים בסלון, אנחנו צנועים.
אילה התיישבה על כיסא הבר הגבוה, הדופק פועם ברקותיה. שישה אנשים? דודה גלי שנוחרת בלילה ואוהבת לחלק פקודות. דוד צור שמביא בקבוקי ערק, ואז מיד יוצא לעשן במרפסת (והמרפסת אצל אילה מחוברת לסלון, עם כורסה יוקרתית). יולי, בת הדודה, שכל פעם אומרת שהילדים שלה “יכולים לגלות את העולם” כי לצייר על הקירות ולקפוץ על הריהוט זה לדעתה טבעי. ובעלה ברק, שתמיד אוכל הכל.
דודה גלי אמרה אילה בקור רוח, נועצת עיניים במטבח הנקי שלה בגוון שמנת אני לא יכולה לארח אתכם. רק עכשיו סיימתי את השיפוץ, עוד אין לי ריהוט מלא. אין איפה לישון. וגם, אני עובדת, אני צריכה לעבוד על דוח בסוף השבוע.
נו באמת, תפסיקי ענתה הדודה בזעם איזה דוח בשבת? ואנחנו נביא שמיכות מהבית. נשן על הרצפה. את מתכוונת לא לפתוח לנו? טיפלנו בך, אני קניתי לך בובה גרמנית ליום הולדת חמש, שכחת?
כל פעם כשהייתה צריכה משהו, שלפה דודה גלי את סיפור אותה בובה, שבפועל הגיעה ללא רגל, במבצע. במשפחה, כמובן, הפכה לאגדה.
דודה גלי, באמת, לא. הדירה חדשה, אני לא מוכנה לאורחים, בעיקר לא בהרכב כזה. דוד מאיר גר בכלל בקצה השני של העיר, ייקח לכם שעה וחצי. הגיוני יותר לשכור דירה קרובה אליו ללילה. אשמח לעזור למצוא מקום.
תראי אותה! צעקה הדודה. “לעזור למצוא”. נהייתה תל אביבית, קנית דירה ועכשיו אף למעלה? משפחה זה כלום בשבילך? אם אנחנו לא היינו, בכלל לא היית קונה…
דודה גלי קטעה אותה אילה, קור חלחל בה. אני לא מתנשאת. פשוט לא יכולה לארח. זהו זה. בבקשה, אל תסמכו עליי לינה, כי לא אפתח.
ניתקה לפני שהספיקה הדודה לשפוך קללות נוספות. הידיים רעדו. אילה ידעה שזו רק ההתחלה; עכשיו יגיעו התותחים הכבדים.
וכך היה תוך עשר דקות אמא שלה התקשרה.
אילה, השתגעת? פתחה בלי הקדמות גלי מתקשרת, על סף עילפון. שותה ולריאן. אמרה ששלחת אותם?
לא שלחתי. אמרתי שלא אוכל לארח מחנה של שישה אנשים. הדירה חדשה, רצפת עץ יקרה, קירות בהירים. את מכירה את הילדים של יולי? בפעם הקודמת צבעו את החתול של סבתא בירוק והפילו את הטלוויזיה. יולי אפילו חייכה: “ככה לומדים”. אני לא מוכנה שילמדו פה.
אילה, משפחה זו משפחה נשמע קולה של אמא, כמו שמסבירים עובדות חיים לילד עקשן תסבלי יומיים. תפרסי ניילון, תורידי וילונות, תשמרי על יחסים. דודה גלי תפיץ עליך שאת קרה. אני אתבייש להסתכל בפנים של כולם!
אמא, למה שאצטרך לוותר על הנוחיות שלי כדי שדודה גלי תחסוך כמה אלף שקלים בלינה? יש להם כסף לכרטיסים, מתנות, תהיה להם גם דירה.
את אגואיסטית נאנחה אמא בעצב בדיוק כמו אבא שלך, שתמיד דאג לנוחות שלו. תזכרי בסוף תמצאי את עצמך לבד, ואף אחד לא יושיט לך כוס מים.
אני מוזגת לעצמי, במקום לנקות אחר כך את הדירה מאהבת המשפחה סיננה אילה וסגרה.
כל השבוע מתחה את עצמה, חוששת מהבאות. הפעם כולם שתקו: דודה גלי לא התקשרה, יולי לא הציפה וואטסאפים. לרגע אפילו קיוותה שוויתרו. עמדתה ברורה: לא זה לא.
השבת עלתה נפלא. אילה התעוררה מאוחר, הכינה קפה, לבשה חלוק משי אהוב ויצאה אל הסלון. קרני השמש ריצדו על הוָזָה, שלווה שררה. התוכנית: קרוא ספר, להזמין סושי, לסיים באמבט קצף.
ואז, תשע בבוקר, צלצל האינטרקום. חד, תובעני.
הלב שלה נפל. ידעה כבר מהעלילה: במסך הווידאו התקבצו אנשים עם תיקים משובצים, דודה גלי אדומה מזיעה, דוד צור עם כיפה הולכת נטויה, וילדים כבר לוחצים על כל הלחצנים.
אילה, תפתחי! הפתעה! שאגה הדודה מול המצלמה. באנו ישר מהתחנה, הילדים חייבים לשירותים! תרחמי!
אילה נשענה על הקיר. הם בכל זאת באו. התעלמו מהסירוב, רצו לכפות התרפקות משפחתית שלא רצתה בה. קלאסיקה.
נשמה, ספרה עד חמש ולחצה על השפופרת.
שלום. כבר אמרתי אינני יכולה לארח.
נו, די! נופפה הדודה ידענו שתחליפי דעה. לא מדברים שטויות במשפחה. הילדים חייבים לשירותים. לא תשאירי אותנו בחוץ!
יש בית קפה ממול, השירותים בו פתוחים. אני לא אפתח.
מה? דודה גלי הצמידה את פניה למסך, האף מתפרק בצילום את רצינית? כולנו פה! אמא שלך יודעת. אם לא תפתחי, כל הבניין ישמע!
הנה רשימת דירות להשכרה, שלחתי לכם. שלום.
אילה כיבתה ושקטה את הצלצול.
דקה לאחר מכן, דפיקה בדלת. כנראה שכן פתח להם את הלובי. עכשיו עמדו ראש בראש, ממש מעבר לדלת.
לא הפסקת דפיקות.
אילה! תתביישי! צווחה יולי. הילדים עייפים! צאו!
תפתחי, פרזיטית! רעם דוד צור. הבאנו לך חלה ובייגלה!
אילה אחזה בידיה את זרועותיה. פחד, בושה, עלבון כולם יחד. התחשק לה לסיים עם הפדיחה, אבל בעיניה רצפת עץ בהירה, שישה אנשים עם נעליים חוליות, מזוודות שישרטו קירות, ריחות אוכל ומתח. בתוכה ידעה: לא.
ניגשה לדלת ואמרה בקול ברור:
אם לא תעזבו, אני מתקשרת למשטרה על כניסה בלתי חוקית.
שקט מסוים.
תשלחי את אמא שלך לקבר! געתה הדודה. משטרה? על המשפחה? שלא תמצאי מילה בפה!
אני סופרת עד שלוש הוציאה את הטלפון. אחת.
היא באמת רצינית, בואי. לחשה יולי, פתאום יותר חלשה.
שתיים.
לכי לעזאזל! צרח דוד צור, כנראה בעט בדלת. תחנקי לך בפנטהאוז שלך!
שלוש.
שקט, רחש מזוודות, צעדים, בכי ילדים.
נלך נלך לחשה הדודה רגלי לא תדרוך פה! כולם ישמעו איזו מפלצת גרה כאן!
הם התרחקו, אילה האזינה לחזרה של השקט. עכשיו רק הרעד הסגיר אותה.
התיישבה על הרצפה, עיניה דמעו לא בצער, אלא בשחרור. היא הצליחה; שמרה על ביתה.
כשהטלפון לא הפסיק לצלצל, ענתה רק כדי לכבות אותו. מהחלון זיהתה את המשפחה מנסה לעצור מונית, אצבעות מצביעות כלפי גג דירתה.
עלתה בה לפתע זיכרון. לפני חמש שנים היתה סטודנטית, בעיר שבה גרה אז דודה גלי. לא קיבלה מעונות, כסף לא היה לשכור דירה. ביקשה לינה אצל הדודה. “יש לנו שיפוץ, יולי עם חבר, לא נעים”, נענתה. שלושה לילות בילתה על ספסל בתחנה, עד שמצאה חדר בביתה של אלמנה, בתמורת עזרה.
אז לא דיברו על משפחה. אבל כעת, כשיש לה “מגדל”, נזכרו בדם המשפחתי.
לא הפעם, אמרה לעצמה בקול. לא בחיים האלה.
הדליקה מוזיקה, הכינה קפה, וישבה בכורסה. היום נהרס אבל הבית נשאר שלם.
בערב, כשפתחה את הטלפון, נזרמו עליה הודעות:
“את לא בת, לא אחות, לא אחיינית!” שלחה דודה גלי.
“איך את עושה את זה לאמא, לה יש לב!” כתבה יולי.
“אני מתביישת שילדתי אותך!” ממנה זה כאב הכי.
התחשק לה להסביר, להזכיר את לילות הרכבת ההם, אבל הבינה לא תקבל כל מענה. מבחינתם היא משאב שמרד.
כתבה לאמא: “אמא, אני אוהבת אותך. אבל אני בוגרת, גרה לפי החוקים שלי. תמיד אשמח לארח אותך לבד, כשתודיעי מראש. אל תלחצי עלי באמצעות אחרים. דודה גלי עשתה אותו דבר לי, אני רק איזנתי.”
לא קיבלה תשובה.
השבועות עברו, אילה מצאה עצמה נהנית מהשקט. שכנים פגשו אותה בלובי בחיוך. אחת אף קרצה: “חנוכת בית שמח! הדלת אצלך חזקה.”
חודש עבר. ערב שישי אחד, דפיקה בדלת. עין בעינית יולי, לבדה, נראית עייפה ודומעת.
אילה פתחה.
שלום מלמלה יולי אפשר להיכנס?
אילה היססה רגע ואז ניגשה הצידה.
תיכנסי. תורידי נעליים על השטיח.
יולי התיישבה, בקושי נשמה.
עזבתי את ברק פלטה, ופרצה בבכי הוא שתה, נהיה אלים. את הילדים השארתי אצל אמא שלי. אין לי איפה לישון. כולם אומרים “תסבלי, הילדים צריכים אבא”. אני לא יכולה יותר.
אפשר לישון אצלך? רק כמה לילות. אני אחפש חדר בעצמי, לא בכלל. אשכב אפילו על הרצפה.
אילה נזכרה במבטה של יולי מחצי שנה קודם “אין לך בושה” ולפתע ראתה מולה רק אישה אומללה שרק מבקשת עזרה.
לא צריך רצפה, נאנחה הספה נפתחת.
יולי השתנקה, בהלם. את… תסכימי? למרות כל מה שעשינו?
אסכים אבל בתנאים. ראשון: בלי ילדים, הדירה לא מתאימה. שני: שבוע גג, עד שתמצאי מקום. אעזור עם מתווך. שלישי: אין הערות על חיי או שיחות עלי עם דודה גלי. זה קו אדום.
תודה לחשה יולי היינו פשוט קינאנו בך. שאת הצלחת. אנחנו… טבענו.
קנאה משחיתה, אמרה אילה. קחי, יש תה.
יולי נשארה חמישה ימים, חרישית ונקייה, אחר כך מצאה חדר ושכרה. זו הייתה נקודת מפנה גילתה שאפשר חיים אחרים. התגרשה, מצאה עבודה, התרחקה מגלי ואמא. אילה הפכה קרובה אליה יותר, לפעמים יצאו יחד לסרט.
דודה גלי לא סלחה. אבל אילה כבר חדלה לדאוג. ישבה בספה עם ספר וכוס יין, מביטה באורות העיר. הבית הפך למבצר. והרי “הבית שלי הוא מבצרי” זאת לא סתם אמרה בתל אביב של פעם; זוהי פילוסופיה של הישרדות. ולא כל משפחה ראויה שתפתח עבורם את הגשר.
