הקרובים מהמושב הגיעו לביקור משפחתי של שבוע חמישה אנשים, כולם נדחסים לדירת החדר הקטנה שלנו. פגשתי אותם כולי מלאה בנקודות ירוקות כאילו אבעבועות רוח.
בוקר שבת שלי לא התחיל עם קפה, אלא בשיחה טלפונית. על המסך הופיעה ההודעה המדאיגה: דודה ציפורה.
נועהלה, תתכונני! הקול של דודה היה כל כך עירני וחזק, שאפילו השעון המעורר היה מתגמד לידו. אנחנו כבר בדרך, מחר בבוקר נהיה אצלכם! הפתעה רצינו לראות את תל אביב, וגם להתעדכן מה נשמע אצלכם. בכל זאת משפחה
התיישבתי במיטה, מנסה לקלוט מה אני שומעת. החלק הכי מפחיד היה המילה אנחנו.
דודה, מי זה אנחנו? שאלתי בזהירות, ודוחפת ברגל את עידו, בעלי, מתחת לשמיכה, שיתעורר מיד.
מי, מי אני, דוד דני, עינת עם בעלה והנכד שלנו. אל תדאגי, אנחנו לא בררנים רק מקום לישון, כל היום נהיה בחוץ, מטיילים!
חמישה. יחד איתנו שבעה אנשים בדירת חדר קטנה של שלושים ושלושה מטר, שבה המקום הפנוי היחיד הוא שטיח בכניסה והמעבר הצר בין הספה לטלוויזיה.
ניתקתי בשקט את השיחה והסתכלתי על עידו. במבט שלו היה אפשר לקרוא פחד טהור וחלום סודי לברוח עכשיו מהארץ או לפחות לרדת לקנות חלה לשבוע.
טוב לב לפעמים זה עונש
נזכרתי בפעם הקודמת, לפני שלוש שנים, כשהם ביקרו. אז היו רק שלושה, אבל השבוע ההוא עדיין חוזר אלי בסיוטים. דוד דני עישן במרפסת והפיל אפר לעציצים שלי: זה דשן, למה את מתעצבנת?. דודה ציפורה לימדה אותי להכין קובה, תוך כדי שהיא עומדת קרוב אלי במטבח הזעיר: תני, אראה לך איך קוצצים באמת. עידו ואני ישנו על מזרון מתנפח שבבוקר מצאנו את עצמנו כמעט על הרצפה, בזמן שהאורחים ישנו על הספה בגאווה.
ועכשיו חמישה. עינת ובעלה רעשניים, והבן דניאל טורנדו בן שבע, שאצלו המילה אסור זה אתגר.
חייבים להגיד לא, הצהיר עידו, בוהה בתקרה.
איך? נאנחתי. הם כבר בדרך. מה נגיד? תחזרו אחורה? את דודה ציפורה אתה מכיר תתחיל עם משפחה זה משפחה, אני שמרתי עלייך כשהיית קטנה, והפכנו לתל אביבים מתנשאים. אחר כך כל המושב ידבר על כך שלא נתתי להם להיכנס, ואמא שלי תשתה ולריאן מהבושה.
כשהדיפלומטיה נכשלת
ישבנו במטבח, שתינו קפה וחשבנו על אפשרויות, כולן גרועות. לצייד להם דירה? אין סיכוי אחרי תיקון האוטו התקציב גמור. לתת להם לישון אצלנו ולברוח לחברים? מבחינת כניעה, ומי בכלל יארח אותנו שבוע? לא לפתוח דלת? הם ידפקו עד שיבואו כבאים.
ואז באה לי הברקה. צריך סיבה שאי אפשר להתווכח איתה, שכולם יברחו לבד.
אבעבועות רוח, לחשתי.
מה? עידו לא קלט.
אבעבועות רוח. בידוד. למבוגרים סיוט: חום גבוה, סיבוכים, צלקות.
עידו התלבט:
אם כבר חלו בזה?
דודה ציפורה ודוד דני בטוח שלא, אמא סיפרה לי. עינת אולי כן, אבל עם ילד קטן לא יסכנו.
הסוואה ירוקה
נשארו לנו ארבע שעות עד שהרכבת שלהם מגיעה, והתחלנו במבצע. שלפתי מהארון בקבוק ישן של יוד ירוק.
תשפוך בלי קמצנות, פקדתי ומגשתי לו את הפנים. מצח, לחיים, צוואר, ידיים. שיהיה מגוחך כמה שיותר.
עידו, מתאפק לא להתפוצץ מצחוק, עבר עם הנקודות הירוקות. במראה הביטה בי יצירת אמנות של ילד בגן. לשדרוג ההסוואה לבשתי חלוק ישן, עטפתי את הצוואר בצעיף ופרעתי שיער.
ומה איתי? שאל עידו.
אתה מגע ישיר. מדגרת חיידקים מהלכת. זה אפילו יותר מפחיד.
תרגלנו את הסיפור: אני חולה מאז אתמול, חום ארבעים מעלות, רופא היה, בידוד קשוח ואזהרות ממוטציה חדשה של הנגיף.
אולי בכל זאת נעבור רק לקפה?
הדלת צילצלה בדיוק בשעה מאחוריה תיקי ענק, קולות רמים, ודניאל הקטן בוכה. עשיתי את עצמי מתמוטטת, עידו פתח חריץ, סותם את המעבר.
עידוש! למה לא באתם לאסוף אותנו? דוד דני כבר הושיט רגל לבית.
עצור! עידו נבח. אל תיכנסו. אסון.
ואז יצאתי, גוררת רגליים בנעלי בית, נשענת על הקיר ונושמת בכבדות.
שלום צרדתי מצטערת יש לי אבעבועות רוח, ממש קשה. הרופא אמר מדבק אפילו דרך האוורור.
במדרגות נשתררה דממה. חמש זוגות עיניים דקרו את הנקודות הירוקות שעלי.
אבעבועות רוח?! עינת קפצה וביד אחת כיסתה את הילד. בגיל שלושים?!
חיסון אנחתי חום סיבוכים
יכולתי לראות איך אצל דודה ציפורה מתנהל קרב בין הרצון לחסוך לינה בתל אביב לבין הפחד לבריאות.
דני, אתה חלית?
לא זוכר נראה שלא דוד דני נסוג לכיוון המעלית.
גם אני לא! צווחה עינת. אמא, בואי למלון!
ומה עם בעלך? שאלה דודה ציפורה בחשדנות.
אני הבא בתור, עידו גנח. ישנים יחד, עניין של זמן.
זה הספיק הרעיון לחלוק דירת חדר עם שני מבוגרים חולים הדביק את כולם בשיקול דעת.
תבריאי, רטן דוד דני, לוחץ על כפתור המעלית. את הממתקים ניקח איתנו, במלון נשתמש.
המעלית לקחה איתה את התיקים, הקופסאות וכל הצרה שלנו.
להוריד את הנטל
סגרנו את הדלת, עידו החליק לאורך הקיר מרוב צחוק. הסתכלתי בראי, ונקרעתי מצחוק יחד איתו.
למלון הם הגיעו במהירות. כסף מסתבר יש. פשוט למה לבזבז, אם אפשר לחסוך על חשבון משפחה?
כעבור יומיים התקשרה אמא שלי:
נועה, למה לא סיפרת? דודה ציפורה אמרה שאת ירוקה כולה וכמעט על סף מוות!
כבר משתפרת, אמא עניתי בשמחה. רפואת פלאים.
את האמת לא סיפרתי. עדיף שיחשבו שיש לי חסינות חלשה, מאשר אופי רע.
היוד ירד, והסוף שבוע שלנו עבר סוף סוף בשקט מזמינים פיצה, נהנים מכל סנטימטר בדירה הקטנה אבל כל כך חופשית שלנו.
