קרובי משפחה מהמושב החליטו לקפוץ להתארח אצלנו לשבוע שלם חמישה אנשים בדירת חדר קטנה שלנו. פתחתי להם את הדלת כשאני כולי מנוקדת בירוק “כאילו אבעבועות רוח”.
הבוקר של שבת שלי התחיל לא מקפה, אלא מצלצול טלפון. על המסך הופיע: “דודה רבקה (קרובת משפחה)”.
שחר, אנחנו בדרך! הקול של דודה רבקה היה כל כך עליז ורם שגם השעון המעורר לא יכול להתחרות בו. מחר בבוקר נגיע אליכם! הפתעה! באנו לראות את העיר הגדולה ולבקר אתכם. משפחה, לא?
אני מתיישב על המיטה, מנסה להבין מה שמעתי. הכי הפחיד אותי במילים שלה ה”אנחנו” הזה.
מי זה, דודה רבקה, ה”אנחנו”? שאלתי בזהירות, ותוך כדי נתתי מכה לאשתי מתחת לשמיכה שתקום מיד.
מי? אני, דוד מיכאל, נטע עם הבעל שלה, והנכד שלנו. זהו, רק לישון צריכים כל היום נסתובב!
חמישה אנשים. ועוד אני ואשתי. בדירת חדר בת שלושים ושלושה מטר שכל מה שחופשי בה זה השטיחון בכניסה והמעבר הצר בין הספה לטלוויזיה.
ניתקתי בלי להגיד מילה והסתכלתי על אשתי; היה לה על הפנים מבט של אימה טהורה ורצון נסתר לעזוב לאוסטרליה או לפחות “לקנות לחם” לשבוע שלם.
פשטות מסוכנת
מיד נזכרתי בביקור הקודם שלהם לפני שלוש שנים. אז הם היו “רק” שלושה, ועד היום אני חולם על זה סיוטים. דוד מיכאל עישן במרפסת, משליך את האפר לעציצים שלי ואומר: “זה דשן, מה אתה דואג”. דודה רבקה לימדה אותי לבשל חמין בעודה צמודה אלי במטבח הקטן: “תן לי, אראה לך איך”. ואני ואשתי ישנו על מזרן מתנפח, שבבוקר כבר היה כמו מצע על הרצפה, והאורחים הלכו לישון על הספה עם חיוך של מנצחים.
עכשיו הם חמישה. נטע והבעל שלה יותר קולניים מכל חתונה, והבן שלהם, שמוליק בן שבע ושלוש סופות בבית, שלא מכיר את המילה “לא”.
צריך לסרב להם, פסקה אשתי, מתבוננת בתקרה.
איך? הם כבר ברכבת. להגיד “תחזרו”? את הרי מכירה את דודה רבקה: סיפורים על משפחתיות, על איך היא טיפלה בי כשהייתי קטן, ועל זה ש”בעיר נהייתם יהירים”. ואז כל המושב יידע שסגרתי דלת בפני משפחה, ואמא שלי תמות מבושות.
כשהדיפלומטיה לא עובדת
ישבנו במטבח עם קפה, ושקלנו אפשרויות כל אחת גרועה מהשנייה. להשכיר להם דירה? אין כסף אחרי התיקון לרכב. ללכת בעצמנו לחברים? מגוחך, איפה נמצא בית לשבוע? לא לפתוח דלת? הם ידפקו עד שיבואו מכבי אש.
ופתאום הבנתי צריך משהו שאי אפשר להתווכח איתו. משהו שמבריח כל אורח.
אבעבועות רוח, לחשתי.
מה? שאלה אשתי.
הבנתי אבעבועות רוח. בידוד. למבוגרים מסוכן: חום גבוה, סיבוכים, צלקות.
אשתי התלבטה:
ואולי הם כבר עברו את זה?
דודה רבקה ודוד מיכאל בטוח לא, אמא סיפרה לי. נטע לא נראה לי שתרצה לבדוק עם הילד שלה.
ההכנות
נשארו ארבע שעות עד שהרכבת מגיעה, ועברנו למצב חירום. שלפתי מהארון את הצבע הירוק מהילדות, אותו אחד של פורים.
אל תחסוך, אמרתי, מושיט לה את הפנים. מצח, לחיים, צוואר, ידיים. כמה שיותר יותר טוב.
אשתי, מחניקה צחוק, שמה לי נקודות ירוקות עבות. במראה נראיתי כמו אמנות מודרנית לא מוצלחת. השלמתי את המראה עם פיג’מה, צעיף על הצוואר ושיער פרוע.
ומה איתי? שאלה אשתי.
את “נחשפת”. סכנה ברורה. זה אפילו יותר גרוע.
שיננו את הסיפור: אני חטפתי את זה אתמול, חום מעל 39, היה רופא, הכריז על סגר ואיים שזה וירוס מסוכן במיוחד.
“אולי בכל זאת רק לקפה?”
הדלת צלצלה בדיוק כמו בשעון. מאחוריה שמענו התלהבות, רעש תיקים וקולו המתלונן של שמוליק. שיחקתי אותה חולה אנוש, אשתי פתחה קצת את הדלת, חוסמת בגופה.
שחר! למה לא באתם להיפגש בתחנה?! כבר ניסה דוד מיכאל להיכנס.
ע-עצור! צעקה אשתי. אסור להיכנס. יש פה צרה.
אני הופעתי כשאני גורר רגליים עם כוס תה, נשען על הקיר ונושם בכבדות.
שלום לחשתי. מצטער יש לי אבעבועות רוח, בצורה חמורה. הרופא אמר מדבק אפילו דרך המזגן.
השקט ירד על המדרגות, וחמישה זוגות עיניים ננעצו בנקודות הירוקות שלי.
אבעבועות רוח?! נטע ישר אחזה בילד שלה. בגיל הזה?!
חיסון מלמלתי. חום סיבוכים
הרגשתי ממש איך אצל דודה רבקה מתנגשים הרצון ללון חינם מול הפחד מהנגיפים.
מיכאל, עברת את זה?
לא בטוח כנראה שלא דוד מיכאל כבר נסוג לכיוון המעלית.
גם אני לא! נטע קראה בלחץ. אימא, בואי ניסע למלון!
ומה עם אשתך? שאלה בחשדנות דודה רבקה.
תור שלה הבא, אמרה אשתי. ישנה איתי, אין ברירה.
זה הספיק. המחשבה לישון עם שני חולים והסתבכות רפואית הבריחה אותם מהדלת.
תאחל רפואה שלמה, מלמל דוד מיכאל, לוחץ על כפתור המעלית. ניקח את השימורים, צריך אותם למלון.
המעלית ירדה, יחד איתה המזוודות וכל הצרות שלנו.
פתאום נעלם הכול
נעלנו את הדלת, ואני פשוט ישבתי על הרצפה וצחקתי עד דמעות. אשתי הסתכלה עליי והצטרפה.
הם מצאו מלון די מהר. מתברר שהיה להם כסף רק למה להוציא אם אפשר לישון על חשבוננו?
אחרי יומיים צלצלה אלי אמא:
שחר, למה לא סיפרת? דודה רבקה אמרה שאתה כולך ירוק וכמעט עוזב את העולם!
כמעט הבראתי כבר, אמא, עניתי באנרגיות. רפואה מתקדמת.
את האמת לא סיפרתי. עדיף שיחשבו שיש לי חסינות חלשה, מאשר לב שתימן.
הצבע הירוק ירד במים, ואת הסופ”ש ניסינו להעביר בשקט, עם פיצה ופינוק בכל סנטימטר מהקופסה הקטנה אך חופשית שלנו.
