קרובי משפחה מהמושב באו להתארח אצלנו לדירתנו הקטנה חמישה אנשים לשבוע שלם. פגשתי אותם כולי מנוקדת בירוק “כאילו אבעבועות רוח”.
שבת בבוקר שלי לא התחילה עם קפה רגוע, אלא עם צלצול טלפון. על המסך הופיע: “דודה רחל”.
נוגה’לה, תתכונני! קול הדודה נשמע רועש, כאילו הוא המחליף שלי לשעון המעורר. אנחנו כבר בדרך, מחר בבוקר נהיה אצלכם! רצינו להפתיע, לראות את תל אביב וגם אתכם, אנחנו הרי משפחה!
לא האמנתי למה ששמעתי. המילה שהכי הפחידה אותי בשיחה הייתה “אנחנו”.
מי זה “אנחנו”, דודה רחל? שאלתי בזהירות, בעודי דוחפת את עידו, בעלי, מתחת לשמיכה, שיתעורר מיד.
מה זאת אומרת מי? אני, דוד שאול, אורית עם בעלה ויותם הקטן שלנו. אל תדאגי, אנחנו לא מפונקים רק לישון אצלכם, כל היום נטייל בעיר!
חמישה אנשים, יחד איתנו שבעה! והדירה שלנו בגודל שלושים ושלושה מטר, עם מקום פנוי רק על השטיח בכניסה והמעבר הצר בין הספה לטלוויזיה.
ניתקתי בלי מילה, הסתכלתי על עידו וראיתי מבט של פחד טהור, וחלום סודי לעזוב הכל או לפחות לצאת לקנות חלה למשך שבוע.
פעם פשוטה, עכשיו סיוט
ישר קפצה לי לראש הפעם האחרונה שהיו אצלנו לפני שלוש שנים. אז היו רק שלושה, אבל עדיין השבוע ההוא רודף אותי בחלומות. דוד שאול עישן במרפסת, מפזר אפר ישירות לעציצי הוורדים: “מה יש? זה דשן”. דודה רחל נעמדה לי על הראש במטבח הקטן: “תני, אראה לך איך חותכים גזר”. ואנחנו ישנו על מזרון מתנפח שהתנפח פחות בכל לילה, וקמנו כמעט על הרצפה, בזמן שהאורחים ישנו כמו מלכים על הספה.
ועכשיו הם חמישה. אורית ובעלה רועשים, יותם בן השבע טורנדו מתוק, שמילה “אסור” היא עבורו כמו קריאה להרפתקאה.
חייבים להגיד להם לא, אמר עידו בשקט תוך שהוא בוהה בתקרה.
איך? נאנחתי. הם כבר בדרך. נגיד להם שיחזרו? את יודעת מה דודה רחל תגיד: תתחיל עם נאומים על משפחתיות, על איך טיפלה בי כשהייתי ילדה, ושאנחנו “עשירים מהעיר”. תוך דקה כל המושב ידע שזרקתי משפחה לרחוב, ואמא שלי תלך לחפש כדורי הרגעה.
שום פתרון לא עבד
ישבנו במטבח עם קפה, מנסים לחשוב על פתרונות, כל אחד גרוע מהשני. לשכור להם דירה? אחרי ההוצאות על הטסט של האוטו לא נשאר שקל. לתת להם את הדירה ולישון בעצמנו אצל חברים? מי יסכים לארח אותנו לשבוע? לא לפתוח את הדלת? הם יעמדו שם עד שיזעיקו מד”א.
פתאום הבריק לי רעיון תירוץ שאף אחד לא מתווכח איתו. כזה שאנשים בורחים ממנו לבד.
אבעבועות רוח, לחשתי.
מה? עידו הרים גבה.
אבעבועות רוח! בידוד. למבוגרים סרט רע: חום, סיבוכים, צלקות.
עידו היסס:
ומה אם הם כבר עברו את זה?
דודה רחל ודוד שאול בטוח לא, אמא סיפרה. אורית? לא בטוח, אבל עם ילד לא יסכנו.
צביעה ירוקה
נותרו לנו ארבע שעות עד שיגיעו, ונכנסנו לפעולה. הוצאתי בקבוק ויטה-מרן ישן מהמגירה.
שים הרבה, נתתי הוראה. מצח, לחיים, צוואר, ידיים שתיראה מפחיד.
עידו בקושי התאפק לא לצחוק, ומרח עליי עיגולים ירוקים עבים. הבטתי במראה נראיתי כמו דמות מאנימציה משוגעת. לשדרוג, לבשתי חלוק גדול, קשרתי צעיף סביב הצוואר ובלגנתי את השיער.
ומה איתי? שאל עידו.
אתה “חשוד”. נשא מדבק. אפילו יותר מסוכן.
חזרנו על ההסבר: אני חולה, חום ארבעים, רופא היה כאן, קבע בידוד, הוזהרנו מהמוטציה החדשה.
אולי מנשנש עוגיות?
הפעמון צלצל בדיוק בזמן. מאחורי הדלת שמענו קולות, תיקי אוכל ובכי קל של יותם. עשיתי עצמי גוססת, עידו פתח חריץ, חוסם בגופו את הכניסה.
עידו’לה! למה לא באתם לאסוף אותנו? שאול כבר ניסה להיכנס.
תעצרו! צעק עידו. אסור להיכנס. יש לנו פה בעיה.
הופעתי אני, גוררת רגליים, מחזיקה קיר, נושמת בכבדות.
שלום לחשתי בקושי. מצטערת. חטפתי אבעבועות רוח קשה. הרופא אמר מדבק אפילו דרך המעלית.
כולם השתתקו. חמש זוגות עיניים בוהות בעיגולים הירוקים שלי.
אבעבועות? אורית אחזה ביד יותם לאחור. בגיל שלושים?!
כנראה מלמלתי. חום סיבוכים
יכולתי לראות איך דודה רחל מתלבטת בין דירה חינם לבין פחד מחולי.
שאול, היה לך?
לא זוכר כנראה שלא כבר תקע מרפק לעבר המעלית.
ואצלי בטוח שלא! אורית נלחצה. אמא, בואי נלך למלון.
ובעלך? דודה רחל חשדה.
אני הבא בתור, אמר עידו באסון. ישנים יחד זה עניין של זמן.
לא היה צריך יותר מזה. אף אחד לא רוצה לחלוק דירה קטנטנה עם שני מדבקים.
תרפאי מהר, מלמל שאול, לוחץ על כפתור המעלית. ניקח את המטעמים, במלון ננשנש.
המעלית נסגרה, לוקחת איתה תיקים, צנצנות וגם את הצרה שלנו.
פתאום קל
סגרנו את הדלת ועידו נפל מצחוק. הסתכלתי על עצמי והתפוצצתי מצחוק גם.
הם מצאו מלון. מסתבר שהיה להם כסף, פשוט להוציא מהכיס שלהם זה יותר כואב.
יומיים אחר-כך, אמא התקשרה:
נוגה, למה לא סיפרת? דודה רחל אמרה שאת חולה מאוד, כולה ירוקה
הכל עובר, אמא, עניתי בעליזות. הרפואה עובדת פלאים.
לא גיליתי את האמת. עדיף שיחשבו שהחיסון שלי חלש, מאשר שתהיה לי תדמית נוראית.
עם הזמן הורדתי את הירוק, ואת סוף השבוע בילינו בשקט בבית, מזמינים פיצה ונהנים מכל פינה קטנה בדירה שלנו, שכל כך יקרה לליבנו.
מוסר השכל: לפעמים צריך להיות יצירתיים כדי לשמור על גבולות, במיוחד מול משפחה. כבוד הדדי ותשומת לב לצרכים שלך הם המתכון לאושר ביתי.
