הדוארת מאחרת לטיסה בפעם הראשונה בחייה היא יוצאת לחופשה, ופתאום רכב יוקרתי עוצר לצידה.
יום שני בחדר ההוראות של החוות בחבל הצפון רועם כמו כוורת מודאגת. בחדר מתקיימת פגישה סופית, אך רוב העובדים חולמים כבר על משימותיהם. פתאום המזכירה אישה חזקה בגיל חמשים, בשם דוד בןצבי, תמיד לבוש במכנסיים מכופפים ובחולצה משובצת מרימה יד וקוראת לשקט.
המבט שלו מחליק לאורך השורות ועוצר על אורית ברכהן. היא יושבת, מביטה למטה, כאילו מנסה להתמזג עם הקיר. היא אינה אוהבת תשומת לב, ובמיוחד כזו.
אורית ברכהן, בבקשה תתקרבי, קולם של דוד שומע ברוך במיוחד.
אורית, אישה נמוכה עם עיניים טובות אך עייפות, קמה לאט. ברקע נשמע לחישה כמעט בלתי שמעה. היא מתקרבת למזכירות ולוחצת בחוסר שקט את צלע חולצת העבודה שלה. דוד מחייך ומושיט לה מעטפה מבריקה.
זו בשבילך, אורית, הוא אומר בקול רם כדי שכולם ישמעו. ואז מוריד את קולו ומוסיף: את ראויה לזה. שהחיים שלך יהיו מלאים בקצת קסם.
ידיה רועדות כשקולטת את המעטפה. פותחת אותה ומקבלת הצעה מהנהפכת: במקום תשלום כספי, היא מוצאת שובר צבעוני, בוהק בכל צבעי הקשת, לחופשה במלון יוקרתי באילת, עם תמונה של חוף לבן ומים כחולים שנראית כאילו היא מגזמת משפה אחרת.
דוד בןצבי אני אני לא יכולה היא מתבלבלת ומביטה בו.
את יכולה וצריכה! מגיב בחוזק, פונה לכל העובדים. השנה אורית ברכהן ביצעה עבורנו יותר ממה שרבים הצליחו במהלך כל קריירה. היא הפכה את החווה על פניה והכל לטובה!
החדר מתמלא ברעישה של חיבוקים ושעשועים חמים.
תראו, אהבה ויונים, גרסה חדשה! מתגחח מישהו מהמחלקה הכספית.
ויעקב לוין, מתכתף מקומי ומעריץ נלהב של אורית, צורח בהתלהבות:
חכו לסוס לבן, אורית! למען אורית ברכהן!
מישהו אחר משלים מיד:
רק שלא יפול הסוס בלילה, כמו הפעם הקודמת אחרי ערב החברה!
הצחוק מתפשט, אורית מתבלטת, אך צוחקת יחד עם כולם. הצחוק הזה הפך לשגרה שלה סימן לכך שהיא מתקבלת. היא מביטה בהכרת תודה בדוד.
וזה עוד לא הכל, הוא קורץ. אחרי הפגישה גשו למחלקת החשבונות. יש לך בונוס טוב על הלבוש!
אורית חוזרת למקומה, לוחצת במעטפה היקרה, ומביטה בתמונה של הים, לא מאמינה שהחלום הפך למציאות. היא חושבת, כמעט במיסתורין: האם באמת יכול לקרות לי נס?
ערב, אחרי סיום העבודה, אורית יושבת במרפסת של הבית הקטן שהחווה העניקה לה. רוח קלה מביאה ריח של עשב קצוץ וחלב חם. כמה דברים השתנו בשנתיים האחרונות. לפני זמן קצר נשאה בחלום שהחיים כבר אינן מביאות לה את דבר.
לפני עשור, היא הייתה בת 23, בוגרת הפילולוגיה, מלאת תקוות וחלומות על קריירה בעיר. רחובות רועשים, הרצאות באוניברסיטה, חברים, ספרים ולילות ללא שינה. אז יכנס אליה חיים פתיול של פיטר, מהנדס חכם ומסקרן, שלדברו היא ראתה את האושר.
במהלך הזמן הרומנטיקה האישה נחלשה. תחילה היו רמזים רכים: למה את עובדת? אני אדאג. אחר כך דרישות, ואז פרצי זעם. באחד הרגעים הוא תקף אותה בגלל מרק יתר מלח. היא בכתה, הוא ביקש סליחה, והיא סלחתה. הלולאה האימה נמשכה.
הקיצוץ הגיע בלילה חורפי קר. אחרי ריב נוסף, אורית, לבושה בחולצה ובסנדלים, רצה אל הרחוב בלי לראות דבר רק שלג, כאב ופחד. בביה”ח, אחרי כאב, מצאה לה אישה טובה, גלית רוזן, אישה נשואה של ותיק נופל, שהציעה לה לעבור לכפר קטן בשם נווה-אור.
כך החלה חייה החדשים. היא עובדת בחוות, לומדת, עושה טעויות, אבל לא נכנעת. עם הזמן היא הופכת לחלק מהקבוצה הכפרית, מקבלת אהבה ותמיכה, ובין השאר יעקוב מצטרף למוזיקה שלו עם תוף.
החורף שבו נגמר החשמל וקר בחבצלת, ובמחסן העזים היה קר מדי. היא החליטה להציל את העזים בכל מחיר, פתחה את ביתה ללידת העזים החדשות, והלכה לישון על חציר, חלב וידיים חמות של אנשים.
לאחר המקרה דוד החליט שלמתנה פשוטה לא די אורית ראויה לנס אמיתי.
הכנות לחופשה נראות כמו סיפור. היא עומדת לפני המראה, לובשת בגדים חדשים שקיבלה מהבונוס. האם היא זו, האישה המחייכת, עם ברק בעיניים?
חברותיה מציעות לקחת מונית, אך אורית, חוסכת, אומרת:
אין בעיה, האוטובוס יגיע, זה זול יותר והכרת יותר.
באמצע הדרך האוטובוס נתקע ביער, אין סיגנל נייד. היא יוצאת מהאוטובוס עם מזוודה, מרגישה פאניקה מוכרת. הכל יתפזר שוב, חושבת היא ומחזיקה בדמעות.
פתאום, מאחורי הפנייה, נופל מרשד שני מכוניות שחורות וביניהם משאית שטוחה מבריקה. הוא נעצר, יוצא גבר גבוה עם מעיל קאשמיר. קולו רך ובטוח:
משהו קרה? למה את בוכים?
אורית מביטה בו בתמיהה, ולא מבינה שהמפגש הזה יהפוך לנקודת מפנה.
היא מנגב דמעות במגבת ומספרת באיטיות על האוטובוס שנשבר והטיול שנפסק. הוא מציג עצמו כ”אורי ברק”, מאזין ברגישות, ולאחר כמה רגעים אומר:
אני טס למזרחה במטוס פרטי למטרות עסקים. אם אינך מפחדת, אוכל להעביר אותך.
אורית מתרקמת: מטוס פרטי? זה נשמע כמו סרט.
אני אפילו לא יודעת איך להודות לך
שבו, הוא מחייך ופותח את דלת הרכב.
כעבור שעה היא יושבת בכורסה רכה במרפסת נוחה, מביטה דרך החלון לשמיים לבנים. האם זה קורה באמת? האם נס אמיתי קורה לה?
אורי הוא אדם פשוט ונעים. הוא מזמין קפה, והשיחה זורמת ללא הפסקה.
סליחה אם אני חודר, הוא אומר בהסתכלות ישירה. אבל אני סקרן: למה עובדת חוות חלב?
היא מתחילה לספר על הלימודים בפילולוגיה, על החלומות בעיר, על פיטר ואיבודה. היא מדברת בזהירות, מבלי להיכנס לפרטים הקשוחים, אך משקפת שהייתה בטורקיז של מצוקה.
אורי מגיב בהקשבה, ללא חמלות. בעיניו אין רחמים, רק הבנה אמיתית.
לאחר מכן הוא מדבר על עצמו:
תדעי, אני מפחד לפעמים. סביבי אנשים עם מסכות, חברים מזויפים שרק רוצים כסף. לפני עשרים שנה איבדתי חבר קרוב, ובפועל בגדתי בו. מאז לא מצאתי כוח להתנצל. הוא נעלם, ואני נשאר עם כאב.
הוא שותק, מביט בחלון, והיא מרגישה את הלב שלה מתכווץ מרחמים.
גם לי היה חבר אמיתי, גלית רוזן. עכשיו אני מחפשת את מקומי בעולם.
אורי מציע:
ניפגש בחופשה, נדון עוד.
הימים הראשונים במלון באילת נראים כמו חלום. היא מריחה קרם על העור, אבל נשרפת, אדומה כשעורף. אורי צוחק, ולמרות התנגדותה הוא מושיט אותה למים, בטוען שמי ים הוא התרופה הטובה ביותר.
בערב הם יושבים במסעדה שקטה על חוף הים, נרות מציתים, מוזיקה רכה, הגלים מתנגנים. היא מרגישה שהשנים של לחץ ופחד מתפוגגות.
אני נמנע מאנשים, מודה אורי פתאום. כי פעם בגדתי באדם שהאמין בי יותר מכל.
הוא מספר על מסיבת סטודנטים, על טעות שהריסה ידידות. הוא לא אומר שהחבר נעלם, רק שחלף ללא מילה.
יש לך תמונה שלו? שואלת אורית ברגישות.
אורי מושיט תמונה ישנה מתוך ארנקו: שני בחורים צעירים מחבקים לפני בניין הסטודנטים. היא מתבוננת בפנים של השני, והלב שלה קופץ. הוא דומה מאוד לדוד בןצבי.
קוראים לו דוד? היא שואלת בקול רועד.
אורי מרים גבה בהפתעה:
כן דוד. מאיפה את יודעת?
דוד בןצבי, היא לוחשת. הוא המנהל שלי.
אורית חוזרת הביתה, משוטטת במעטפה המתחדשת. כשאורי מגיע ברכבו, בפתח מחכה יעקוב עם תוף ועם מבט של החלטיות.
אורית! תתחתני איתי! הוא מצעק, בלי מבוא. את תעזרי לי לתקן את הגג, לבנות גדר חדשה!
אורית צוחקת ומגעת בכתפו בעדינות.
יעקוב, חביבי, תודה, אבל הגיע זמן לבחור את דרכי. אל תכעס עליי.
אורי יוצא מהרכב, יעקוב מביט בו בחמישות, מתלונן על החיות העירוניות, ואז מרחף עם תופו.
אורי מתרגש לפני הפגישה עם דוד, כמו תלמיד. אורית לוכפת את ידו:
הכל יהיה בסדר. הוא טוב, הוא יסלח.
בבית של דוד, הוא מכין תה, ניגש לחלון מדי פעם. הוא יודע מי יביא לו אורי. כשאורי נכנס, שני האנשים נעמדים, מבטם נצמד זה לזה, עובר עליהם עשרים שנות כאב, קוצים ופרידות.
אורית מסייעת לאורי למצוא את המילים הראשונות של התנצלות, ולאחר מכן אין צורך במילים. הם נעים זה לעבר זה, מתחבקים בתחילה בחוסר נוחות, ואז בחום אמיתי. בחיבוק הזה שוכנים דמעות, סליחה ושמחה של מפגש מחודש. הקיר שהפריד ביניהם נופל ללא עקבות.
שנה חולפת.
יום קיץ מואר בשמש, כל נווה-אור מתאסף לחתונה. אורית לובשת שמלה לבנה צנועה, זוהרת ומאושרת, עומדת לצד אורי, שמביט אליה כמו אל נס. בין האורחים דוד בןצבי, מחבק את חברו שכבש מחדש, ובתחת עץ האורנים יעקוב מנגן בתוף, והכפר כולו רוקד, חוגג את הולדת משפחה חדשה, בלתי רגילה, גדולה ומלאת טוב לב.
