הסיפור הזה התרחש בבית ספר יסודי ישראלי בשנת 1986. הילדים בני השמונה שהיו עדים למה שקרה שמרו על שתיקה, והסיפור לא יצא מהכיתה. גם ההורים, שכנראה שמעו כיצד זה קרה, לא באו בטענות אל המורה. איש לא עשה רעש.
אני עצמי שמעתי על זה מהמורה בעצמה. כל חייה היא סחבה איתה חרטה וייסורי מצפון כלפי התלמיד שאיתו נהגה בצורה קשה.
האמת, כל הסיטואציה לא פשוטה, ואני מתקשה להחליט מה לחשוב עליה. אני אשמח לשמוע מה דעתכם
לעיר בעמק יזרעאל הגיעה מורה צעירה, עינת כהן נקרא לה, ישר אחרי הלימודים במכללה. הייתה רק בת 22, בלי ניסיון בכלל. כל מה שרצתה זה לקבל את הכיתה הראשונה שלה ולהוכיח את עצמה כמורה וכאדם.
ולמען האמת, היא הצליחה לא רע. הילדים בכיתתה היו אחרי מיון, בכיתה מקבילה למוזמניםוההישגים שלהם שימחו את ההורים ואף את הנהלת בית הספר. גם בעיות משמעת כמעט לא היו.
מתוך 35 תלמידים, תמיד יש כמה שמאתגרים את המורה. גם לעינת היו כאלה, אבל היא ידעה איך למצוא שפה משותפת עם כולם, להלהיב, לשלב אותם. כולםחוץ מתלמיד אחד
עמית נעם היה ילד ממשפחה חד-הורית. אמא בקושי השקיעה בוהעיקר שיהיה אוכל. הוא היה סוג של “ילד בר”: לבד עם עצמו, כמעט לא מתקשר לא עם ילדים ולא עם מבוגרים.
עינת כהן ניסתה שוב ושוב לפתח איתו יחסים קרובים, אבל דבר לא עבד. הוא נהג דווקא להכעיסהיה מבלה את כל השיעור מתחת לשולחן, עושה פרצופים וכולם צוחקים. קילל בקול רם כדי שכולם ישמעו. העליב תלמידות עד לדמעות. אפילו עישן חצי סיגריה בחצר, מה ש אפילו תלמידי התיכון לא העזו לעשות.
כשהעירו לו, היה מתריס ואומר: “נו, אז מה תעשי לי?”
אבל השיא היה בכך שהוא ירק על כולם.
לא היה ילד בכיתה שהוא לא ירק עליו לפחות פעם אחת, ותמיד עשה את זה עם שמחה: היה אוסף רוק ובדיוק רב היה שולח אותו לעבר הקורבן הבא
כל ניסיון של עינת להניא אותו מזהשיחות, הסברים, נזיפותכשל. הוא רק הקצין את ההתנהגות.
עינת ניסתה להיעזר באמא שלו, דבר שלא עשתה בדרך כלל. אבל הפעם לא נותרה לה ברירה.
“אנא דיברי איתו, הוא לא מקשיב לי, ירק על כולםעוד רגע גם אני בתור…”
האמא הבטיחה לטפל, ועשתה זאת באלימות. עמית הגיע למחרת עם סימנים כחולים בעיניים מלאות שנאה.
באותו יום, התנהגותו הקצינה: ירק בהפסקה במסדרון, פעם בשקט, פעם בגלוי. היה נראה שהוא ממש נהנה לראות את הילדים נגעלים ומתקשים להתמודד. למה הוא ירק גם על תלמידי כיתות גבוהות? אף אחד לא הבין אותו. ילד קטן ורזה, בלי שמץ של פחד.
התלמידים הבוגרים כבר לקחו אותו לשיחה, והרביצו, אבל זה לא הזיז לו. היה בורח, צורח קללות בעברית עסיסית למרחק בטוח.
בסוף, כשירק ממש על ראשה של דפנה סופר, מורת הגיאוגרפיה האהובה, הדברים יצאו משליטה. היא עצמה לא הרגישה, אבל תלמידי י”ב ראו, סיפרו לה, וטיפלו בעמית, שלא יצא מזה בזול ונשלח לאחות.
עינת, זה עלול להיגמר רע, אמרה האחות, “עשית כבר הכול. הוא רק מפחד ונהיה גרוע יותר.”
“תלמידים כאלה מבינים רק בשפה שלהם,” הוסיפה במהרה.
“כאילו שאת מציעה לי לירוק עליו,” אמרה עינת, מוציאה תסכול.
לאחר המכות עמית נרגע זמנית, אך במהרה שב לסורו.
ביום הולדתה של תהל, אחת התלמידות, שחילקה שוקולדים לכולם, ירק לה בפנים. תהל התייפחה. הוא עמד ואמר במבט מתגרה, “נו, אז מה תעשי לי?”
עינת כבר לא יכלה לשאת זאת.
היא הזמינה את עמית ללוח, נעלה את הכיתה, הביטה בעיצבון בילדים ואמרה:
מי שעמית ירק עליו שיקום. כולם קמו.
אנחנו מסבירים לו כבר שנה כמה זה מגעיל, וזה לא מזיז לו. כנראה שהוא לא מבין אותנו. אז היום, כולכם תעשו את המעשה הכי לא חינוכי שאפשר. כל אחד ירק עליו פעם אחת. אולי אז הוא יבין מה זה.”
הילדים, בדממה, ניגשו אליו בזוגות או לבד, ורובם ירקו, חלקם מהוססים, אחרים בכעס. אף אחד לא דיבר, ואף אחד לא צחק. רק קולות הבכי של עמית נשמעו.
כשהם חזרו למקומותיהם, עמית התיישב, כולו רועד ודמעות זולגות בין הרוק. אי אפשר היה להביט עליו.
עינת אמרה: לא יודעת מה איתכם, אני מתבייש. בעצמי, בו, בכולנו. תזכרו את היום הזהואף פעם, אף פעם, אל תבזו או תעליבו אדם אחר.
היא פתחה את הדלת. עמית רץ החוצה.
לא צריך להצהיר שזה סוד. אני בטוחה שכולם מבינים,” אמרה, ושלחה את הילדים הביתה.
עמית לא הופיע למחרת, גם לא ביום שאחריו. עינת הלכה לביתו, למורת רוחה של האם שלא ידעה דבר.
“לא במצבו,” היא אמרה במבוכה, “בוכה כל היום, לא רוצה לחזור לבית הספר.”
אפשר לי לדבר איתו, ענתה עינת.
עמית היה מתחת לשמיכה, ובעדינות היא אמרה: “קשה, כואב בטח. אבל אתה לא פחדן, נכון? אולי יצחקו, אבל לא יפגעו בך. חושב שעדיף להחליף כיתה?”
אז התרומם וצעק”אני לא אעשה את זה שוב! אל תעבירי אותי!”
“מצוין, הילדים דאגו לך,” אמרה והביטה בו ברחמים. “כולם מחכים שתחזור.”
להתראות מחר, היא סיכמה, והוא חזר על דבריה.
כשהגיע לכיתה, כולם נהגו כאילו לא קרה כלום. ומאז, איש לא ירק בכיתה.
בכיתות הגבוהות ציינו המורים שבכיתה הזו יש משהו אחרחברות מתוחה, סולידריות ראויה לציון.
הם ממש גוף אחד, אמרו מורים; או שהם מסתירים סוד אפל, צחקו אחרים.
עינת כהן עצמה לא דיברה על המקרה, כי עברה לעיר אחרת. שנים רבות לא הצליחה להשתחרר מהמעשה ההוא. ייסורי מצפון הטרידו אותההאם פגעה בנפשות הילדים מתוך ייאוש?
ייעצתי לה לשאול מה עלה בגורלו של עמית. כך עשתה.
בירורים העלו שכשהיה בכיתה ו’, אמו נישאה מחדש, ובעלה, קצין במילואים, דחף את עמית ללמוד בפנימייה צבאית וסייע לו להתקבל. כיום, עמית בסביבות גיל 45 ומשרת כקציןומשמר קשרים עם רוב חברי הכיתה. בערבי המפגש איש לא מזכיר את המקרהלא ברצינות ולא בצחוק. כנראה באמת שכחו.
הסיפור הזה ליווה אותי הרבה שנים, ואני מרגיש שלמדתי ממנו משהו מהותי על גבולות החינוך, על שדים חבויים, ועל כך שלפעמים תקווה וחמלה חשובים יותר מכל עונש חריףושגם אנחנו, המבוגרים, נשארים לעד תלמידים של החיים.
