זה קרה בבית ספר יסודי בישראל
הלילה מתעקל סביב הזיכרון ההוא, כמו חבלי כביסה עמוסים סלים ברחוב צדדי בתל אביב הכול פתאום מתערפל, ונדמה שכבר לא ברור איפה חלום ואיפה מציאות. הסיפור התרחש בשנת 1986, בשולי עיר מחוז דרומית באר שבע נדמה לי בדיוק כשכולם פיהקו בחום האביבי והחצרות הדיפו ריח גבעולים שבורים. הילדים, בני שמונה, לא סיפרו דבר, ואפילו ההורים, כך נראה, לא הפגינו עניין מיוחד. כאילו איש לא רצה להעיר דרקון ישן
את מה שקרה שמעתי מהמורה עצמה, יעל סיני. שנים טרף אותה יגון צל מתמיד, שמרום הראש נוטף טיפות של אשמה, תלמיד אחד ממנו התאכזרה מבלי לרצות. המראה הישן, הבוהק באור אחר הצהריים, אצר את הפרצוף של ילד מסוים ולפעמים נדמה לה שהיא עוד עומדת שם, בין הציורים על הקירות, וכלום לא השתנה.
יעל, אז בת עשרים ושתיים, שוצפת שאיפה ושום ניסיון. היא באה אלינו מירושלים על פי השיבוץ, לוחמת טרייה שרק חלמה על כיתה ראשונה בעולם, רצתה להוכיח לכל העולם: היא אדם, מורה, חלום והגשמה. והיא הצליחה, כן, הצליחה לא רע. דווקא הכיתה הזו לאחר הסינון השאירה מאחור, כמו ספל תה חצוי, את הנבחרים. ההורים מרוצים, ההנהלה מחייכת, והילדים מרחפים בין סולם מוסר וכפל נעליים נשמע טוב, לא?
תמיד יש, אמנם, כמה שיבחנו גבולות וידחקו לפינה. אצלה היו בגדר הברכה היא ידעה לפתות לבבות ולעורר עניין גם אצל הקשוחים. כל אחד, למעט דן דן שלו, בן לאם בודדה, גדל כאילו שורשיו בגינה אחרת. האם ליבא, עסוקה במרק, לחם, ומחירי מוצרי חלב, ומתייחסת אליו כאל סיר על הגז: שיהיה מלא לא חם, לא קר. הילד צף ברחובות, פורח כנרקיס בלי שורשים, לא למד לדבר עם אף אחד לא ילדים, לא עם מבוגרים.
יעל ניסתה ללטף אותו בשקט, לעניין בשיחה הכל לשווא. דן היה בוחר דווקא להזדחל מתחת השולחן, לעוות פרצופים שנראו כמו קללות שמתרגשות על תל אביב ביולי, לצחוק בקול רועם ולקלל “טפו עליכם!” לא היה גידוף שלא הכיר. הוא לעג לאלה שבכו, קרץ לעבר הבנות ורבים פרצו בבכי. אפילו בחצר, לעיני התיכוניסטים הגדול, הוא העז להדליק סיגריה ולנשוף בעננים אף מבוגר לא העז לעצור אותו.
וכשאמרו לו משהו, היה משך בכתפיים, נעמד ואמר מילות לחישה מורעלות:
ומה תעשי לי?
אבל החריף מכל דן היה יורק. כן, יורק. לא היה ילד שלא טעם רוקו תמיד בתיאבון מרושע, כמו בגשם אדום של חורף גועש. ניסתה הנערה יעל לדבר איתו, ניסתה לשכנעו, ופעם אחר פעם הסבירה זה מגעיל, זה פוגע, זה לא מתאים. הכל לשווא, לא רק שלא הפסיק, נעשה גרוע פי שניים.
יעל סיני, בדרך כלל גאה לא לערב הורים, לא הייתה לה ברירה והתקשרה לאם. ליבא הבטיחה “לטפל”, ודן הופיע ליום המחרת חבול, עיניו קרות וחיוורות כקרח גלילי. ואז קרו דברים ע strangeיים כאילו חלום חוזר על עצמו: דן החל יורק על ילדים במבואות, בהפסקה, הפעם בגלוי וכולם צופים.
הוא התרעם מצחוקיו של הזוועה. הילדים ברחו, ואפילו תלמידי י”א, אלה עם שרירי גולני, נדהמו מדוע הוא מעז? ואז, בחלום מוזר עוד יותר, שמעתי על פלישה נוספת: דן טיפס במדרגות וחיכה שמישהי תעבור למטה ירק “טפיחה” רותחת על ראשה של צפנת, מורת הגיאוגרפיה, אהובת כולם. היא אפילו לא הרגישה; תלמידי י’ ראו, סיפרו, ודן הגיע חבול למרפאה.
“עוד רגע, הוא ייעלם”, לחשה חנה האחות, בזמן שדן ברח חזרה לכיתה. “הוא מבין רק בשפתו”.
מה, לירוק עליו? גיחכה יעל, חצי כעוסה חצי אבודה.
השתיקה במרפאה נמשכה זמן רב, מתגלגלת בגל עצב.
אחרי החבורה עדיין היה דומם, ואז שוב חלם, וירק.
יום אחד, באווירה של מתיקות וניירות עטיפה, חגגו יום הולדת לעדינה ילדת פברואר עם חיוך של חיטה טרייה. היא הביאה שוקולדים, כל הכיתה ברכה. דן, כמובן, ירק בפרצופה. הילדה בכתה, והילדים הפכו צללים כבדים מסביב. דן נעץ עיניים ביעל: “מה תעשי לי עכשיו?”
היה רגע בו העולם קפא יעל צעדה לעבר הדלת, נעלה אותה בכבדות משונה, וחזרה אל בימת החלום.
שיקום מי שדן ירק עליו פעם אחת לפחות.
כמעט כל הכיתה התרוממה.
אמרנו כבר שזה משפיל, אמרנו שזה מגעיל, והוא לא מבין. עכשיו נסביר כולנו. אני נותנת לכל אחד רשות לירוק על דן. מחילה זה נורא, אבל אולי כך יבין את הסיפור.
הילדים, בשקט מהפנט, התקדמו. דן ברח לדלת, שכח שהיא נעולה נלכד ליד הכיור. בזה אחר זו, בזה אחר זה ירקו עליו, אחרים עשו זאת מן השפה אל החוץ ומעטים ממש, בהשלמה כבדה. לא נאמרה מילה, ולא היה צחוק.
קולו של דן היה כמו ציוץ יתוש מתחת לשמש лишה. כשסיימו אי אפשר היה להביט בפניו. ילד כורע, פניו שטופים ברוק ודמעות דברובים נדמה כי העולם כולו שותק.
יעל הביטה בהם, ושלוות הסערה מילאה את החדר.
אני מתביישת. בי, בנו, בכולכם. כך לא מתייחסים לאף אדם.
הילדים שתקו, עיניהם על הריצפה.
זכרו את הרגע הזה ואל תעזו עוד להעליב בן אנוש, לא במעשה ולא במילה. ראיתם עד לאן זה מגיע.
פתחה את הדלת. דן התגלגל החוצה, חצי מובס, אולי גם חצי חולם.
לא צריך לספר את זה לאף אחד, אתם כבר מבינים בעצמכם.
דן נעלם לאותו יום ולמחרתו.
בערב חלום נוסף. יעל דפקה על דלת דירת שיכון קטנה. אמו לא ידעה דבר (“הוא כולו דיכאון, בוכה, לא רוצה לבית הספר”), ויעל נכנסה לחדרו. הילד שכב עמוק מתחת לשמיכה.
קשה, אני יודעת. אתה מפחד שיצחקו עליך, נכון? זה לא יהרוג אותך.
רוצה לעבור כיתה? שם אולי יאהבו שתירק.
דן התפרץ מתחת לשמיכה: לא! לא! אני לא אירק יותר אף פעם! אל תעבירי אותי
יופי. הם דואגים לך, רוצה שתחזור.
דן שותק, יעל מלטפת את קווצותיה המתולתלות שלו.
מחר נפגשים.
מחר, לחש.
וחלמנו כולנו: כשדן שב לכיתה, הכול המשיך כאילו כלום, כאילו הזיכרון הוא רק חלום שהס מלהזכיר.
עברו שנים, איש לא ירק יותר. הכיתה נודעה כמלוכדת ביותר. יש שצחקו: או שהביחד נובע מסוד נורא. אבל כולם ידעו שזה היה חלום לילה שנשכח. יעל סיני, אז מורתנו, עברה עיר, והכול נעצר.
רק היא, לפעמים, בהפסקות שבין ריצות החיים, נזכרת דרך ערפל האם אולי פגעה בילדיה? כשהתייעצה עמי, שלחתי אותה לברר מה עם דן שלו. התברר שאביו החורג, קצין מילואים, לקח אותו יד ביד לבית ספר צבאי מבוא לדמות חדשה.
היום דן הוא קצין, בן ארבעים וחמש. בקשר עם חברי הכיתה, מבקר לפעמים, אך לעולם, לעולם אף אחד לא מזכיר אפילו בבדיחה את אותו חלום רטוב שגם אנחנו פחדנו להתעורר ממנו.
