יומן אישי איפה שנולד האושר
08.03, יום רביעי, דירה ברחובות
אמא, תראי מה יצא לי! השקַעתי כל כך! גם המורה לאמנות אמר שזה מצוין!
נועה פרצה אל המטבח באנרגיה כזו שהדלת נתקלה בעדינות בקיר. בידיים היא החזיקה ציור או ליתר דיוק, נשאה אותו בזהירות, כמעט חגיגית, כאילו הייתה בווזה יקרה. פניה זהרו; הלחיים שלה סמוקות מהתרגשות, העיניים מבריקות כל כך, כאילו בתוכן משתקף כל עולם הפנטזיה שציירה בזה הרגע.
אני, יעל, ישבתי ליד השולחן בחלון, ערבבתי כפית בספל תה. הדלת שנפתחה הרעישה אותי מהמחשבות שלי. הסתכלתי על נועה וחייכתי מיד השמחה שלה הייתה מדבקת. היא נעמדה שני צעדים מהשולחן, מושיטה את הציור, מחכה שאשים לב לכל פרט ופרט.
כשהתקרבתי, ראיתי משהו מיוחד באמת. על בד הציור השתרע נוף פנטזיה: טירות גבוהות ומוזרות צורתן הציצו מבעד לערפילים, ובשמיים דרקונים במעוף, כמעט רואים-לא-נִראים. הציור קנה את הלב לא בצבעים רכּים ואינטיליגנטיים, אלא דווקא בגוונים עדינים, מחוברים זה לזה, עם הברקות זהב שמוסיפות חמימות. הכל הרגיש הרמוני במידה, נשארה בו קלילות ילדותית, אבל במבט עמוק רואים כמה עפ”י מחשבה הכל שם.
מדהים, נועה שלי. כל הכבוד, אמרתי בכנות, ומיששתי קצת את הציור. הצבעים עדיין לא התייבשו עד הסוף, הנגיעה הייתה קלה מאוד. אבא יתלהב, תראי.
נועה ניצבה לרגע, סופגת כל מחמאה שלי. זה עשה לה טוב היא באמת עמלה על כל פרט, התאימה גוונים. היא הנהנה, חיבקה את הציור ויצאה לסלון. גם אני קמתי, נעצרתי עם צעד ראשון, בלי למהר.
בסלון, ליד שולחן הכתיבה, ישב יריב. הוא היה שקוע בעבודה: המסך של הלפטופ האיר את פניו, האצבעות שלו רקדו בזריזות על המקלדת. רק כשתפס עין אותנו את נועה ואותי, הוא הסתובב.
אבא, תסתכל מה סיימתי! הקול של נועה רעד מהתרגשות. שוב הושיטה את הציור, הפעם מולו. עבדתי עליו שלושה חודשים! התאמתּי צבעים, שתתאים לחדר רציתי שיהיה חלק מהכל…
יריב ניתק עין מהמחשב, הסתובב ועוד לפני שהספיק להתעמק, כבר קימט את המצח. הקול היה פתאום קר ועמום:
ומה זה? את באמת חושבת שיצירה כזאת תתאים לבית שלנו?
המילים של אבא פגעו בנועה כמו מקלחת של מים קרים. היא לפתה את קצות הבד חזק מדי והאצבעות שלה הלבינו. הבלבול, התסכול בעיניים כל זה חלף אצלה לרגע, אבל היא התיישרה, דיברה בקול שקט, כמעט ענייני:
אבל העברתי שעות הצבעים תואמים, המסגרת מעץ כמו הרהיטים חשבתי שזה ישמח אותך
יריב התרומם מהכיסא בתנועה חדה, שהשכיבה את הכיסא על הרצפה בחריקה צורמת. הוא התקרב לציור, הסתכל עליו בשטף, ממש סקר הכל בעיון הטירות, הדרקונים, כל פס של צבע. לא כביקורת בונה אלא כמו שבוחנים טעות במפה.
“תואם”? אמר בכעס כבוש בצורה. זה חסר טעם. את פוגעת בהרמוניה. הדרקונים האלו נראים כמו מצוירים בספר זול. אין כאן עומק, אין כאן סגנון. סתם קשקוש.
ראיתי איך נועה מתכווצת בפנים. היא בלעה עמוק, ניסתה להחזיק את עצמה. רצתה לענות רגוע אבל היו שם דמעות, וקולה נשבר כמעט לצעקה:
זה פנטזיה! זה איך שאני רואה! זה הסגנון שלי, זה עולמי! ניסיתי להעביר פה אווירה והצלחתי! המורה שלי אמר שיש לי סיכוי טוב לזכות בתחרות!
יריב רק נחר, חצה ידיים. העיניים שלו, כשסקר שוב את הציור, היו מלאות בבוז. השתיקה הייתה כבדה, ולנועה נדמה שהיא נמשכת נצח.
פתאום הוא שלח יד בתנועה חדה והפיל את הבד לרצפה. הציור נטה הצידה והשתטח, עם מכה כבדה.
זה זבל. זה אפילו לא שווה להיות פה, בדירה הזאת, הוא אמר בקור מרוחק, קפוא. היה ברור שהפרענו לו בעיצומה של עבודה.
נועה זעקה קצרה, קפצה ישר לרצפה כדי לבדוק את הציור. היא אספה אותו, מיששה בעדינות, כאילו מזה תלויה שלמות העולם. הידיים רעדו ניסתה להסתיר עד כמה זה שורף בפנים.
יריב בינתיים פנה אליי. המבט שלו הפך מאשים ממש.
זה כי את מעודדת אותה! הכל הזה בגללך! אם לא היית מהללת כל דבר, אולי הייתה לה טיפת טעם. ואם המורה שלה חושב שזה יצירת מופת תחליפו מורה! זרק בלעג וחזר ללפטופ, כאילו נגמר הדיון.
התקרבתי בשקט לנועה, עזרתי לה להעמיד את הציור, החזקנו יחד את המסגרת הרכה. גם לי רעדו הידיים אבל הקפדתי לדבר בשקט, בלי רמז לכעס או כאב.
הולכות. אמרתי פשוט. בלי דרם, בלי הצהרות. די. עם השיפוצים שלך, הפכת את הבית למוזיאון קר. אבל הכי גרוע פגעת בבת שלך. הרגת את הכישרון שלה. לי נמאס. תישאר עם הממלכה שלך לבד.
התחלנו להתקדם לדלת, אני מובילה, נועה אחריי, עדיין מוחזקת חזק בציור. חצינו את הסלון תחת מבט קפוא, אדיש של יריב, שפשוט שקע שוב על הכיסא.
מה? מלמל, מופתע כנראה. את לא רצינית.
אני כן, עניתי בלי להביט לאחור. בתוכי הכל כבר הוחלט, מזמן. לוקחות את הציור ואת הדברים, ויוצאות. לא חוזרות לא היום, לא מחר. אף פעם.
הוא גיחך בזלזול:
ולאן תלכי? רמז בידו סביב להזכיר את הצריף שקיבלת בירושה? בלי שיפוץ, בבית עתיק שאוטוטו קורס? את סתם מגזימה, עוד יומיים תביני ותחזרי, אולי גם תתנצלי. אני אשקול אם לסלוח!
הוא דיבר כמו אחד שרגיל שדבריו הם חוק. לא הגבתי. פניתי אל נועה, שעמדה עוד שפופה בצד, תפסתי לה את היד חמה, רועדת ולקחנו הכיוון לחדר.
האריזה לא הייתה ארוכה. סידרנו דברים ספרים, בגדים, תמונות, אפילו את הכפכפים הישנים. את הציור ארזנו בקרטון, עם ניירות מגנֵי שריטה. יריב לא ניסה לעצור. שתיקתנו, הפעולה הרגועה הכל עורר בו דווקא מבוכה, לא כעס. הוא רגיל לדרמות, לדמעות, לשכנועים. לא לשקט, להליכה שכזו הולכת, לא חוזרת.
בערב כבר היינו בדירה השניה זו שכביכול “לא שווה כלום”. דירה ישנה ברחוב צדדי. קומה שלישית, תקרות נמוכות, צבע מתקלף, ריצפה מתפצחת. החלונות ישנים, הדלתות חורקות פינות עם קורי עכביש, על אדני החלון שאריות אבק. ריח ספרים וקרש דק ישן.
לא התלוננתי בכלל רק אמרתי חבל שלא טיפלתי בירושה מוקדם. אבל נסתדר! בונים מחדש לא פי עיצוב אלא לפי הלב, שיהיה לנו נעים.
נועה עמדה לידי, עם קופסה עצומה מלאה צבעים. העיניים שלה זהרו לא מעצב, לא מסוגרת, אלא זוהר של תקוה. היא הסתכלה על אחת הקירות, הרימה מכחול, הסתובבה אלי:
אפשר? שאלה, כמעט בלחישה שיש בה תחינת לב כאילו בכל זאת פוחדת שאגיד לא.
בטח, חייכתי. תציירי איפה שתרצי. קירות, תקרה, הכל שלך זה הבית שלנו. רק נשפץ קודם. שלא ילך לאיבוד עם הסיד-ישן.
התקשרתי מיד לרווית מהעבודה. ידעתי שבעלה קבלן וסיפרו שהוא זריז ואמין. מיהרתי להתקשר, והוא כבר בערב היה אצלנו, מודד עבודה. בבוקר הגיעו צוות, התחילו להזיז קירות ולהחליף חלונות.
חיפשנו דירה קטנה זמנית עד שהשיפוץ נגמר. לא הכי נוח, אבל עדיף מלא לנשום סיד וצבע. מזל ששמרתי את הירושה לבת שלי הרי כמעט כל הכסף הלך עליה לטובתה.
********
היה שווה הכל. כשהסתיים השיפוץ, נשארה בכל חדר קיר אחד לבן, פנוי ליצירה.
נועה התפרצה באנרגיה לציור הקיר: משיחות מכחול מהירות ומדויקות, ישר על פני השטח החדש. היא תכננה, חלמה, ועכשיו הכל יצא לפועל: ערפילים סביב מגדלים, דרקונים פורשים כנפיים, נצנצוץ זהב על קצה ההרים.
אני התרווחתי בכיסא פינתי. רק צפיתי, חייכתי איך נועה מתמלאת חיים, איך הגוף שלה משתחרר, מבטה בוער. אידיליה: לא עוד חשדנות, לא עוד ניסוי לרצות את אבא שלה, אלא שחרור אמיתי.
קיבלתי הודעה בפלאפון: “כשתירגעו, מוזמנות לחזור. רק תשאירי את הציור במקום שבו ראוי לו בפח.” קראתי. נשמתי עמוק. במקום לענות כיביתי את הפלאפון והחזרתי לכיס. הסתכלתי על נועה בו ברגע הֵבנתי: לא חוזרת. את יריב אוהבת אבל מאז שהפנה גב גם אליי, כששקע כולו בעסקים שלו, כיבה כל שמחה בבית. למען הבת שלי לא אכנּע.
***********
החדר של נועה הפך לסדנה אמנותית פורחת. קירות עם פנטזיה עזה: דרקונים, ארמונות, שמיים מוכתמים כוכבים. נועה שקעה כל כך, ששכחה מארוחות או שינה לפעמים. אני בשקט צפיתי ותיעדתי ביני לבין עצמי איזה שינוי: כבר אין לה פחד מקרי, לא מבקשת כבעל כורחה אישורים פשוט מציירת וחיה בדרכה.
יום אחד, כשנועה נרדמה, נכנסתי בשקט. בחשכת הערב, הציורים קיבלו עומק: רק להסתובב להרגיש את הקסם. הושטתי יד על הקיר, התחושה כמעט כאילו אני נוגעת בלב של הבת שלי רגע של הבנה. זה אמנות אמיתית: לא שיק קר, אלא דמיון מתפרץ שממלא את הבית.
פלאפון. יש עוד הודעה: “את באמת רוצה לגור שם? תחשבי על עתיד של נועה. צריך בית נורמלי, לא סדנת חובבנים.”
חייכתי ארוכות, כתבתי: “הבת שלי צריכה בית שיכבד את היצירה שלה. וגם לי מגיע לבחור צבע לספוג בלי לפחד. עשינו שיפוץ מצוין אז תירגע.” שלחתי, בלי חרטה.
למחרת, החלטתי ליצור יותר נינוחות. הזזנו רהיטים הכל כדי להביא אור. סידרנו כריות צבעוניות (“השקעה ישנה”), נועה מיד עיצבה כדמיונה בסדר חדש לכל פינה.
בשבת הלכנו לשוק הפשפשים. המולה, צבעים, ניחוחות חלות מהמאפיה ליד. נועה מצאה קופסת עץ מגולפת, גילתה אותה כמו פריט מסיפור. אמא, היא מהאגדות! אפשר לקנות? ברור, חייכתי.
אני מצאתי כיסא נדנדה ישן, העץ מתקלף אבל בו הייתה חמימות נינוחה. “זה יהיה הכס המלכות המשפחתי שלנו,” אמרתי, “צריך רק לשפץ.”
השארתי כתובת למשלוח, והמשכנו הלאה. כדרך אגב עצרנו ליד חנות אמנות. עיני נועה נצצו מול הצבעים, שפופרות המטאליות. הססנות קלה ואז: אמא, אפשר צבעי שמן כאלה? נוצצים מבפנים…
בטח, וגם בד קנווס ענק. מגיע לך להפריח הכל, מתוקה.
נועה קפצה אליי עם חיבוק חזק. הרגשתי שבפנים בלי פחד, בלי ספק עכשיו אנחנו עושים משהו נכון.
נזכרתי ברגעים של תקופת יריב כמה פחדתי לכל שטות, איך הטריף אותי לבחור כמה חזק, כמה נכון, כמה “לפי העיצוב”. עכשיו? כאן, בדירה שאינה מושלמת, יש חיים. יש חופש. יש שמחה.
בערב, כבר חשוך, כשאני לקראת שינה שמעתי קולות מחדר של נועה. לחשושים שקטים, הזזת חפצים. ניגשתי, פתחתי חריץ בדלת.
נועה ישבה לצד השולחן, סידרה צבעי שמן חדשים, דוקרת כל אחד, מסדרת ומברישה אבקת דמיון. היא בדקה את האור מהמנורה, הוציאה מחברת ציור.
את לא עייפה? שאלתי מלמול. עיניה נדלקות אין שם עייפות, רק ניצוץ.
לא מצליחה, חייכה. חייבת להתחיל ציור חדש טירה עצומה שנוגעת כמעט בעננים, יער קסום, דרקונים עפים ונוחתים.
התקרבתי אליה, ישבתי בפתח. לקחתי נשימה. אפילו הלחץ בגרון התחלף ברכות:
תתחילי, נסיכה. איפה? על הבד?
על הקיר, ענתה בלי מחשבה. סקרה את הסלון במבט רואה שם כבר את העולם. זה יהיה הסיפור שלנו. מזכרת למסע שהתחיל.
הנהנתי בשקט. הבנתי סופית: בית, זה לא טפט, לא רהיטים ולא צבעי קיר. בית זה מקום שמותר לחלום בו בקול, לצייר על הקיר בלי פחד שיקראו לך משוגעת. שצבע, חיבוק וחיוך נולדים זה לצד זה.
למחרת בבוקר הריח של קפה העיר אותי. נועה כבר הייתה במטבח, מכינה סנדוויצ’ים מיוחדים ומשקה שחור. אמא, תראי מה שרטטתי!
יצירת קונספט: טירה בעלת מגדלים נדירים, כל מגדל וסיפור משלו; גן עם עצים זוהרים מבפנים, דרקונים עליזים עפים מלמעלה. זו תהיה טירת המשפחה שלנו, הסבירה בגאווה. אני רוצה לצייר אותה על הקיר, שתלווה אותנו תמיד. אפשר היום?
ישבתי מולה, התעמקתי ברעיון הרגשתי בלב גאווה שלמה.
רעיון מעולה, חיבקתי אותה, איפה נתחיל? אולי מהמגדל הכי גבוה, שידעו שזו הבירה שלנו?
נועה חשבה רגע. נתחיל מהראשון. זה יהיה מגדלור שידעו: הבית הזה שייך לנו!
הסתכלתי על הילדה שלי, בעיניים בוהקות, בידיים שבקושי מתאפקות ליצור, על הדף המאוייר. ידעתי עכשיו לא חוזרות אל יריב ואל הבית ההוא, המקום שבו צריך להיזהר כל הזמן. פה, בין הרעש, הצבעים, הסקיצות והחיבוקים, מצאנו סוף סוף בית משלנו.
בית שבו אפשר להיות מי שאת באמת.
בית שבו נולדות אגדות.
