לאחרונה, המשפחה שלנו הסתבכה בכמה צרות שלא ראינו מגיעות, והכנסה הקבועה שלנו פשוט התקפלה כמו חבילה של ביסקוויטים ישנים. אני פנסיונר, ואפשר להגיד שמה שמדינת ישראל נותנת לי בתור קצבה לא באמת מספיק אפילו לכדורים נגד לחץ דם כן, גם אני, עם הגיל, התחלתי להרגיש שהלחץ נמדד לא רק בפגישות משפחתיות אלא גם במרפאה.
הבן שלי ואלישבע, הכלה, כבר מזמן רצו עוד ילד ולא עבד, ושוב לא עבד, ובסוף כשזה סוף סוף עבד, אלישבע נפרדה מהמשרה שלה באיזו חברת סטארט-אפ תל אביבית. הכי קטן, דניאל, כבר בן ארבע ועדיין שורף לנו קירות הבית עם צעקות, בזמן שהגדול, נבו, בן שש-עשרה, מדלג בין לימודים לשליחויות, חוסך כל שקל עדגרוש ואחרי הרבה התלבטויות קנה מחשב מהודר.
נו, חשבתי לעצמי, אולי היה עדיף שישקיע בנו… אבל אלישבע ישר ענתה לי בז’רגון התל אביבי: “הוא הרוויח את הכסף לבד, לא ביקש מאיתנו, ומה שהוא עושה עם הכסף זה שלו.” טוב, אי אפשר להתווכח עם זה, לפחות לא בקול רם.
והבן שלי, אורי, ממש איבד את ג’וב החלומות. לפני לידתו של המינימום, הוא הרוויח יפה גם פירנס את המשפחה וגם מצא זמן ויכולת לחסוך. אבל בריאותו התקפלה בשקט, הרופאים חיפשו כל מילת אימה אפשרית, ורוב החסכונות נמחקו על טיפולים ותרופות. כשהקטן חגג שנה, אורי נשלח לרמב”ם לתקופה, בית החולים שילם, אך כיוון שנעדר מִרבה, פוטר סופית.
היותר מדויק: פשוט הפסיקו לתת לו פרויקטים שווים, ואיבד את כל הבונוסים. עכשיו, הרופאים טוענים שחייב לעבור ניתוח ואחריו צריך שנה, אולי שנה וחצי של שיקום, כדי לחזור לחיים נורמליים. כולנו בשוק, אבל אין ברירה חייבים לנתח. ובינתיים, אף אחד מהבוסים שלו לא מחכה.
אלישבע כבר חושבת איך נסתדר עם שכר אחד בלבד, וכלכלת המשפחה שלנו תופסת את הראש רק לאפס שאריות מאוזני חנוכה. מצד שני, נבו קונה לעצמו מחשב יקר מכספו, כאילו הכל בסדר. אפילו לא שוקל איך לעזור לנו קצת, לפחות בבקבוקי מים מהמכולת.
אז אני תוהה: האם אני מגזים? אולי זה לא תפקידו של הנכד לחשוב על האחרים ולקחת קצת אחריות, או שאולי הוא פשוט עוד צעיר ישראלי טיפוסי שרוצה רק לטייל בפארקים עם מחשב חדש.
