מפתח ביד
הגשם דפק בחלון הדירה באחידות עקשנית, כמו מטרונום שסופר את הזמן עד הסוף. מיכאל ישב על קצה מיטה שעייפה מזמן, כפוף מעט, כאילו מנסה להצטמצם, להיעלם מעיני הגורל שלו עצמו.
הידיים שלו, גדולות וחסונות פעם, רגילות לעבודה במפעל, נחו עכשיו חסרות אונים על ברכיו. אצבעותיו התכווצו מדי פעם בניסיון עקר ללכוד משהו שאינו ניתן לאחיזה. הוא לא סתם הביט אל הקיר על הטפטים הישנים ראה מפות של מסלוליו החסרי תקווה: מקופת החולים העירונית עד המרכז הרפואי הפרטי. מבטו דהה, כמו סרט ישן שעמד קפוא על פריים אחד.
עוד רופא, עוד “אתה כבר לא צעיר, מה לעשות”… ולכעוס? אין לו כוח אפילו לזה. זעם דורש אנרגיה, והוא נותר רק עם עייפות.
הכאב בגב לא היה עוד סימפטום הוא היה הנוף של חייו. רעש לבן, המנגן מאחורי כל תנועה וכל מחשבה, מרעיש עד כדי השתקת הכל.
מיכאל ביצע את כל ההנחיות: בלע כדורים, משח משחות, שכב על ספת פיזיותרפיה קרה, מרגיש כמכונה מפורקת בערמת גרוטאות.
כל הזמן הזה המתין. פסיבי, כמעט כמו אמונה בכוח עליון, חיכה לאותה חבילה מושיעה, שמישהו המדינה, רופא גאון או מרצה חכם ירחם ויזרוק אליו חבל הצלה לביצה הטובענית.
הוא הביט אל קו האופק של חייו וראה רק מסך גשם אפור מחוץ לחלון. כוח הרצון שלו, שפעם הניע בבית ובמפעל, הצטמצם לפעולה אחת: להחזיק מעמד ולחכות לנס מבחוץ.
משפחה הייתה פעם, אבל נעלמה לאט אבל בטוח. הזמן רץ, כמעט בלי לשים לב. תחילה עזבה בתו, יעלי, עירונית מבריקה, לתל אביב לחיים טובים. הוא לא התנגד בת יחידה, מגיע לה הכי טוב. “אבא, אני אעזור לכם כשאתייצב”, אמרה אז בטלפון. אבל זה כבר לא היה עקרוני.
ואז גם אשתו נעלמה לא לסופר, אלא מהחיים. רותי כבתה מהר, מחלה אכזרית שגילתה מאוחר מדי. מיכאל נשאר לא רק עם גב חולה, אלא גם עם אשמה אילמת כלפי עצמו: הוא, חצי הולך-חצי שוכב, נשאר בחיים.
ורותי, משענתו וכוחו, כבתה תוך שלושה חודשים. טיפל בה עד הסוף, הכי טוב שיכול. עד שהשיעול הפך לצרוד והמבט שלה נמס עד שנעלם. המילים האחרונות שאמרה, מחוברת למיטה בבית החולים, לחצה את ידו: “תחזיק, מיכאל…” והוא? לא עמד בזה; נשבר.
יעלי התקשרה, הפצירה שיבוא לגור איתה בדירה המשותפת. אבל למה? בבית של מישהו, להיות עלוקה? לא רצה להכביד. וגם היא כבר לא חזרה.
רק אחותה הצעירה של רותי, נועה, באה מידי שבוע מביאה מרק בקופסה, קופסת קוסקוס או איטריות עם קציצות, וחבילה טריה של נוגדי כאבים.
“איך אתה, מיכאל?” שאלה כשהתפשטה ממעילה והוא רק הנהן: “בסדר”. הם ישבו בשקט שעה שנועה סידרה את דירתו הדלה כאילו סדר בדירה יציל גם את חייו. אחרי הפרידה נשאר ניחוח בושם זר, ותחושת חובה פיזית כמעט.
הוא הכיר תודה. והבדידות? אינסופית. זה לא רק בדידות פיזית זאת הייתה תא שהקים מחולשתו, מאבלו ומרוגזו השקט אל העולם הלא צודק.
ובערב אחד, במיוחד עגמומי, עיניו נתקלו בפתאום במפתח לדלת שהיה זרוק על השטיח. נפל כשזחל לבסוף מהמרפאה.
סתם מפתח. חתיכת מתכת. בהה בו כאילו ראה בפעם הראשונה משהו יקר. שוכב. שותק. מחכה.
עלו לו זכרונות מסבו. כמו שמישהו הדליק אור פתאומי בחדר החשוך של הזיכרון. סבא יעקב עם שרוול ריק תחוב בחגורה התיישב על כיסא נמוך והיה קושר שרוכים ביד אחת ובמזלג שבור. בסבלנות, בהתמדה, בחיוך קטן של ניצחון אחרי כל הצלחה.
“תדע, מיכאלקה,” היה אומר בגאווה שקטה, “הכלי תמיד בהישג יד לפעמים הוא נראה כמו גרוטאה. העיקר לראות בגרוטאה חבר.”
בילדותו, מיכאל חשב שזו סתם אגדה זקנה, עידוד מיותר. סבא היה גיבור, וגיבורים הרי עושים הכל. מיכאל עצמו היה איש רגיל, ולמלחמה שלו עם הגב והבדידות לא היה מקום לתעלולים גיבורים עם כלי מטבח.
ועכשיו, כשקלט את המפתח, אותה סצנה זכרון לא נראתה לו מנחמת, אלא תוכחה פשוטה. סבא לא חיכה שיבואו להציל אותו. לקח מזלג שבור וניצח. לא כאב ולא אבדן את התחושה שאין אונים.
ומה עשה הוא, מיכאל? רק המתין, מריר ופאסיבי, לפתח רחמים. המחשבה טלטלה אותו.
ועכשיו המפתח הזה חתיכת מתכת, נושאת הד של מילות הסבא, הפכה לפתע לפקודה אילמת. הוא קם תחילה באנחה, בוש אפילו בפני דירה ריקה.
גרר רגליים שני צעדים, התמתח. המפרקים קרקשו כזכוכית מנופצת. תפס את המפתח. ניסה להתיישר וסכין לבנה של כאב פילחה את מותנו. קפא, שיניו קפוצות, מחכה שזה יעבור. אבל במקום להיכנע, המשיך באיטיות אל הקיר.
בלי מחשבה, בלי תכנון רק דחף רגעי. הסתובב אליו בגב, הצמיד את קצה המפתח אל המקום הכואב בגב, ונשען בעדינות.
לא ניסה ‘לעסות’ או ‘לשחרר’. זו לא הייתה פעולה רפואית. זה היה מעשה של לחץ כוח בכוח, מציאות במציאות.
הוא מצא נקודה שבה הלחץ לא הגביר את הכאב, אלא הביא הקלה עמומה משהו בו התרופף, מילימטר קלוש. הזיז מעט את המפתח כלפי מעלה, אחר כך מטה. שוב לחץ. חזר על זה בעדינות.
כל תנועה הגיעה מתוך הקשבה עמוקה לגוף. לא ריפוי מו”מ. והכלי מפתח ישן, לא שום סימולטור יקר של פיזיותרפיה.
זה היה מגוחך. מפתח לא מרפא פלאים. אבל בלילה הבא, כשכאב שוב תקף, חזר על זה. ועוד פעם. הוא זיהה אזורים שבהם הלחץ דווקא הרגיע כאילו שחרר את הצבת הלוחצת מבפנים.
אחר כך השתמש במשקוף הדלת כדי להימתח קלות. המים בכוס שעל השידה הזכירו לו שצריך לשתות. סתם מים. בחינם.
מיכאל הפסיק להמתין בחיבוק ידיים. השתמש במה שיש: מפתח, משקוף, שטיח לרפיון עדין וקצת רצון. התחיל לרשום במחברת לא את הכאב, אלא ‘ניצחונות מפתח’: “היום הצלחתי לעמוד עוד חמש דקות במטבח”.
העמיד על אדן החלון שלוש קופסאות שימורים ריקות כזה שתכנן לזרוק. מילא כל אחת באדמה מגינת הבניין. בכל אחת נטע כמה בצלצולים. זו לא הייתה גינת ירק אלא שלוש קופסאות חיים, באחריותו.
עבר חודש. הרופא, בודק צילומים חדשים, הרים גבה בפליאה.
יש שיפור. עשית משהו?
כן, ענה מיכאל בפשטות. השתמשתי במה שהיה.
לא סיפר על המפתח. הרופא לא היה מבין. אבל מיכאל ידע את האמת. ההצלה לא הגיעה על אונייה. היא שכבה כל הזמן על הרצפה, מחכה שיסכים להרים אותה.
באחת מאותן רביעיות, כשהגיעה נועה עם המרק, עצרה בדלת בפליאה. על אדן החלון בקופסאות השימורים כבר לבלב בצל טרי. החדר התמלא ניחוח אחר משהו של תקווה, לא של תרופות.
מה זה? הצליחה לשאול, ברואה אותו עומד בביטחון ליד החלון.
מיכאל, בדיוק השקה קלות את הנבטים מכוס, חייך.
גינה, אמר בפשטות. ואז אחרי רגע רוצה בצל למרק? טרי שלי.
הפעם נשארה זמן רב יותר מהרגיל. שתו תה, והוא, בלי לקטר, סיפר לה איך מטפס כל יום עוד קומה במדרגות הבניין.
ההצלה לא באה בדמות רופא פלאים עם שיקוי קסמים. היא הייתה במפתח, במשקוף, בקופסת שימורים, ובגרם מדרגות רגיל.
היא לא העלימה לא כאב, לא אובדן, לא גיל. רק נתנה כלים לא כדי לנצח במלחמות, אלא לנהל את הקרבות היומיומיים הקטנים שלו.
וכך, אם מפסיקים לחכות לסולם זהב מלמעלה, ומבחינים בסולם הבטון הפשוט מתחת לרגליים מגלים שלעלות בו, לאט, נעזרים בידיים זה כל החיים.
ועל אדן החלון, בשלוש קופסאות שימורים, גדל בצל עז. וזה היה גינת הירק הכי יפה בעולם.
