– אני אוהבת אותו! ואת באה אליי עם כל מיני שטויות! אני לא מוכנה לשמוע אותך! את פשוט מקנאה בי, בגלל זה מתערבת בלי שמבקשים! פשוט תעזבי אותי כבר! תתעסקי בעניינים שלך!
נועה לא רק הרימה את הקול. היא צעקה בכזאת עוצמה, שגם השכן המזדקן, שאול לוי שמטפל בקביעות במכונית הוותיקה שלו בחניה, הפסיק את עבודתו והרכין אוזן. הוא אף פעם לא היה סקרן גדול, אבל זה סימן אחדשנועת השכנה הרגישה צורך לצעוק מכל הלב.
היו לה לכך סיבות…
או לפחות, כך היא הרגישה.
כי התאהבות, עבור נועה, הייתה כמו מזג רוח. גם כשלא הייתה בזוגיות, הפסקות האהבה היו כה קצרות שבקושי מי שהכיר אותה היטב היה שם לב. כאלה היו רק שתיים: אמא של נועה ואחותה, יערה. אבל האמא כבר איננה, ויערה מתעקשת לא להבין אותה.
בלעדיה, נועה הרגישה שהיא לא חיה באמת, רק שורדת מיום ליום. העיניים נהיו אבודות, מחשבות קופצות ללא הרף, וחוסר השקט שלה הלך והחמיר עד שהקולגות בעבודה התחילו לדאוג:
– אולי את צריכה משהו להרגעה? נהיית קצת קשה, נועה׳לה.
נועה הייתה מהדקת את השפתיים, חורקת שיניים וחולפת במחשבות קשות על אותן נשים משונות.
אצלן הכול מושלם! בעל מחכה בערב, ילדים שופעים שמחה ומה איתה? אין לה בית, אין לה בן זוג, וגם לא נראה שיהיה. נכון, יש לה בן, אבל ברוך הוא לא בדיוק הילד שכל אם מתגאה בו. אפילו ביחס לבני הדודים שלו, הילד של יערה והילדה שלה הצליחו הרבה יותר. עידו, הגדול, מצטיין בכדורגל ולומד מעולהלמרות כל ההנחות ש”בנים של ספורט לא מצליחים בלימודים”. והקטנה, טליה, שרה ורוקדת בלהקה ונסעה לתחרויות ואירועים כמעט בכל הארץ. בגילה הצעיר הספיקה כבר לראות עולם יותר מאשר נועה בכל חייה.
וזה כאב לה. למה זה כך? הרי בילדותה גם היא רצה בין חוגים אבל לא התמידה באף אחד. מה לעשות, הרי על הלב אי אפשר לשלוטכשהשתעממה, הייתה עוזבת ומנסה משהו חדש. זה, מבחינתה, היה לחיות: להקשיב ללב. אין חיים אחרים, השמחה לא מגיעה על מגש כסף.
את הלקח הזה למדה מזמן. היא צפתה ביערה יושבת ומצטיינת בלימודים, בזמן שהיא התארגנה לדיסקוטק:
– תיזהרי, יערה, אם תלמדי מדי הרבה מי ייקח אותך בכלל? זוכרת מה סבתא אמרהאישה לא צריכה להיות חכמה מדי! אף בן לא מסתכל עלייך!
– לא צריך אותם, נועה! וסבתא דיברה על משהו אחר.
– מה, אני זוכרת!
– את לא בדיוק זוכרת… סבתא אמרה שאישה חכמה אף פעם לא תראה לגבר את היתרון שלה, אם היא אוהבת אותו. זה שונה לגמרי.
– נו, די… תעזרי לי עם השיער. תומר מחכה לי!
נועה הייתה בורחת לדייט, יערה שוקעת בעוד ספר, ושקט נדיר היה שורר בבית.
יערה בכל זאת אהבה את אחותה. איך לא? לא היו עוד אחיות. והיא הבינה אותה כמעט כמו את עצמה. נועה לא הייתה רעה, אלא פשוט לא מאורגנת, מפזרת ושברירית בנפשה, אבל ברוכה בלב רחב. בעלי חיים מצאו אצלה פינה, והחתולים והכלב שהביאה מהרחוב בזכות תחנוניה חיו שנים בזכות הטיפול שלה. ההורים, אשר ידעו שהיא לא תוותר, הסכימו בתנאי שלא יהפוך הבית לגן חיות. נועה קיבלה עליה את המשימה ולא העמיסה על יערה. הכל עשתה בעצמה. לפעמים ליערה נדמה היה, שהיא אוהבת בעלי חיים יותר מאנשים.
– נועה, אמא ביקשה שניסע לסבתא לנקות לה.
– לכי לבד, אני עסוקה!
– עסוקה במה בדיוק?
– מה זה משנה? ברוך מדדה. צריך לקחת אותו לוטרינר.
– כבר שבוע שהוא מדדה.
– אז מה?! את מחליפה אותו בבעיות של סבתא? סבתא מסתדרת בעצמה! אבל ברוךהוא חתול, הוא צריך אותי.
הילדות רבות, מתפצלות, ושלבסוף יערה נוסעת לעזור לסבתא, ונועה שולפת מהארון את החולצה החדשה שלה ותומר כבר ממתין למטה. ברוך היה רק תירוץ לחמוק ממטלת הניקיון השנואה.
זה נגמר גם בבגרות. יערה סיימה מצטיינת, ונועה סתם, כמו כולם.
נחסך ממנה הצורך לבחור מקצוע. תמיד חלמה להיות קונדיטורית. האהבה לעוגות וקצפות ליוותה אותה מילדות. יותר משהייתה אוכלת עוגות, הייתה נהנית להסתכל עליהן ולפעמים יוצרת פרחים קטנים מפלסטלינה, בדיוק כמו שראתה בקונדיטוריה.
דרכן שוב התפצלה.
יערה עברה לגור עם סבתא החולה. הדירה שלה הייתה קרובה לאוניברסיטה בה למדה, והטיפול בסבתא איפשר ליערה גם לקום מאוחר וגם להרגיש שימושית ואהובה. גם את בעלה, עמרי, הכירה יערה בסביבה החמה של סבתא.
– תגורו כאן ביחד, ילדים! לכולכם יהיה מקום!
חתונה קטנה ומשמחת, מגורים משותפים לצד סבתא, וסבתא כבר מבהירה:
– זה יהיה נכון, יערה. לנועה, החדר של סבא מהדירה השותפת, ולכם כל הדירה שלי. חבל שלא אוכל לראות את הנכדים שלכם. כל כך רציתי!
ראשון הנינים, עידו, היא עוד הספיקה להחזיק. ואחרי שנה שבה חלתה קשות, הלכה לעולמה. יערה התקשתה להתמודד עם האובדן.
ההורים לא התווכחו על דירת סבתא. כולם הבינו שיערה הרוויחה את זה ביושר.
נועה לא התנגדה. היא הייתה שקועה במערכת יחסים חדשה, התאהבה כליל ולא עניין אותה מי קיבל מה. עבורה היה רק הריגוש.
האמת, היה קשה לקרוא לזה אהבה. נועה בערה בתוכה, ובן הזוג התעניין בסביבה יותר מאשר בה. זה התאים לו שנועה תבוא, תסדר, תבשל ותכבס, אבל תעזוב לפני הלילה.
– אני רווק מזדקן, נועהלה. קשה לי.
הוא היה שולח אותה לסדר את ה”סטודיו” ורומז בעדינות:
– אמנות, נועהלה, דורשת הקרבה. היא זקוקה לי בשלמות! אבל את יודעת, קשה לי החיים מסובכים, אחריות, עניינים אני עייף
נועה הייתה מהנהנת ומתנחמת בדיוקן העקום שלה שצייר לה פעם, שהסביר לה שהיא מעניינת. קיבלה אותו בגאון בתור הוכחה לכך שגבר מסוגל לראות אותה.
היא קיבלה את הציור כ”מתנה” כשבאה לספר לו על הריונה.
היא הסתובבה אז ברחובות, מסונוורת מהשמש. החלומות שלה חגגוהחיים חד פעמיים, הקסם בלתי צפוי.
אבל בן זוגה מחץ הכול במשפט אחד: “איזה תינוק? השתגעת?”
הסיפור נגמר בקול ענות חלושה. חלומותיה התנפצו לרסיסים חדיםאפילו המשקם הכי טוב לא היה מצליח לאחותם. הכבוד העצמי נרמס. היא רק ביקשה לקחת איתה את הציור כזיכרון.
– למזכרת
הוא הסכים בנדיבות, ובלילה היא גזרה אותו בהפגנתיות:
– לי עוד יהיה הכל! ולךכנראה שלא!
היא לא התעניינה יותר מה קרה לו; לה היה מספיק. הילד שבהריון נולד, אבל לא הביא איתו אושר ממשי. היא חיפשה בו תכונות של אביו, את הגאונותולא מצאה דבר. ברוך, הילד, היה שקט וצנוע, בלי נטייה לאמנות. כל מה שאהבלשחק כדורגל ולהתאמן בשחמט. הוא מצא בעצמו חוג, הלך אחרי בית הספר לשיעורים, ולא התרגש כששאלה:
– מה יש לך שם? מה מושך אותך בזה? זה משעמם!
אבל לו זה לא שעמם. המשחק הסבוך ריתק אותוחוויית מחשבה רוקדת. לפעמים היה מתחיל לרקוד סביב החדר, לכל מנגינה דמיונית ששמעה אך ורק בראשו, כל עוד אמא לא ראתה. נועה לא אהבה את ה”ריקודים” הללוהם הפחידו אותה.
– ריקוד זה לא לבנים! תפסיק עם זה!
היחידה שהבינה את ברוך הייתה בת הדודה, טליה. מערכת היחסים המתוחה בין האם לדודה לא נגעה לו; סבתא תמיד אמרה ש”משפחה מעל לכל”. למה לאמא קשה להעריך את אחותה, ברוך לא ממש הבין, אבל את ההוראה הזו שמר בלב. עם עידו היה לו יחסים ניטרליים, אבל את טליה הוא אהב. היא מצאה חוט ישיר לליבו, הקשיבה בסבלנות לשיחיו על מוזיקה של לוגיקה וחלומותיו.
– אתה שומע את המוזיקה הזאת? – טליה הייתה מביטה בו קשובה.
– כן. חלשה-חלשה, אבל יפהפה
– גם אני שומעת אותה. נראה לי תן לי להראות!
והיא הייתה מרקדת בחדר, מנסה להדגים את מה שהלב שלה השיב לחלומותיו, וברוך ידעהוא לא לבד. יש מי שתבין אותו.
אבל ילדים לא בוחרים למי להיות קרוביםהכול תלוי בהורים. והקפריזות של נועה לא פסחו עליה. מספיק ריב קטן עם יערה, והיא שמה וטו על קשר של בנה עם בני הדודים.
ברוך, חסר אונים, נאבק במצבי הרוח של אמו בכל הדרכים. לא היו לו הרבההוא החרים אוכל, עשה שביתות, עד שנועה נשברת:
– טוב, תעשה מה שבא לך! נמאס לי לשמוע את ההתבכיינות שלך!
את הסיבה לריביים נחשף ברוך רק מאוחר יותר. אחרי לידתו יערה עזרה לאמא, עד שנבעטה החוצה אחרי שנועה גילתה שסבתא הורישה את הדירה ליערה.
– זה לא צודק! אני נכדה כמו שאת!
– נועה, לא ביקשתי שום דבר! רוצה, נמכור ונתחלק חצי בחצי! אני לא רוצה לריב איתך!
– לא תודה! לא רוצה טובות שלך! סבתא תמיד אהבה אותך יותר! בגלל זה הורישה לך! אף פעם לא אהבו אותי באמת!
– לא נכון! ומה איתי? ומה עם ההורים?
– איזו אהבה זאת אם אתם לא מבינים אותי? אני לא צריכה את הדירה הזאת, אני רק רוצה להרגיש שאוהבים אותי באמת!
– נועה
– תעזבי! אני לא רוצה לשמוע יותר כלום!
המרירות קיננה בנפשה של נועה, מקניטה מדי פעם, שולפת זיכרונות ילדות ישנים: זוכרת איך ליערה קנו בובה בדיוק כמו שלך, אבל בשמלה ורודה? ואת רצית ורוד… וזוכרת איך את תמיד קיבלת פחות, למרות המחאה שלך? אפילו הטוש החדש שהיה בכלל בשבילך נתנו ליערה… כל השברים, הבית של התקוות שלך מלא באבני מריבה קטנותוכולן, כך נראה, תמיד הגיעו לאחותך! ומה, היא טובה ממך? ברור שלא! היא לא עפה, לא חולמת. היא לא יודעת לאהוב כמוךאהבה אמיתית! אהבה שמחזיקה את מפתח האושר, שמעטים זוכים לזה.
אצל יערה, המרירות התפוגגה מהראולי היה לה פחות למה להתמרמר, אולי הלב שלה היָה מכוון אחרת. הקן שלה היה דליל; של נועהמחוזק ואטום. אבל יערה תמיד ניסתה לנשוף, לפזר את הפסגות ולפגוש שוב את אחותה עם הלב פתוח.
ההורים של השתיים הלכו, אחד אחרי השנייה, כאילו קבעו יחד. והאובדן הכה גלים.
– יערה, איך זה קרה?! הם עוד צעירים! יש להם עוד חיים! נועה התייפחה.
– נועה, אנחנו עשינו הכל. כל מה שלא היה בשליטתנו, לא באשמתנו… יערה חיבקה אותה.
– זה לא הוגן! זה לא נכון!
– החיים לא תמיד הוגנים, נועה ענתה יערה בשקט.
הוויתור של יערה על הירושה לטובת אחותה הרגיע מעט את הרוחות, נועה נכנסה להליך סידור הנכסים.
– חשבתי שגם אותה תיקחי.
נועה אמרה בקוצר רוח, סידרה את הקפוצ’ון, לא מביטה ביערה.
שתיהן עמדו מחוץ למשרד עו”ד, מחכות לעמרי.
– למה את ככה, נועה? מה, אנחנו זרות?
– לא יודעת, יערה. את אף פעם לא מבינה אותי.
– וגם את לא אותי… אבל זה כל כך קריטי?
– בטח! אם לא מבינים אחד את השנייה, בשביל מה להישאר יחד?
– אולי כדי לנסות כן להבין? כלום לא קורה סתם, והחיים לא קלים לאף אחד, במיוחד לא לך
– אין צורך להזכיר לי! אני יודעת טוב, בניגוד אלייך! לך הכל קלבעל, בית, ילדים. ואני? תמיד לבד!
– נועה, זה לא נכון ומה עם ברוך?
– מה איתו? הוא כבר עצמאי. כמעט לא רואה אותו. אני עובדת בלי סוף, והוא אצלך יותר ממה שהוא בבית שלי!
– אבל אצלי טוב לו. הוא רגוע
– הנה! בדיוק מה שאני אומרת! את בלתי נסבלת! למה את מזכירה לי כל הזמן שאני אמא לא מספיק טובה? מה עשיתי לך?!
– נועה, רדי בקול! מתי האשמתי אותך בכך? את בונה סיפורים.
– כל הזמן! את מושלמת. הילדים שלך מדהימים. ואני אחרת! וגם ברוך שלי אחר! במקום להיות איתי, נמאס לו ממני!
– אלוהים, נועה! את בכלל מקשיבה לעצמך?
עמרי הגיע ומצא את אשתו בוכה בעצמה.
– למה היא עושה לי את זה? לחשה ודמעות בעיניה.
עמרי ניסה להרגיע:
– תעזבי, זה האופי שלה. לא חוותה מספיק מהחיים.
יערה מיד הפסיקה לדמוע:
– אל תדבר ככה! אל תקטרג עליה! היא אחותי. גם ככה כואב לי עליה
– זה כבר לטובה.
– מה בדיוק?
– שאת דואגת לה. היא לא מבינה כרגע מי אוהב אותה באמת. אולי לא תבין אף פעם.
– זה לא משנה! היא אחותי ותמיד אוהב אותה! יערה ניגבה את הדמעות. למי ישאר לאהוב אותה, אם לא אני? וברוך עוד קטן.
שלום גרוע עדיף על ריב טוב. יערה התאמצה לגשר. הקשר בין השתיים התדלדל, אך לא ניתק. ויערה לא ויתרה.
גברים באו וחלפו בחייה של נועה, בלי להותיר אחריהם אלא תסכול וחוסר הבנה. למה נותנת את כולה בלי שיקבלו אותה באמת? שוב ושוב אותו דפוס:
– נועה, אנחנו הרי לא בעניין של משהו רציני, נכון? היו לנו חוקים
וזה נכון. מראש רובם אמרו: “אני לא מוכן לקשר עמוק, זה מסובך, את מבינה?”
היא הסכימה, ואז שכחה והתקשתה להבין למה ננטשה שוב, לפעמים מבלי שהודיעו אפילו.
ליבה כאב. נועה רצתה להיות למישהי הכל. למד כל תחביב של בן הזוג; ירי, דייג, גינון, כל מה שידרש. הפכה עולמות בשביל לקבל מעט הערכה.
היא חילקה מפתחות לאושר שלה, ואף אחד לא רצה להחזיק בהם
בימי מערכות היחסים, ברוך נדד כל הזמן ליערה. עמרי ויערה מעולם לא התנגדו; עבורם הוא בן נוסף. לחדרו של עידו הוסיפו מיטה קומותיים, ועל השולחן שבנה עמרי, מול מחשבים כפולים, הם שיחקו שעות בקריאות:
– טליה! זה לא פייר! בואי לקבוצתיאין טעם להתחרות בך!
יערה, מדווחת לאחותה על התקדמותו, נאנחת:
– הוא כל כך חכם, נועה. אולי תשקלי להעביר אותו לבית ספר מתמטי.
– עזבי, טוב לי שהוא לומד עם עידו, זה נוח לי.
– זה קשה לו לנסוע כל הזמן הלוך ושוב אם הוא אצלך.
– אז שיישאר אצלך, את יודעת איך אני טרודה בתקופה האחרונה.
– בסדר גמור. שיישאר.
– תודה! ניר מדהים! הוא קיבל את ברוך, ורוצה שנהיה משפחה!
– הוא הציע לך נישואין?
– עוד לא, אבל אנחנו בדרך! רק תעזרי לי, בבקשה! זה הסיכוי שלי לאושר!
– נועה, ברור שאעזור.
עמוק בפנים, יערה לא חיבבה את ניר. משהו בו היה מתנשא, עם חוש הומור שלא תמיד ברור. קשה היה להבחין אם צחק או העליב. ולגבי ברוך, בכלל נועה כמעט מתעלפת מנוכחות ניר, אפילו אם ברוך נסוג ונמנע.
יערה גוננה על אחיינה, נמנעה מעימותים עם נועה, אך המערכה התפרצה מהר. מההתחלה היה ברור: ניר רוצה משהו מנועה.
יערה גילתה במקרה שניר לוחץ על נועה למכור את דירת ההורים.
חזרה מותשת מהעבודה, מצאה את כניסת הדירה מלאה נעליי ילדיםשל עידו ושל ברוך, טובעות בבוץ.
– ילדים! מי בבית?! מה כל הבלאגן?!
טליה הציצה מהחדר של הבנים, ומיהרה לסגור את הדלת.
– אמא…
– מה קרה? נשמעת מודאגת.
– אמא, רק אל תילחצי, טוב? כי…
– מה?! טליה! דברי! אני על סף התמוטטות!
– זה ברוך… ילדה בכתה, ואחזה ביד אמה רק אל תבהלי, שמנו לו קרח, זה לא עזר…
יערה לא הקשיבה עוד, אלא חיבקה אותה ורצה לראות מה קרה.
ברוך עמד במיטה העליונה, גבו אל הקיר, קרחון לחוץ ללחיו.
– ברוך! קראה בשקט מה קרה?
– כלום…
שקט פגוע. יערה הבינהקרה משהו חריג. ברוך לעולם לא הסתיר ממנה כלום. היא עלתה בסולם, נשכבה לידו, נגעה בעדינות בסימן הכחול שהחל להבשיל.
– תרד, נדבר קצת? בבקשה
– לא רוצה!
זה כבר היה חמור. יערה לקחה נשימה עמוקה, הורידה את הילדים למטבח לסדר קניות, וחזרה, לאחר שהחליפה בגדי עבודה, שוב לחדר.
– זוזאני באה לשכב לידך היא התחפרה לידו וחיבקה אותו. זה ניר?
התשובה ברורה. ברוך בכה, לא התבייש.
הוא ניסה להגן על אמו, ובהפוך גמורקיבל סטירה מגבר זר שנופף עליו:
– אתה תלמד אותי איך מתנהגים?! תנגב את האף!
מעולם לא ראה את ניר כך. הוא פתאום הביןגם ניר ממילא לא אוהב את אמא, יש לו אינטרס. זה הכל.
טלי שאלה קודם:
– כשהאדם אוהבזה ברור, נכון ברוך?
– ברור
– מוזר. אתה רואה מוזיקה, נכון? אתה מרגיש אותה. אהבהזה כמו מוזיקה, קל להרגיש. ואז רואים איך לרקוד.
– לא כולם מבינים…
– אמא שלך שומעת אותה?
– לא שומעת ולא רואה. נורא רוצה, לא מצליחה.
– חבל עליה
– גם לי
הוא קפץ להגן על אמו, יצא חבול יותר.
בליבו כאבה ההשפלההאם שתקה, לא הגנה. חזר לחדרו, התאמץ לא לבכות. ניר, כהרגלו, הסביר:
– אתה גבר או לא? מה הדמעות?! תנקה פה כבר!
לבסוף אסף את חפציו והשאיר את אמו לבד. אצל יערה לא היה צריך להתבייש.
יערה התקשרה לנועה. ההתרגשות הקשתה עליה, אך חייבת ניסתה לעזור. ברוך אוהב את אמו, ולכן אסור להשאיר את הקרע.
בסוף נכנעה, ביקשה מעמרי לנסוע איתה.
הפגישה עם נועה לא הלכה חלק. מצד אחד, נועה בכתה על כך שניר עזב ברעש. מצד שני סירבה לשמוע מאחותה דבר.
– אני אוהבת אותו! צעקה את לא מבינה!
– את מי, נועה?! גבר שמרים יד על בנך?! איבדת כל שליטה? עד מתי תחפשי אושר ותפספסי שהוא כאן לידך? ברוךבן שלך! למה את מפקירה אותו בשביל מישהו כזה?!
– הוא ממילא לא שלי, הוא שלך! את לקחת אותו! כל הבעיות בגללו, את לקחת הכל!
– מה לקחתי?!
– את חיי! את המפתחות שלי!
– איזה מפתחות?
יערה הופתעה ושוב שאלה:
– איזה מפתחות, נועה? למה את מתכוונת?
– מפתחות לאושר שלך נועה בכתה אצלך יש! לי אין
יערה התחילה להבין. היא נאנחה, התקרבה, חיבקה אותה:
– תבואי לפה! נועה שלי
– טיפשה אני, נכון? נועה ניסתה להתרחק, אך יערה הידקה את החיבוק.
– לא! רגישה את. עדינה וחסרה לך אהבה אני מבינה את זה. אבל אף פעם לא אבין איך אפשר לבחור גבר על פני בן. זה לא נכון, נועה, את יודעת! המפתחות לא לקחתי אותך. אני בעצמי נאבקת להבין את שלי. אבל כןהבדל בינינו יש.
– איזה?
– את תמיד מנסה למסור את המפתחות למישהו אחר. אני שומרת על שלי קרוב.
– מי צודקת?
– אין לי מושג. החיים יראו.
– כבר הראו… נועה גהתה איך ממשיכים? לי אף אחד לא צריך!
– לי כן. זה לא מספיק? לברוך כן. לא מספיק?
– לא יודעת
– תתחילי מזה. היתר יבוא לבד.
– ואם לא?
– אז אולי המפתחות שלך לא לדלת הנכונה. והיא לא תיפתח. ואת תישארי במסדרון כל החיים. זה מה שאת רוצה?
– לא!
– אז טוב, אמא שלו. תבואי אליו?
– הוא לא יסלח לי
– הו, נועה, ברוך שלך מלמד אותנו יותר ממה שתדעי. אבל קל לא יהיה. הוא נעלב קשה.
– יודעת
– אז תעשי משהו. את אמא שלו, לא איזה דודה רחוקה
– יערה!
– כן, יערה! עכשיו למכונית! מספיקה דרמה! עמרי, תביא לה טישו מהתא כפפות, ראיתי שם. ותסתדרי, ילדים מחכים!
בהמשך, ברוך יקבל בסוף אב חורג, הרבה יותר מאוחר. ונועה תמצא לבסוף את שאהבה נפשה. ברוך יבחר להישאר בבית של יערה, ליד עידו וטליה, והקשר עם אמו יתייצב לאט, עם הזמן. בן הזוג החדש של נועה ירכז בו גם חכמה, גם סבלנות, ויהיה עבור ברוך מורה דרך אמיתי.
וכשיעזוב ברוך לצבא, יתן חיבוק לכל משפחתו, ילחץ בעוצמה את ידו לאביו החורג ויבקש:
– תשמור על אמא!
הגבר הגבוה, עם שיערה שזרת אפור כבר חדרה בו, יענה בשקט:
– ואתהעל עצמך, בני. מחכים לך!
– אני יודע.
