הפגישה האחרונה בפארק סתיו
הם נפגשו באותו הפארק שבו הכל התחיל לפני עשרים שנה. לא במזימה, אלא ברוח הסתיו המוזרה שנראה שהיא משוטטת ברחבי העיר, מעצבת דפי חייהם הישנים.
יואב כהן הלך בשביל המואר בנורות זהב, ובכיס המעיל שלו היה כרטיס רכבת מקומט, שמיועד לעזוב הערב. הוא היה יוצא לנצח, וההליכה הזו הייתה פרידה שקטה מהעיר שבה חיו כל קיץ ותקופת נעוריו הראשונים.
היא ראתה אותו על הספסל שלנו על הספסל עם פינה שבורה של בטון וגילויים של האותיות “ת. + ל.” חרוקות בגב. היא ישבה, עטופה במעיל בז, והביטה באגם שבו ברווזים מתקרבים לחוף ומבקשים לחם ממבקרים מזדמנים.
יואב עצר, וליבו קפץ תנועת משקולת ישנהלא פעמון, אלא תנודה של קפיץ שמודד את הזמן אחורה. הוא זיהה אותה בין אלפי פנים לא במראה הנפלא המסוים שלו, אלא בזווית הראש, באופן שבו היא חיבקה את ידיה על ברכיה.
תמר? אמר בקול חנוק ולא מוכר.
היא הסתובבה, לא בבהלה אלא כאילו חיכתה לקריאה. עיניה הירוק-אפור נפתחו.
יואב? אלוהים יואב.
הוא התקרב וישב לצידה, משאיר מרווח של עשור ושניים בין שני הלבנים. הריח היה של עלים רטובים, עשן קל וניחוח של בושם יקרלא אותו ריח מתוק ומשוגע של נעורים.
מה אתה עושה כאן? שאלו כמעט יחד וצחקו בביזור.
מתברר שהיא רק יצאה לטייל אחרי פגישה באוניברסיטה הסמוכה, והוא היה בדרכו לפרידה.
השתקפות של שתיקה נוחה ומשקילה יחד.
זוכרת, החלה פתאום, מביטה במים איך נציגנו לראשונה כאן? גלשת על סקייטבורד וכמעט פגעת בי.
לא כמעט, פגעת ממש, חייך יואב. נחתת על שלולית, ואני במקום להתנצל, התחילו לצעוק שאתה שברת לי את הלוח.
ואני בכות לא בגלל נעליים פגומות, אלא כי היית חוסר נימוס, רינתה תמר, והקמטים בעיני־הקצה הופיעו כמו פיסות של תכשיט יקר. ואז באת למחרת עם קופסת שוקולדים “סנאי”.
וישבנו על הספסל עד החשכה, סיים הוא בשקט.
זיכרון, כמו מקרן ישן, הפעיל את הנוף המוצק של תמונות חיוורות אך בהירות. הם ראו את עצמם, צעירים ומשוגעים, צולים נקניקיות על מדורה עם חברים, והיא מלכלכת במרקחת שחורה ומזינה אותו מכף היד, והוא מתיימר לנגוס באצבעו. ראו את עצמם רוצצים בגשם כבד אחרי סרט, רטובים עד עור, צועקים משמחה. ראו את יואב נותן לה טבעת כסף עם ספירות קטנה, אחרי שהוציא את כל משכורת הקיץ שלו, והיא בוכה, משקיעה את ידה על שפתיה.
היום הם דיברו על כל זה, והמילים הזילו בקלילות כאילו היו חבויות מתחת לשכבות היומיום, האכזבות וחיי הבגרות.
זוכרת איך נריבנו על איפה ללמוד? שאלה תמר. רצית ללכת לתל אביב, לא יכולתי לעזוב את אמי.
הייתי טיפש, לחש יואב. אמרתי שאם אוהבים, יעבור למרחוק.
ואני אמרתי שאם אוהבים, תבינו, נשפה היא. היינו כל כך צעירים, ובטוחים שהאהבה היא כוח על-טבעי שמסדר את הכל. היא הייתה כמו קרח ראשון באגם.
השתקפות נשתקה. הרוח שלקחה על ענף אלון עוד עלה, והן הסתובבו בריקוד וילה איטי של פרידה.
איך אתה? שאל הוא, כבר יודע את התשובה. טוב לא אומר על החיים שלהם. לה היא עם משפחה, עבודה, הוא עם חברה בעיר אחרת, דאגותיו. הכל תקין, רגיל, אך לא “טוב” במובן שבו שני בני עשרים משתמשים במילה על אותו ספסל.
כן, ענתה תמר, ובעיניה הוא קרא את אותו הדבר. הכל בסדר.
הוא שלף מהכיס את הכרטיס, קפל אותו בידו. נייר שמפריד אותו מהעיר הזאת, מהפארק, ממנה.
אתה יודע, אמר, מושיט ידו, עדיין זוכר את ריח השיער שלך. לא בבשמים, אלא רק בשיער תערובת של שמפו תפוחים ושמש.
תמר הסתכלה עליו, ועיניה ברקו.
ואני זוכרת איך היית מצפצף. היה לך צליל מיוחד, שני אצבעות על הפה. צלצלת כשקראת לביתי, ואני יצאתי למרפסת כמו משוגעת.
הוא ניסה להצפצף עכשיו, אבל צאצא קולי חלש ולא בטוח. הכישרון הלך. הם חייך שוב, עם עצב חד.
הזמן לבסוף היה ללכת. הם קמו מהספסל בוזמנית, כמו הרגל ישנה.
להתראות, יואב, אמרה היא.
להתראות, תמר.
הם לא חיבקו, לא נשקו על הלחי. רק נפרדו בצדדים של השביל, כמו לפני עשרים שנה, אז ציפו לראות זה את זה מחר. היום לעולם לא.
יואב הגיע ליציאה מהפארק, הסתובב. היא כבר רחוקה, צל רזה נמס בחשכה. הוא הוציא את הכרטיס, התבונן באותיות המטושטשות והמספרים. לאחר מכן, לא בחיפזון, קרע אותו לחלקים קטנים וזרק לפח.
הוא לא לקח עמו את העומס. השאיר אותו במקום שבו היה שייך. ולך קדימה, אל קור הלילה המתקרב, נושא איתו רק ריח מתוק של שמפו תפוחים.
יצא מעבר לגדר הפארק, והקול של העיר ירד עליו רעמים של מנועים, קולות צפצופים, צעדים חפזניים. כאן ריח של דלק ושווארמה מדוכן פינת הרחוב. הוא סגר את המעיל, ופנה בכיוון הרכבת, למרות שהרכבת כבר לא חיכתה לו.
הוא הלך ברחובות המוכרים, ועכשיו כל פינה הייתה לא רק חלק מהעיר, אלא עמוד מספר שכתבוהו יחד. קולנוע “הבית”, שעל המדרגות שבו נישקו תחת גשם פתאום. בית קפה שהיה פעם חמים, שבו תמר טעמה קפה טורקי והקלה: “טעמו כמו אדמה מרירה”. הוא חייך. כעת תלויה שם של בנק גדול.
המחשבה לחזור, למצוא אותה, לומר לומר מה? שכל השנים חיפש את השתקפותה בפנים של נשים זרות? שהצלחה לא מריחה כמו שמפו תפוחים? זה היה משוגע. הם היו מבוגרים, עם מחויבויות, לוחות זמנים, ביוגרפיות שלא נכתבו זה לצד זה.
במקביל תמר ישבה על ספסל אחר, כמה צעדים משם. היא צפתה ברוח שמפזרת את עלי העץ האחרונים במים, והרהרה כמה החיים משוגעים. שני עשורים חיים שלמים עם בן זוג אחר, ילד שגדל, תזה שהושלמה, סדר יום קבוע וכל זה יכול להתפוגג ברגע של שיחה פתאומית.
היא נזכרה במבטו הישר, מעט בוחן, שגרם לה פעם לנשום בחוזקה. מבט שראה לא רק מרצה מכובד, אלא את הילדה עם הסקייטבורד הרטובה והמקסימה.
היא הרגישה פתאום תיאבון חד כמעט פיזי לקפוץ, לרוץ אחריו, לשאול: “ומה אם?” אבל רגליה לא הקשיבו. הן היו רגילות למידה, לחיזוי. הן ידעו את הדרך הביתה, אל בעלה שמא דואג למה היא מתעכבת.
איספה את מחשבותיה, קמה והלכה לכיוון האוניברסיטה, אל הרכב שלה. היא הלכה, לא מסתכלת אחורה על האגם, על הספסל, על רוחות הצעירות.
יואב הגיע לתחנה. לוח גדול הציג שמות ערים שבהן אף אחד לא חיכה לו. הוא הגיע לחלון השירות.
לאן? שאלה הקופה בקול עייף.
יואב הביט בה, ואז בידיו שעד לפני חצי שעה לחצו את כרטיס הרכבת אל שום מקום.
לשום מקום, אמר בדממה. כבר הגעתי.
הוא הסתובב והמשיך הלכת מחוץ לתחנה. הוא לא ידע מה יבוא מחר. אולי ימצא עבודה כאן. אולי יחליף דירה קטנה עם נוף לפארק. אולי ישהה כמה ימים נוספים בעיר, ינשום את אוויר הסתיו. הוא כבר לא חיפש פגישה איתה. הפגישה התרחשה. היא רעדה אותו, החזירה לו את הזיכרון של מי שהוא באמת מתחת לשכבות השנים והעסק.
בפעם הראשונה מזה שנים רבות הוא לא היה ממהר. הוא היה פשוט יואב, שהאהב פעם את תמר. וזה היה, איך שכזה, מספק לערב ההוא. העבר איננו חוזר, אך אפשר להפסיק לברוח ממנו. בנקודת עצירה זו הייתה חירות מרה ועצובה בו זמנית.
הוא המשיך ללכת ברחובות הערביים הריקים, והעיר כבר לא הייתה מוזיאון של אובדנותו. הפנסים הציתו אור לא רק על העבר, אלא על הדרך קדימה. הוא הרגיש ריקנות קלה, כאילו נפש שלו פנתה מקום למשהו חדש. העבר, סוף סוף, שחרר אותו לא עם דלת סגורה ברעש, אלא עם נשימה קצרה של הקלה. ובשתיקה ההיא החל משהו חדש, אמיתי, משלו.
הלקח הוא שלפעמים, אחרי שמסתיימת הפגישה הגדולה, צריך לאפשר לעצמנו לעצור, להסתכל פנימה ולתת למילים של פעם להישאר בזיכרון, ולא לנהל רץ אחרי כל פינה של העבר. רק כך אפשר לקבל את החופש לעצב את העתיד ללא משקולות.
