המסעדה, אליה אלון הזמין אותי לדייט השני, הייתה מלאה שיק ויוקרה מתוחכמת: תאורה רכה, מלצרים שמרחפים בין השולחנות כמעט בלי קול, כמו צללים. הוא עצמו השתלב נפלא בסביבה חליפה יוקרתית, שעון מרשים, וחיוך חצי מזלזל של אדם שמורגל להיות במרכז העניינים.
תזמיני מה שאת רוצה, אמר כבדרך אגב, מבלי להביט בכלל בתפריט. אני לא אוהב שנשים מגבילות את עצמן.
במבט ראשון, היה נדמה שזה משפט מהאגדות, כאילו הוא איזה נסיך נדיב אבל האינטואיציה שלי הזהירה אותי. אולי זה היה בעיניים הבוחנות שלו, או האופן שבו התגאה בכך שנשים לשעבר ראו בו רק ארנק מהלך.
בחרתי סלט עוף וכוס ריזלינג. אלון הלך רחוק סטייק, טרטר, בקבוק יין אדום יקר. הוא התפלסף על עסקים, התלונן על רדידוּת בני אדם, דיבר על ערכים וקשר רוחני. הקשבתי, הנהנתי, אבל התחושה הייתה מוזרה כאילו אני במבחן, ושבכל רגע יזרוק לי שאלה מסובכת.
תיאטרון של איש אחד
כשהמלצר הניח את החשבון, אלון לא התבלבל. המשיך לדבר על מוסר, בזמן שהוא מחטט בכיס הפנימי של הגקט, אחר כך באחר, לבסוף טפח על המכנסיים. הבעתו השתנתה הביטחון הוחלף בבלבול מדומה.
יו נראה ששכחתי את הארנק בעסק או ברכב השני, אמר, מביט אלי בעיניים.
הוא פתח ידיים, המדמה חוסר אונים, אבל לא היה בו פחד. לא ביקש מהמלצר להמתין, לא שלף את הטלפון להעברה בנקאית. רק הסתכל עלי.
איזו סיטואציה מביכה, נכון? המשיך, מתנדנד בכיסא. תוכלי להציל אותי? תשלמי עכשיו, ואני אעביר לך אחר כך. או שאכבד אותך בפעם הבאה, עם ריבית.
ברור היה שזה לא מקרי ולא טעות. זו הייתה תוכנית מבחן מחושבת, עליה הוא דיבר חצי שעה קודם.
סיפורים כאלה יצא לי לקרוא בפורומים ולראות בסדרות לא חשבתי שזה יקרה לי עם גבר בוגר ועשיר לכאורה.
היגיון כל כך פשוט: אם אישה משלמת בשקט היא טובה, נוחה, מצילה וסוחבת. אם לא אז גשמית, רודפת כסף. פתאום כבר לא ישב מולי איש עסקים, אלא מניפולטור עם בעיות, שמנסה לבדוק אותי.
הוא היה בטוח שהניצחון בידו. לפי העולם שלו, עצם הקשר עם מחזר נחשק אמור לגרום לי לשלוף את הכרטיס בשקט.
חישוב קר
באיטיות ובקור רוח, פתחתי את התיק. אלון הרגיש נינוח הוא חשב שהתוכנית עבדה.
כמובן, אין בעיה, אמרתי רכה וקראתי למלצר.
תחלק את החשבון, בבקשה, אמרתי בבירור. אני משלמת על שלי לבד. והגנטלמן ישלם על הסטייק, היין והקינוח.
החיוך נעלם לו מהפנים.
מה זאת אומרת? לחש לכיווני, מתקרב. אין לי ארנק.
אני מבינה, הנהנתי, מצמידה את הנייד למכשיר התשלום. אבל אנחנו בקושי מכירים. לשלם על שלי זה הגיוני. ארוחה של גבר שבחר להזמין את היקר ביותר זה ממש לא האחריות שלי. אתה אדם בוגר, תמצא פתרון.
המלצר עמד נבוך, מנסה להבין מי משלם. אלון החל להסמיק, ומעטפת היוקרה שלו התקלפה, חושפת פרצוף די רגיל ואף גס.
את רצינית? שאל בלחש. בגלל כמה שקלים? אמרתי שאחזיר לך. בסך הכול רציתי לבדוק אותך.
בדקת, אמרתי, מתרוממת מהכיסא. אני לא נותנת שיתמרנו בי.
כבר הייתי בדרך החוצה, אבל הרגשתי שיש לי עוד לסיים. הוא נשאר עם חשבון לא משולם, כעוס ומבולבל, בלי ארנק.
חזרתי לשולחן, שלפתי כמה שטרות מרושלים וקצת מטבעות אותם שמסתובבים בתיק.
אה, ואם הארנק ברכב השני, אז גם לדמי מונית אין לך?
הנחתי את הכסף ליד כוס היין היקר.
זה בשבילך לאוטובוס. אל תדאג, תגיע הביתה. תחשיב זאת כתרומה למחקר שלך על הנפש הנשית.
כמה אנשים מסביב הביטו. אלון נראה כאילו קיבל סטירה.
יצאתי אל הרחוב.
אותו ערב עלה לי רק סלט וכוס יין מחיר קטן כדי לראות את טיב האדם ולחסוך שנים של השקעה בטעות. מקווה שהוא הפיק לקחים, אם כי אנשים כאלה לרוב לא משתנים.
ומה אתם הייתם עושים במקומי? הייתם מצילים את המחזר השכחן או לוקחים עמדה ברורה וכנה?
