המעיל הלבן
מרום גרה בבית ילדים מאז שהייתה בת חמש. היא בעצמה לא ממש ידעה למה הגיעה לשםזכרה רק שסבתא שלה יום אחד לא קמה יותר, ואמא פשוט לא חזרה. אחר כך הגיעו ידיים זרות, קירות צבועים בצבע לא ברור וריח של כרוב מבושל שנדמה שאין לו סוף. בהתחלה מרום עוד בכתה בלילות, אבל גם לזה התרגלו העיניים. היא פשוט חיה ולמדה, בשקט ובחריצות, כאילו האמינה שמתישהו יקבלו אותה על כך למשהו אמיתי.
מכל המקומות בבית הילדים, מרום הכי אהבה את אולם הספורט. הוא היה ענק, עם רצפת עץ חרוקת וחלונות גבוהים שכוסו אבק, אבל בשבילה זה היה יותר ארמון מאשר אולם. אחרי החדר הצפוף שלה, מספר שמונה, עם ארבע מיטות וגיבוב חלומות בלתי אפשריים, זה היה כמו לעבור לארץ הפלאות. וכשהכדור הכתום המתוח היטב התחיל להקיש על הרצפה בעקביות, נעלמו פתאום כל הדאגות. ואם הצליחה להכניס סל? מרום הרגישה לרגע כמעט מאושרת. למה רק כמעט? כי אושר מלאכולם הסכימו עליויש רק במשפחה, וכדי לשמוח מהלב צריך שמישהו בבית מחכה לך.
מרום הייתה זריזה, קפצה גבוה, והכדור דווקא עשה מה שביקשה. יום אחד אמרה לה מירה המחנכת: “מרום, יש לך אופי של ספורטאית, אני ארים טלפון למאמן שאני מכירה, נראה אם יכניסו אותך לקבוצת הכדורסל האמיתית”.
והצליח לה.
בגיל שתים עשרה התחילה מרום ללכת קבוע לאימונים. קודם נבחרה לנבחרת השכונה, אחר כך לנבחרת העיר. ובסוף התחרויות המחוזיות אפילו נבחרה לשחקנית המצטיינת, כשקלעה שלושים ושתיים נקודות והביאה את הניצחון.
כשקיבלה את המדליה, יו”ר אגף הספורט טפח לה על השכם ואמר: “מרום, תזכרי, יש לך עתיד ענק, ילדה”. היא כמעט בכתה מרוב התרגשות, אבל האיש הבכיר חשב שזה סתם אושר של ילדות קטנות. כשהוא ראה אותה אחרי שעה יוצאת בודדה אל הלילה מהאולם, עצר אותה.
מרום, מי לוקח אותך הביתה? איפה את גרה?
אני גרה בבית הילדים ‘כרם’ ששייך לעיר, ארבע תחנות באוטובוס מפה.
סליחה, מרום, לא ידעתי! אני אלי, רוצה טרמפ?
מרום בת הארבע-עשרה עלתה בפעם הראשונה בחייה על רכב פרטי והרגישה כאילו מישהו החליף לה את הסוללות למיני חדשות.
מי שם אחראי עלייך?
מירה המחנכת.
תכירי לי אותה מחר?
כן, היא תבוא רק בבוקר.
למרום בער לדעת מה האיש הגדול רוצה לדבר עם מירה, אבל לא העזה לשאול.
למחרת קראה מירה את מרום אליה לספר לה שאלי בירר מה הכי חסר לה? והיא ענתה לו שבינתיים לא חסר לה כלום. טוב, אולי רק מעיל חדש. “אמרתי לו שאת גודלת מהר וכל הבגדים כבר קטנים עלייך, ושבשבילך צריך כבר חנות בגדים של מבוגרים”. הוא שאל מה המידה, והנההניחה מירה על השולחן חבילה עטופה בנייר ארוז בחבל. “יאללה, תמדדי!”.
מול עיניה המשתאות של מרום, שלפה מירה מהחבילה מעיל שלג לבן עם חגורה דקה וכפתורי זהב. זה היה כל כך יפה ולא דומה לשום דבר שלבשה אי פעם, שבחיים לא הצליחה להוציא מילה. והכי חשובהמעיל חדש! לא אחד שכבר רשומה עליו בכתב עפרון מדהה שם של מישהי לפניה.
אלוהים, מרום, מעיל כזה ראיתי רק אצל שחקניות בטלוויזיה! איזה מתנה! תלבשי, נו!
כמו בענן הרגישה את הרכות של הבטנה שהתחלפה בחום מרגיע. נדמה היה לה כאילו מישהו מחבק אותה סוף סוף. כשעמדה מול המראה, ראתה ילדה חדשהעם חיוך, פנים אדומות ממבוכה ומעיל שלא היה דומה לשום חולצה או חצאית בלויה שהייתה לה. נכון, החצאית הישנה לא התאימה, אבל למי אכפת?
וזה עוד לא הכל! אמרה מירה, שנראתה לא פחות מאושרת. “קחי!”. היא הושיטה לה דף מקופל, עם ציור של ילד בתנועת הנוער.
מה זה, מירה?
כרטיס למחנה קיץ של תנועת הנוער ‘נוער ירושלים’! תסעי בקיץ, מחזור ראשון, תראי מה זה מקום יפה. גם את זה אלי ארגן לך. שנזכה רק להחזיר לו טוב.
בלילה, מרום לא הצליחה להירדם. בתוך הראש שלה התרוצצו כמו סרט צבעוני כל האירועיםהניצחון, המדליה, הנסיעה, הכרטיס למחנה, והמעיל הלבן שעכשיו חיכה לה בארון.
היא קמה בשקט, שלפה את המעיל הכביכול קסום מהארוןכך קראה לו, ‘מעילונצ’יק’ולבשה אותו שוב פעם, רק לקצת.
יצאה למסדרון, התקרבה אל החלון הגדול, וראתה את הגשם הדק של האביב מטפטף בשקט. איכשהו, הפעם ממש לא רצתה שיחלף החורף. היא רצתה להסתובב עוד קצת בלבן.
***
נעליים להחלפה, נעלי ספורט, כובע חובה. ומעיל… חצי עונה! חזרה מירה על רשימת הציוד רגע לפני המחנה. “מעיל, מרום, ככה כתוב בדיוק, אין ויכוחים”.
מרום הנהנה. לא הבינה מי צריך מעיל ביולי, אבל ניחא. evenings היו עדיין קרירים, ובשביל כל העולם לא תשאיר את האוצר שלה מיותם בארון.
בוילה של מחנה ‘נוער ירושלים’, כולם מיד הסתכלו עליה במבט עקום. שאר הבנות היו עם ג’קטים קלים, סווטשירטים ווסט ג’ינס טרנדיים. היא? עם המעיל הלבן. הוא לא נכנס לתוך התיק, כי שם היה כבר כדור הכתום שלה. אז הלכה איתו. ‘סטייל של סבתא?’ רטנה רותי הדקה מהמיטה ליד. ‘יותר נכון של סבא!’ ענתה מישהי אחרת. מישהי מוסיפה, ‘החורף נגמר, לא שמעת?’ אחרונה לחשה, ‘מה היא, באה מהחרמון?’.
“ענייני לא עסקכם”, ענתה מרום בשקט, סגרה אגרופים, והביטה בהן במבט של שחקנית אולימפית. מאז, אף אחת לא דיברה.
את המעיל תלתה על גב המיטה ויצאה החוצה.
מוזרה כזאת לחשוש הבנות כשהדלת נסגרה.
מרום עשתה טיול במחנה: מצאה את המטבח, המגרש כדורגל, הבמה, ואת מגרש הכדורסלאבל כאן רק טבע בעשב. שני סליםאך רק אחד עם טבעת.
‘בשביל מה בכלל באתי?’ חשבה, הצמידה מצח לעץ אקליפטוס ו… נו, 21 יום מה כבר יקרה? עם המעילון והכדור, הבנות יעברו. חזרה לתחושת לבד ישנה…
למחרת היה טקס פתיחה עם מדורה ודיסקוטק חגיגי. מרום ישבה בצד, באפלת שיחי היסמין, האזינה לשירי המסיבות, התבוננה בהשתקפות האש הגדולה. לרקוד לא ידעה, אבל שמעה? מאוד אהבה.
לפני השינה, סיפרו בנות סיפורי אימה וקלאסיקות מהוליווד. לכמה כבר היה וידאו בבית. מרום רק שתקה, עיניים עצומות. מה כבר תספר? על לילות עם תינוקות בוכים? לחם יבש מתחת לכר? החיפוש אחרי מבוגר שמא אולי בא בשבילך?
כשחיפשו מתנדבות לקבוצת הכדורעף ולא היו מספיק, פנדה הוותיקה אמרה: “מרום, את עושה ספורט, נסי קצת!”. מרום ניגשה, למרות שלא שיחקה אף פעם. בכדורעף יש להכות, לא לתפוס. דניאלה, הקפטנית, הייתה מלאה בסטייל ומנהיגות, קלעה עם צמות ארוכות.
“מה שוב את תופסת, זה לא כדורסל, תני פאס, תני מכה עדינה!” צעקה. אבל הכדור ברח לכל עבר. “אוי, ארובה, תעמדי ליד הרשת, רק תבלמי!”
אחרי עוד חסימה כושלת וכמה צעקות, מרום פרשה. לקחה את הכדור שלה, ניכשה עשבים במגרש הנטוש וזרקה שוב ושוב לסל.
כך התנהלו להם ימי המחנההרדמה בוקר, שטיפת כלים, סרטי קולנוע שהקרין פיני מהקיבוץ, חידון “הכוכב הבא”, כל מה שמקובל במחנה. הכי אהבה את סרטי ההרפתקאות. תמיד ישבה מאחור, שלא להפריע, עיניה זוללות את ההרפתקאות הגדולות במסך.
ובזמן שכולן רקדו בערב, היא העדיפה את הספסל החשוך בצל העצים. תמיד המעיל, כמו שומר אישי, לידה.
יום אחד שמעה מהשיחים את דניאלה והמושבניק ירון מתלחשים. לא עבר רגע, שלושה צעירים מהיישוב, גבוהים ומבוסמים, עם סיגריות, הקיפו אותם. ירון קלט ת’קטע וברח. דניאלה נשארה לבדמבולבלת, כמו ציפור במלכודת.
“נו בובה, באת ליישוב שלנו, מה את אומרת לסיור לאור ירח?” התחילו להסתלבט עליה, סוגרים עליה משני צדדים. דניאלה ניסתה לצעוקאבל, הלפיד דיסקו חזק
מרום? קפצה החוצה, בצעד אדיר, עמדה ליד דניאלה.
“גם אתה, וגם אתה, עדיף שתברחואני אכסח אתכם”, לחשה בקול שלא הכירה.
בהתחלה נבהלו החבר’ה, ואז התחילו להתחכם. הגבוה ניסה לתפוס אותהלא הספיק. מרום משכה לו אגרוףלא מקצועי, מהבטן. דניאלה התעשתה, משכה את השני בשיער, יללה. לשנייה הדיסקו נדםופתאום כל הברה רצה להציל. תפסו שניים, שלישי בורח. אבל מרום לא ויתרהזרקה את הכדור ישר לראשו והוא התרסק לאספלט. קהל?
“דאבל מושלם, אחותי!” קראה דניאלה בין אנחות. “תודה”.
בבקשה ענתה מרום, אספה את הכדור, והלכה.
“איך את?” צעדה דניאלה אחריה. הפעם לראשונה מבט אוהד, בלי לגלגל עיניים.
למחרת בבוקר: “מרום, בואי איתי להתאמן בהגשה!”, כרזה דניאלה מאושר.
לי לא ילך…
יילך, אני איתך!
אחרי חמש דקות כדור אחד עף מצד לצד.
עדין, מרום, רק עדין! דניאלה עודדה.
מאותו רגע דברים התחילו להשתנות. לא בבת אחת, אבל להשתנות.
***
ביום הורים ירד פתאום שלגבאוגוסט! פתיתי שלג בגודל טחינה עפו על ורדים מחוץ לחדר אוכל, הילדים רעדו מקור. ההורים התחילו להגיע. כל פעם הכריזו ברמקול:
יעל בן-דוד, עידו פרידמן, לכם מחכים בשער!
ברגע ששמעו שמות בתור, הילדים קפצו מהחדר היישר לידיים של אבא-אמא.
יאואו, כמה קר לי, קרחנה! רטנה רותי כששמעה את שמה
רוצה את המעיל שלי, רותי? קראה פתאום מרום ונתנה לה את המעיל הלבן! זאת שקראה לו שבוע שעבר “של סבתא”.
תודה, מרום…
באותו יום המסע של המעיל הלבן נמשךמילדה אחת לשנייה. הוא התחמם באלף חיבוקים, נספג בריח של בשמים, תפוחים וסוכריות. כל אחת שהשאילה, נתנה למרום משהובמבה, שוקולד או אגוזים. בסוף היום היה על המדף של מרום מגרש מזון בסטייל.
האחרונה שחזרה הייתה דניאלה. לבשה את המעיל, יצאה בלוק של קפטן לצאת לפנס הרחוב. מרום ראתה אותה וחשבההלוואי שמישהו יבוא סוף סוף גם אלי.
שכבה במיטה, משכה את השמיכה עד הראש, וביקשה לבלות רגע קט בבית הקטן של האוהל שנבנה אצלה במיטה.
התעוררה כשמישהי ליטפה לה את הכתף. בערפול ראתה אישה יושבת לידה. בטוחה שהיא חולמת, הסתובבה, אבל האישה לא נעלמה.
אמא? שאלה מרום, עיניים לא פקוחות.
כן, ענתה האישה, אפשר להיות אמא שלך?
ואני אחות, אמיתי, נשמע פתאום קול של דניאלה ליד.
מרום התיישבה. האישה נראתה יפה, עם מבט ישר ואוהב כמו של מירה.
דניאלה סיפרה לי עליך ממש הכל, כבר אני אוהבת אותך. היא אומרת שאת הכי מדהימה פהושבלעדייך אפילו למכונית לא תעלה.
תסכימי, מרום, אנחנו מחכים לך התחננה דניאלה.
מה, ואבא שלך..? לא יכעס? שאלה מרום
לא רק שלא; הוא אפילו מכיר אותך…
מה פתאום?
כשתפס אותי במעיל שלך, ישר שאל ‘מאיפה?’ אמרתי ששאלה מאחותי מרום, ענה ‘נו, בטח! היא נפלאה!’. את זוכרת את אלי? זה הוא!
מסכימה, ענתה מרום ופרצה בבכי, קפצה לחיבוק של אמא ואחות.
בדיוק ככה מצאו אותה בנות חדרה שחזרו מאוחר.
***
אלי חיכה להן באוטו מחוץ למחנה. ברגע שראה שלוש מחובקות, ידע שחזר להיות אבא לעוד ילדה.
מאותו הרגע מרום פרצה החוצהמציצה מהוילון ההוא בלב, מהמתבוננת והסגורה הפכה לסיפור מחנה! הבנות אהבו אותהגם בגלל סיפור המעיל, וגם כי מיד כשקיבלה את השקית עם המתוקיםסידרה על המיטה מסיבת חצות, חילקה הכול עם כולן. כולן לימדו אותה לרקוד, להתאפר, ואיך מתנהגים בתחרות “מיס נוער ירושלים”.
שבוע אחר כך הכריזו ברמקול: לדניאלה ולמרום: ההורים שלכם מחכים בשער.
שתיהן תפסו ידיים, ודהרו, בידיעה שאלה הרגעים הכי מאושרים בחיים.
