המעותקת שלי ניבאה לי…

המאמתת ניבאה לי
מה, רות, מעניין? השאירה לי מבט חודר, כשהיא מתמקדת בקלפים על השולחן של ביתה הקטן בטבריה.
אני, דבקת בכיסא מרעידה, הנהנתי בראש וקמתי מבט בכנות אל עיניה החשוכות של האישה הזקנה.
איך את דומה למוריה! שמו של המשיח! היא נשפה, וקרעה את ידיה. על שפעתה ניצט חיוך נוסטלגי. כן, הייתה לנו סבתא מרהיבה! גבוהה, גבורה, צוואר וחזה מלכותיים, כמו ברבור. והייתה חכמה! חבל שלא סיימה יותר מסיום חמשת הכיתות המלחמה פסלה, אחרת הייתה הולכת רחוק, תאמיני
היא נזכרת במשהו, נשתקה לרגע ואז חזרה לדבר:
ובחורה הייתה לשון חד! גברים פחדו ממנה, כולם דאגו למזונות של בני משפחתה! חייכה בחושך. ברור, נורה הייתה נשואה, אבל אם היא נגעה במי שברא, היה נעלם! והיא, השחורה, תחייך לו בפנים! אבל סבא שלך אהב עד תום ונשאר נאמן. והסתכלות על בחורים? רק שטויות, חייכה רונית בחמלה.
סבתא רונית, היית חברתה של סבתא שלי? שאלתי בפחד.
אהובה, אנחנו כמו חוט וסיכה תמיד יחד. איך היינו צעירות! קרצה היא, ועיניה נדלקו באורות זהב. רוצה לדעת מי לימד אותי? קיבלה פנים.
גבותיי נפתחו:
המאמנת נורה? נשמתי בהתלהבות.
היא הטובה ביותר! אישרה בחיוניות.
מה רואים בכרטיסים הרווקים האלה? הזיזה את קצות האצבע על קלפים מורכבים. נורה רק תביט בהם וכולן ברורות! היא תאמר בדיוק מה היה, מה יהיה עם האדם. כך, נכדוֹתיי! הוסיפה בגאווה. גם אני למדתי ממנה את האמנות הזו.
סבתא, זה אמיתי? פוצחתי משעשׂע כשצפתתי בשערות האפורות שנדקרו מתחת למפייתה.
אל תצחקי, ילדה! הורידה הקול ונתנה לי מבט חד.
קור עבר בגופי:
סבתא רונית, סלחי, רק צחקתי! חייכה בעין חנופה.
אהה, דודו המאמין! לחשה, פחות קודר.
טוב, סולחת! מה עוד לדרוש? הוסיפה בחמלה. זכור: לא תשלכי את החתן והסוס!
סבתא, יש לי חתן? שאלתי.
אה? רצית להציץ אל העתיד, יפה? חייכה היא בצחוק, קמטיה רטטו. אצלנו, הקוסמות הישנות, הכל אפשרי! קיבלה חבילה של קלפים חדשים. אולי כשתזכרי בי, תפסיקי לצחוק כך, אמרה רונית, ומפזרת על המפה מלכים, גבירות, זקנים עם משקפיים וכובעים.
אה, רוני, הקוול נפל! היא קראה, עדיין רחוק. תצאי עם החתן? היא לחשבה בקול פנימי. כבר עכשיו העיניים? היא נגעה במטפחת של שני קערות ועם פנים של פטישים, אך הן ריקות! לא יגע בלבך גברים אלו. אל תתאהבי בו, הוא בטורק, ותצטערי! נאנחה, והביטה בחלוף זמן. אבל למה תעצרי? רמזה, ולחה יד.
ואז, אחרי שהניחה עוד שני קלפים, חייכה:
זהו, השני, הצלב, יהיה ישר! וכל דבר ייטב, היא הזירה במבט רך, רק לא מהר, יקירתי! היא נגשה לשערותיי הפחמיות, ושנינו צחקנו ביחד.
***
הייתי מבקרת אצל סבתא רונית לעיתים קרובות. מעולם לא ראיתי את סבתא אמיתית שלי היא הלכה לעולם לפני זמן רב, ורונית גרה לבד ואהבה אותי, נכדתה של החברה הטובה, מאוד. חוויתי לפעמים רעד של פחד כשמצבה היה רע.
המאמתת רונית הייתה מוכרת. אנשים מכל האזור הגיעו אליה. היא לא קיבלה תשלום, אבל קיבלה מזון ונעימות. היא הייתה אדיבה במיוחד!
עדיין יושבות יחד, אוכלים חמין עם ביצים ושמיר.
רונית, אוכל לנבא גורלי? שאלתי בעדינות, תוך כדי נגיסה של פיסת חמין.
היא עצרה לאכול, מביטה בי בעיניים שחורות כמו פחם. בחשש, אחזתי במבט המאיים, והיא נרגעה במקצת.
כן אולי זה יצליח חשבה בקול נמוך. בואי מחר, אם תמשיכי! הוסיפה בחומרה. אלמד אותך.
***
הזמן עבר כמו ציפור מהירה. רק אתמול רצתי עם החברים ברחובות ירושלים, קפצתי בחבל, שיחקתי בנשר, והיום אנחנו מסיימים כיתה ז’, עוברים תרגול ומקבלים חום של קיץ. אהה, קיץ! שוחה, משמש!
עם טבלה ביד, רצה אני הביתה, חפצתי לטעון על הציונים שלי, כמעט כולם חמש!
בכניסה, מצאתי את אמא בוכה, מחזיקה בקופסה מודפסת. “אוי, מכתב מדודה נינה” חשבתי. “שוב מנסה לגרום לי לבוא אליה”.
אבא היה נגד.
נועה, למה כאן רע? בית, תרנגולות, ברווזים, פרה נחל בצד! טען.
הבנות שלנו לא ראו פריחת התפוח, לא טעם דובדבנים, לא נגעו במלון! לחשה אמא. קולי, אני רוצה לארץ! בקשתה בעיניים חומות.
אהה, דמעות של נשים! אולי אבא רק אוהב אותי יותר? אז למה ברחנו כאן ונסענו לאוקראינה המרהיבה?
***
ב-1 בספטמבר, כל בית הספר הביט בנו. בתהלוכת ההשכל, עמדנו בבתים יפים, שמלות תחרה, ריבועים גדולים, נודחנו בין הילדות הצנועות. לא חשבתי על המראה, אלא איך יקבלו החברים. פתאום ניגשה אליי ילדה.
אני וירה, הציגה עצמה, חייכה בכנות. אל תדאגי, בחורים כאן טובים!
נשב יחד? שאלה בעיניים אפורות גדולות. קיבלתי חיבוק ותודה. כך נוצרה חברות עם וירה לכל החיים.
בהפסקה הגדולה, ולטה יושב עם גיטרה ושיר יוצא. בחור בלונדיני, חמוד, קצת שמן, שר עם כך כאב שהלב שלי רטט כמו ים. היה נראה כאילו הוא רואה רק אותה האישה שהגיטרה שלו בוכה עליה.
הוא באמת מתאהב? לחשה וירה.
הוא שר לך, היא אמרה עצובה.
צוחקת? שאלתי בתהייה.
וירה, אחרי שהנשימה קיבלה, נענעה בראש, ושפתיה לחשו: “אוי, ולטה האהוב!”
למה ככה? רק חולם אחד, מחפש אחר אחר?
הדיבורים של חום ונשיקות הוא היה כמו דון חואן בכיתה שלנו, ואני נמשכתי אליו כמו ציפור לשמים. חששתי, החלטתי להימנע ממנו בכל מחיר!
אחר כך, בחשק, נענה לו בחור בשם טוליק, שעשו את המבחן במתמטיקה. הוא ראה בי בחורה רזה עם קשתות. מבטו נמשך אל רגליי, חיפש דרך למעלה.
בגוף של המשקלים, הוא רץ במרוץ של 100 מטרים מהר מהרוח, משגר דיסק כך רחוק שמורה למגלגלת. כששיחקנו כדורגל, כל הנערות הריעו לו, והבטותיו נותרו קפדניות.
הסתיו הגיע, חורף לבן נושא. בית הספר קם, חגיגות חנוכה ופסח. אנחנו, תמרה, בחרנו תפקידים של אחיות לשושן, חמודה בחרה את אוונייה, ואני התקרבתי לטטיאנה הרכה.
דודה נלה תפרה לנו שמלות ארוכות, שערינו הפכו למפל של לולאות זהב. בחלון מועדון, רקדו גוסרים ושודדי, נסיכים ופיות, קופים ושדונים. קשקשו קשת, קשת חייך, וירד הליצן.
הציגה אותנו וירה: בנות, נראות מושלם! אחרי ההצגה התחילו הריקודים. הראשון שפנה אליי היה טוליק, מבט רציני, בקול רועד:
תמרה, תרקדי איתי? הוא שאל.
והייתי כמו קו, נגעתי בכתף שלו, והצטרפנו לוולס, מרחפים למעלה, למעלה, למעלה! הרגשתי שמחה של שמים.
זה הרגע המופלא של חיי.
החיבוקים הראשונים, הנשיקה הראשונה מתוק כמו דבש, אני נמסה בתורו.
באותו ערב נגעתי בקלפים.
מה יקרה מחר? שאלתי בחשש.
המלך והמלכה חזו שהכול יהיה טוב, וכבר תכננתי חתונה מפוארת עם טוליק. פתאום נצנץ לפני עיני מלכת פיק. היא נראתה כאילו מרחפת, וגרמה לי לצלול למחשבה כואבת. הלב נדלק כאילו שלג באביב.
אך בוקר הבא, ראיתי בעיני טוליק, דאגתי נעלמה.
***
חצי שנה אחר כך, הגיע לבית הספר מתמחה מורה עם שיער שחור מתולתל, עיניים גדולות, מותן דק וחזה מלא. נזכרתי במאי יוליה היא הייתה חכמה! בשבת טוליק הבטיח להגיע לדייט, ולא הגיע. ביום ראשון הוא לא הופיע. לבסוף ראיתי אותו בבית הספר, מחייך, רץ אל נעה, אהובתו. הוא לא שם לב אלי, רץ אליה, והבטים שלנו נפגשו, נצמדים הם נראים לנצח יחד!
איפה אני?״ הלב שלי קיבל מכה, האדמה רועדה, והציל אותי ידיו של וירה.
הולך סיום החג צלצלו במוחי. איך נמשיך? האם נוכל לסמוך על גברים? בכותי לילית.
תמרה, תזנחי אותו, טיפש! קראה לי תנועה, את הכי טובה! היא התעקשה.
יום הולדתה של וירה היה שבת, אמה הכינה לנו “נפוליאון” (קייק) והזמינה את כולנו. אחרי שהאורחים פוזרו, וירה לחצה אליי:
תמרה, נגיד! את יודעת לנחש! היא חייכה, חשפה איך ראתה אותי נחשבת.
איך? שאלתי.
ראיתי אותך מנחמת, היא הודה.
טוב, מה נוכל לעשות? חייכתי, קלטתי את הקלפים.
בקלף אחד נראו שני קונקורים, שני בעלים!
למה לי שני? שאלתי. המלכים משקרים! היא קמעה במבט.
החברה שמחה: אהבה הדדית מחכה.
ויהיה לכם ילד! הבטחתי, ממשיך למפת הקלפים.
קלטתי רטט בקצות האצבע זה היה שילוב שהכרתי, אבל פחדתי.
אסור! קראתי, זו הברכה של המוות!
אוי, דודתי וריה, איך נדחף! ניסיתי לצחוק, אך הידיים קרו.
אני מסכימה! הוסיפה תנועה, והיינו מודים על קבלת הפנים.
***
בבית של תמרה סיפרה לאמא (בחשאי) כמה סיפרתי לה ולוירה! שפת האמא נחתה בחיוך אירוני. אך נזכרתי בביקור בבתים של סבתא רונית והייתי מרוכזת.
ילדה, אולי גם את רוצה ניב? שאלה.
למה לי? חייכתי, אבל ברגע זה ראתה צער בעיניים, הבנתי שזה לא סקרנות ריקה. קיבלתי קלפים, מלכות, ואלפים, והסברתי למה הם רוצים לומר לאנה.
אבא היה אצל דודו מיכאל, האמא לפי הקלפים הייתה עומדת על דרך ארוכה והבזה גורל קשה. אף על פי שהאב היה במקום אחר, היה במרתף של העיר.
אהובה, אני לא מתכוונת לנסוע! צחקה אמא. אך בוקר הבא הגיע שליח: אנה, הגיע נואן של ניקולאי למרפאה. אמא הסתכלה עליי בקפדנות:
כן, הקלפים שלך לא משקרים
היא עלתה במטוס תוך שעה.
***
כמה שנים עברו. הלילה קמתי מבין השניים, הדלת שלי הייתה נעולה במפתח, פתאום שמעו צעדים איטיים בכביש. חשבתי שמישהו חורג מכניסה, משהו גדול! אור ירח חדר לחדר, הדלת רעדה, דלתות הבית נסגרו מבפנים אי אפשר היה להיכנס מהרחוב.
מי נכנס לחדר שלי ונושם כמו קיטור? אם הדלת תישבר?!” רחש במוח, אלוהים, אם אתה קיים, שמור עליי! רק כן, הדלת סגרה, והשקט חזר. בבוקר, אמא ראתה פני לבן שלי וקרה:
מה קרה? שאלה.
היא שמעה על האורח הלילי, נידרה:
אהובה, אל תנסי עוד! זה לא מהשמיים, זה רשע חזר!
שרפו את הקלפים מיד, והחיים נראו קלים יותר.
***
התחזיות של רונית ואני אכן התממשו. וירה נישאה באהבה גדולה, ולידת בת יפה עם עיניים כחולות. למרבה הצער, וירה והבת נהרגו בתאונת דרכים. החברה שלי חגגה 21, והחתן של לאה בת חצי שנה. בתו של תמרה מצאה בעל נאה, שנייה! מיה ולדימיר סיימו את ההתמחות ועזבו. אין להן חתן, אך בבית חיכתה אהבה. טוליק ביקש ממני סליחה, לא קיבלתי, אהבתי אותו עדיין. לבסוף נישא לאדם האדיב והנאמן, מר וולודימוכיום, כשאני יושבת עם משפחתי סביב השולחן, מחייכת למורשת שנכתבה במעגלי החיים, אני יודעת שהעתיד שלנו מלא תקווה, אהבה והמשכיות.