הסיפור שלי מתחיל בבית קיבוץ רמת מנחם, שבו גרנו כל המשפחה עם האדמה, החמורים והציפורים. בת הגדולה, סוניה, הייתה אישה קפדנית וקשה להפליא; היא נישאה לאף אחד עד גיל שלושים והפכה לחרדת נשים. היא הייתה כמו פצצת קצף במטבח של חיים משותפים.
זה קיבוץ, היא אמרה בקול נוקף. הבת הצעירה, תמר, שכינה שמח חזה, חייך בחיוך משועשע. האמא שתקה, אך פני ההשקיעה על פניה אמרו שהכלה החדשה אף היא אינה מבורכת בעיניה. מה היה יכול להיות טוב? הבן היחיד, אורי, אחרי שירותו בצבא חזר מבסיס שבצפון והביא איתו אישה חדשה, שאין לה הורים, אין לה כסף, ולמעשה נראית כאילו גדלה במוסד. לא ידענו מאיפה היא באה, רק ששמענו שהיא אולי הייתה בת חיתון או נולדה במעון.
אורי תמיד היה שמח לאמר: אל תדאגי, אימא, נבנה הון משלו. ניסה לנחם את האמא ולומר שזו רק עוד אחת מהקבצים של המשפחה אולי גנבת תיקים, אולי הונאת שווקים, מי יודע כמה כאלה יש היום.
מאז שהגיעה ברכה ניכיטנה שם שנתנה לה סוניה לא נרדמה לילה באף אחד מבני המשפחה. היא קפצה במיטה בחצי עין, מצפה למעשי קפיצה של האורחת החדשה שבאה לשטוף את ארונות הבית. בני המשפחה לחצו עליה: תסתכלי, אם יש משהו יקר שמלת פרווה, תכשיט זהב תסתירי אותו. פחדו שהיום נקום לקום ולגלות שהכל נעלם.
במשך חודש אורי ניסה להבין מי בדיוק הביאה לבית. הוא חיפש עיניים, מצא פצע של כאב עמוק, אך אין דבר לשנות. חיי היום-יום נמשכו, והקיבוץ המשיך לפעול.
הבית שלנו היה רחב, עם שלושה דונמים של גינון, שלושה חזירים מקנאים במרעה, והציפורים קיבלו על עצמן משמרת של מצפון לדרום. אף על פי שכל עבודה נראתה אינסופית, ברכה לא התלוננה. היא ניהלה את החזירים, בישלה, ניקתה, והשתדלה לרצות את חמותה, אך אם הלב של האמא היה קר, גם זהב על הרצפה לא היה עוזר. ביום הראשון של נישואיה, ברכה אמרה לי בקור רוח: קראי לי בשם ובשמות האבות זה יהיה נוח יותר. לי כבר יש בנות, ואת לא תהיי כמו אחת מהן.
מאז קראה לי ברכה ניכיטנה, ואני בעצמי נמנם לא לקרוא לה כלה. האמא של ברכה שמרה על שקט, רק אמרה: צריך לעשות משהו. ולא יותר. היא לא נרדה אל הפיתויים של הרוח אלא שמרה על סדר הבית, שלא היה מקום לשוטטות. ברכה הייתה עובדת קשה, לא נזהרת, ולא נראתה למרד.
החיים הלכו והעתיקו את עצמו, עד שאורי החל להתפזר. הוא נמאס לשמוע את המילים על מי נישאת? על מי נישאת? מהאמא שלו, ולקח את עצמו למקומות רחוקים. סוניה הציגה לו חברה חדשה, ובסוף הוא מצא את עצמו במצב של חוסר שליטה: שתי בחורות, שלושה ילדים, קוף על קוף.
יום אחד, ברכה הודיעה שהיא מצופה בתינוק, ואורי החליט להתגרש ממנה. האמא של אורי צעקה: לא היה לי כלום לבוא איתך לנישואין. היא לא רצתה לשמור על ברכה, אך אמרה לו: אם נישאת, תחיה, אל תתעכב. היא נזכרת שהיום הוא ייהפך לאב, ושאם יפר את הבית, היא תוציא אותו לדרך אחרת.
בפעם הראשונה, האמא קראה לברכה בשם. האחיות נחרדו, ואורי נזעם: אני גבר, אני מקבל החלטות. האמא חייכה והציגה את שני הרגליים על המורד שלו: אתה רק לובש מכנסיים, עדיין לא אב. היא אמרה: תגיד לי אם תאכל, תגדל את הילד, תלמד אותו לחשוב ולחיות רק אז תוכל לקרוא לעצמך גבר.
בכל מקרה, אורי הרגיש שהכל מסתיים, עזב את הבית, והשארה את ברכה בודדת. היא ילדה בת, וקראה לה ברכה הקטנה. האמא כאשר שמעה את השם, לא אמרה כלום, אבל נראתה שמחה בליבה.
הבית נשאר אותו דבר, חוץ מעודו של אורי שפספס את הדרך חזרה. האמא חיבבה את נכדתה, קנתה לה מתנות, עוגות, והחלה לפנק אותה. היא לא העלתה את ברכה על ראש כל דבר, רק שמרה על שקט במקצה.
עשר שנה עברו, הבנות נישאו והבית נשאר רק שלושה: האמא, ברכה הקטנה, ותמר. אורי השתחרר לשירות במילואים ונסע עם האישה החדשה שלו לצפון. ברכה מצאה שותף חייל משוחרר, בגיל מבוגר ממנה, שגר דירתו במרכז וקיבל קצבאות. הוא רצה לאהוב את תמר, אבל היא נבהלה לחשוב שבסופו של דבר הוא ייארש לאמא שלו.
הוא הלך לבית האמא וביקש את ברכתה: ברכה ניכיטנה, אני אוהב את תמר, לא יכול לחיות בלעדיה. האמא קיבלה זאת בשקט: אם אתה אוהב, תתאחדו. היא הוסיפה: אף פעם לא אשחרר את ברכה מהבית, היא תישאר איתי כאן.
כך חיו כולם יחד, והשכנים לחצו עליהם לבטא את דעתם על ברכה היא קיבלה ילד מהאבא החדש, והוא נפל על הקיבוץ. הם דיברו על כך שהיא החנית המנופחת של המשפחה. ברכה עצמה לא השתדלה לשמוע על כך, ועברה בחיי היום-יום בגאווה ובכבוד.
הקיץ הגיע, תמר ילדה בת בשם קתיה. האמא חייכה בקלות, אף על פי שהיא לא האמינה שהייתה אם למפוחתת.
הדבר השתנה כאשר תמר חלתה קשות. האבא נזכר, נצרך קופה של ניירות, והאמא, בלי מילים מיותרות, לקחה את כל הכסף מהחשבון והובילה את תמר למרכז הרפואי בתל אביב. היא קנתה תרופות, הביאה רופאים, אך לא הצליחה לרפא אותה.
בבוקר בבוקר תמר הרגישה קצת יותר טוב וביקשה מהאמא מרק עוף. האמא חיתכה עוף, קלעה, והכניסה למרק. תמר לא יכלה לשתות, ובפעם הראשונה היא בכתה. האמא, שלעולם לא נראתה בוכה, בכתה איתה: למה את עוזבת אותי אחרי שהאהבתי אותך?. אחרי שהפסקה לבכות, היא חיזקה את תמר במילות נחמה: אל תדאגי, הילדים לא ילכו לאיבוד.
עשר שנים נוספו, וברכה הקטנה נישאה, והגיעו את האורחים סוניה ותמר, כבר מבוגרות, שמחות. אף אחד מהן לא קיבל ילדים. הגעת המשפחה כולה, ואורי חזר, כבר לא עם האישה שלו, מחפש נחת בכוס יין. הוא ראה את ברכה, יפה יותר משלא היה מדמיין, והודה לעצמו: אבא, יש לי בת יפה. הוא גילה שגם היא קוראת לאב שלה אב, ונסע עם תסכול על האמא שהביאה גבר זר לבית: אתה האבא, למה הכנסת אותו?.
האמא ענתה: לא, בני, אינך האב. כמו שהלבוש קטן, כך ההתבגרות לא תתרחש באורך. היא חזרה על דבריה וגורמו לו לא להסתגל, הוא אסף את חפציו ויצא לדרך שוב. ברכה נישאה, ילדה בן וקראה לו אלכסנדר לכבוד האב המאמץ. ההולדה של ברכה נרקמה בחלקה של שורש הקיבוץ, ולאחר כך נחקק קבר של האמא של ברכה בקרבת תמר.
כך נותרו שתי נשים החמות והכלה כשהאביב מביא עמו ברוש ירוק שמגדל את עצמו באדמת הקיבוץ, ללא שום יד שבשתלה אותו. מי יודע אם זה ברכה של שחר או סוף של סיפור שמתחיל בקול של חורף.
