יובל ונעמי הם חברים מאז הגן. הם גרים בשכנות, וההורים שלהם החליטו להכניס אותם לאותה כיתה בבית הספר השכונתי. ההורים ביקשו מהמורה שתושיב אותם יחד, מתוך מחשבה שיובל יוכל להגן על נעמי במקרה שמישהו יציק לה, כי יש הרבה בנים בכיתה. שני הילדים שמחו ללכת לבית הספר, הלימודים היו קלים ונעימים עבורם.
כשהגיעו לכיתה ג’, אמא של נעמי הבחינה שבתה השתנתה היא נראתה מפוחדת כל הזמן וסירבה ללכת לבית הספר. יום אחד, נעמי ביקשה מאמא שלה להעביר אותה לבית ספר אחר. הבקשה הפתיעה מאוד את אמא של נעמי, והיא התקשרה לאמא של יובל כדי להבין מה קורה. גם אצלם המצב לא היה טוב.
יובל, ממש כמו נעמי, ביקש לעבור לבית ספר אחר. באותו יום, כשחזרו מהשיעורים, אמא של יובל ראתה על גופו סימנים כחולים. שתי האמהות החליטו להגיע יחד לבית הספר כדי לברר מה קורה שם.
המורה ניסתה לשכנע אותן שהכול בסדר, ואולי הילדים הסתכסכו אחרי הלימודים. בדיוק אז פרצו לכיתה קבוצה של ילדים שהחלו לצעוק. האמהות הבחינו שכותים מושכים ליובל בבגדים, וקצת מעבר, אחרים מושכים לנעמי.
האמהות מיהרו להציל את הילדים, אך לא הקשיבו להן. גם המורה ניסתה להרגיע, אך המצב רק החמיר. אחת הילדות רצה למנהלת, ורק כשהמנהלת הגיעה השקט חזר.
שתי האמהות הבהירו שלא יניחו לעניין להתחמק מהתמודדות. הן דרשו להזמין את הורי הילדים המכים לבית הספר או לפנות למשטרה ולהגיש תלונה. המנהלת הבטיחה שמחר יוזמנו ההורים של הילדים המתפרעים לפגישה, ושגם הן יהיו נוכחות.
היא ליוותה את הנשים החוצה והסבירה שהילדים הבעייתיים הם בני עשירים שפשוט לא מקשיבים, מתפרצים לשיעורים ומתעמרים בילדים. ניסו פעמים רבות לדבר עם ההורים, אך ההורים עצמם אינם שונים, וחסרי יחס ראוי לילדיהם וסובביהם.
למחרת, האמהות הגיעו בשעה שנקבעה. הורי הילדים המכים כבר חיכו. כמו שהמורה הזהירה, הם צעקו והתגוננו, כלל לא הקשיבו, דיברו בגסות כלפי המורה. המנהלת הצליחה להרגיע אותם לזמן קצר בלבד.
בסופו של דבר, לא התקבלה כל החלטה ההורים הללו פשוט קמו ויצאו, וטענו שלא מוטב לבזבז זמן על “שטויות”. המנהלת נשארה חסרת אונים. היא הסבירה לאמהות כי אותם הורים סייעו כלכלית בשיפוץ בית הספר, ולכן אין ביכולתה להרחיק את ילדיהם.
בבית, סיפרו יובל ונעמי להוריהם שאותם ילדים מחפשים תמיד את מי שנראה חלש, שמתרחק בשקט מהשאר ותוקפים אותו. יובל ונעמי חטפו מכות רק כי הלכו יחד וקינאו בהם. האמהות החליטו להעביר את הילדים לבית ספר אחר. המנהלת בחרה להתפטר, באומרה שאינה יכולה לעבוד במקום שבו אין כבוד או חינוך בסיסי לא מצד הילדים ולא מצד ההורים.
הסיפור הזה מלמד שאסור להסתפק בשתיקה כשהולך וגדל חוסר צדק, גם אם נדמה שלחזקים יש את כל הכוח. בסופו של דבר, באחריותנו לעמוד על שלנו ולשמור על הערכים שלנו ולפעמים, אם אי אפשר לתקן מקום מוטב לחפש מקום אחר, שבו טוב הלב והצדק פורחים.
