המנהגים של המשפחה של בעלי פשוט משגעים אותי אני לא מסוגלת לבקר אצלם.
בכל פעם שמדברים על ביקור אצל ההורים של איתמר, מרגיש לי כאילו הדירה מתמלאת אדים של מרק חם ובא לי להקיא. משהו באיך שהם חיים גורם לי גועל שאין לי מילים לתאר. אני מוכנה לדבר איתם, לצחוק, אפילו לשבת לידם בסלון אבל כשמשלבים אוכל בשולחן שלהם, נהיה לי דוק בפה. איתמר פשוט לא מבין למה אני עושה עניין. רותי, חמותי, מתייחסת אליי כמו איזו נסיכה תל אביבית שמפונקת מכלום ומגזימה.
למזלי, אני ואיתמר גרים בדירה ששכרנו בשכונת קטמון, לא יותר מדי רחוק מאמא ואבא שלו שמתגוררים בגבעתיים לצערי, קרוב מדי כדי להתחמק לגמרי מהביקורים, אבל רחוק בשביל לנסות להתחמק. בכל פעם שמזכירים שבת אצלם, הלב שלי רץ. אני מתחילה לאלתר תירוצים אני עמוסה בלימודים, אני מרגישה לא טוב, יש לי טיול עם העבודה. הבית שלהם מסודר, דירות ישנות ויפות, ההורים עם השכלה וקריירה הכול בסדר על פני השטח. אבל כשמתיישבים לאכול, הכול מתמלא חוסר נחת ואני חווה סחרחורת.
תבינו, אני די בררנית לא יכולה אפילו לטעום מהמזלג של איתמר אם הוא נגע בו לפניי. בכל פעם, אני נלחמת בעצמי אולי עכשיו אני אצליח, אולי זה ייעלם אבל הדחייה חזקה ממני.
איתמר, עם הזמן, נהיה יותר קרוב אליי, ואני מצליחה לקבל ממנו דברים שהיו זרים לי בהתחלה. אבל עם רותי ושלמה, ההורים שלו זה לא קורה. הם פשוט כל כך… פשוטים. פעם אחת, רותי הכינה סלט ישראלי טרי, ערבבה הכל בקערה ענקית, טעמה את התיבול, ליקקה את הכף והחזירה אותה שוב לסלט. כאילו כלום. זה עושה לי עור ברווז.
או למשל כשהם שותים ערק, אני לפעמים מביאה יין מרמת הגולן. רותי יכולה לקחת את הכוס שלי וללגום ממנה, רק לטעום. למה? יש להן כוסות ושפתיים אחרות! אני מנסה להחליף כוס מבלי שאף אחד יראה, אבל לא תמיד מצליח.
ושלמה, אבא של איתמר יש לו הרגל לעצבן אותי כל הערב בבדיחות יין דחוקות, לפעמים אפילו לא נעימות. איתמר מנסה לעצור אותו, אבל זה לא מועיל. בנוסף, רותי אוהבת לשפוך שאריות אוכל מהצלחת חזרה לסיר אפילו אם נגעו בזה כפות זרות או היה חומוס. כל סלסלת הסלטים מהאורחים חוזרת לאותו קערה. בגללם, אני אף פעם לא טועמת מנות שלא בושלו ממש עכשיו אצלם מי יודע מאיפה הגיעו השאריות.
החלק הכי מוזר רותי נוהגת לירוק על המחבת לראות אם היא חמה מספיק לפני שמטגנת. כל החיידקים נשרפים בחום, היא אומרת ואני מנסה להדחיק את הדימוי, אבל לא מצליחה.
השיא היה כשאחרי סעודה חגיגית, הקערה של הסלט נשארה חצי מלאה, והם פשוט הורידו אותה לרצפה, נתנו לכלב שלהם בובי ללקק אותה מכל הכיוונים, ואז שטפו אותה בין שאר הכלים כאילו כלום לא קרה.
פשוט לא החזקתי יותר. אמרתי שבעיניי זה לא תקין לאכול מצלחות אחרי כלב. אבל הם רק הביטו בי במבט מוזר, מה זה משנה? הכלים עוברים במדיח. לא משנה, בעיניי זה במילא לא מתאים. אפילו הצעתי לרותי, אז אולי אאכל מהקערה של הכלב? הרי גם אותה את שוטפת! היא נעלבה עד עמקי נשמתה. איתמר טען שהגזמתי, אבל אני בטוחה שצדקתי.
אני לא רוצה ללכת יותר לביקורים האלה, והכי הייתי רוצה לארוז ולעבור לעיר אחרת אולי לירושלים, אולי לחיפה רק כדי שלא אצטרך לבקר שוב בגליל אצל רותי ושלמה. לדבר בטלפון? בכיף! לבוא לארוחה? לא, תודה.
