העשיר רואה את המנקה רוקדת עם בנו בכיסא גלגלים ובתחילה מגירש אותה מהבית
גרשון שומע את המוזיקה כבר במדרגות. חזקה, עממית, כמעט ילדותית. הוא פותח את הדלת ונעצר.
במרכז החדר עומדת יעל, המנקה, ומחזיקה את אילון תחת בית השחי, מעל לכיסא הגלגלים. היא מסובבת אותו, מתופפת ברגליים לפי קצב הרדיו. בנו זורק את הראש וצוחק, מנופף בידיים בהתלהבות.
עצרי! גרשון נובח, עד שיאל כמעט מפספסת את אילון.
היא משיבה אותו במהרה לכיסא, מסדרת את השמיכה. המוזיקה ממשיכה להשתולל. גרשון צועד לעבר הרדיו ומנתק את הכבל מהשקע.
מה את עושה? הוא לא צעצוע! יש לו פגיעה בעמוד השדרה, את בכלל מבינה?
אני מאוד נזהרתי, החזקתי אותו חזק
נזהרת?! גרשון שולף שטרות מכיסו, זורק אותם על השולחן. הנה השבוע שלך. תארזי ותדאגי שלא תראי את עצמך פה שוב.
יאל אוספת את הכסף, מכניסה לכיס המעיל. היא מסתכלת על אילוןהוא מסובב ראשו אל החלון, פניו מפוחדות. היא יוצאת בלי שלום.
גרשון מתקרב לבנו, מתיישב לידו.
אילון, אתה הרי מבין היא הייתה יכולה להפיל אותך, לגרום לעוד נזק.
אילון שותק, מביט החוצה כאילו אביו איננו.
בערב הוא לא נוגע באוכל. יושב, מביט בנקודה אחת. גרשון מנסה לדבראין טעם. אילון שותק, בדיוק כמו אחרי התאונה ההיא, כשהחזירו אותו מבית החולים לפני שלוש שנים.
גרשון יוצא למטבח, מוזג לעצמו מים, אך לא שותה. יושב, מניח ראשו על הידיים. שלוש שנים השקיע הכל ברופאים, פיזיותרפיסטים, מכונים. מכר את הדירה בנתניה, נכנס לחובות. עבד בלי הפסקה. הבן הלך ונסגר בעצמו, חדל לדבר.
היום הוא צחק. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים. וגרשון דרס את זה.
הוא קם, פונה לדלת חדר הבן. מציץ פנימה. אילון אותו סגור, מבטו אל הקיר.
גרשון נזכר: שבוע קודם, השכנה מלמטה עצרה אותו בכניסה, אמרה משהו מוזר. “אצלכם בבוקר כזה שמח, מוזיקה וצחוק. שמחה שאילון מחייך.” אז לא ייחס חשיבות. עכשיו מבין.
הוא חוזר לחדר, מתיישב על הרצפה ליד הכיסא.
היא איתך ככה הרבה?
אילון שותק. אחר כך, בשקט, דרך שיניים:
כל יום. סיפרה לי על הים. שניסע לשם כשתקום. היא האמינה שאקום.
גרשון מרגיש מחנק בגרון.
אבא, אילון פונה אליו, העיניים עצובות, גרשון לא יכול להחזיק את המבט. בפעם הראשונה בשלוש שנים הרגשתי חי. ואתה גירשת אותה.
גרשון לא מוצא מילים. הבן שוב מסובב ראש.
בבוקר גרשון נוסע לפרברי תל אביב, לשכונת פועלים בה גרה יעל. מוצא את הבית בניין ישן, מתפורר, עם מרפסות עקומות. עולה לקומה רביעית, דופק.
יאל פותחת בחלוק, מופתעת לראות אותו. לא מזמינה מיד, עומדת בדלת.
גרשון לוי?
אפשר להיכנס?
היא זזה בחוסר רצון. במטבח קטן, ריח דייסה ולינוליאום בלוי. באדן החלון עציץ גרניום. עוני נקי, אבל עוני.
גרשון מסיר את הכובע, ממולל אותו בידיו. עומד כמו תלמיד ליד מנהל.
טעיתי, הוא לוחש, מביט ברצפה. ממש טעיתי. פחדתי שתפגעי בו. אבל את היחידה שהחזרת לו חיים.
יאל לא מגיבה. נשענת על המקרר.
אתמול בערב הוא שתק. כמו אחרי התאונה, כשחזר מבית החולים. הסתכל בקיר. גרשון מרים מבט. ואז אמר שאת מאמינה שיקום. שאיתך הרגיש שהוא חי. בפעם הראשונה בשלוש שנים.
יאל משלבת ידיים.
אתה חונק אותו, היא אומרת בכאב. לא המחלה. אתה. עם הפחדים שלך.
זה חד כתף. גרשון מהדק את אגרופיו, שותק.
הוא סגור בבית כאילו בכלוב. רופאים, תרופות, אבל חיים אתה לא נותן לו היא מסתכלת ישירות. אתה יודע מה הכי נורא? לא הכיסא. שהוא הפסיק לרצות. כלום.
אני פשוט מפחד להזיק לו, קולו נשבר. אני רק רוצה להקל עליו
להקל? יעל מניעה ראש. לא קל לו. הוא ריק. אתה מסתיר אותו מהחיים והוא רוצה לחיות.
גרשון מתיישב על שרפרף, מכסה פניו.
תחזרי. בבקשה. אני לא אתערב. תעשי מה שצריך. רק תחזרי.
יאל שותקת ארוכות, נושמת עמוק.
בסדר. אבל אני עושה בדרכי. בלי איסורים שלך. סיכמנו?
סיכמנו, הוא מהנהן, בלי להרים ראש.
יאל חוזרת באותו יום. אילון רואה אותה בדלת, פורץ בבכי של ילד קטן. היא ניגשת אליו, מחבקת, מלטפת. גרשון עומד במסדרון, לא מעז להיכנס.
מאותו יום הוא מפסיק לפקח. יעל מגיעה כל בוקר, מדליקה מוזיקה, מדברת עם אילון, צוחקת איתו. גרשון יושב במטבח, שומע את הצחוק ומבין ששלוש שנים עשה הכל לא נכון. ניסה לקנות בריאות לבן. במקום לתת לו פשוט לחיות.
שבוע אחר כך מקצר את שעות העבודה, חוזר מוקדם. מפחית נהגים בעסק, לא רודף אחרי הזמנות. הכסף קטן. אבל הוא רואה את אילון מתעורר. מדבר שוב, מתלוצץ, מתווכח אפילו.
ערב אחד הם יושבים שלושתם ליד השולחן. ארוחת ערב, יעל מספרת סיפור מילדותה, אילון מרותק. גרשון צופה בהם ומרגיש: זה משפחה. אמיתית.
יעל, אפשר לבקש משהו? גרשון מניח את המזלג.
בטח.
אני רוצה להקים פינת משחק בגן הציבורי. לילדים כמו אילון. שיהיה להם איפה לטייל ולהיפגש. תעזרי לי?
יאל מופתעת.
אתה רציני?
מאוד הוא מהנהן. שלוש שנים חשבתי רק איך לרפא אותו. אבל צריך לחשוב איך לאפשר לו לחיות. את לימדת אותי.
אילון מסתכל על אביו בעיניים גדולות.
אבא, באמת? יהיו שם עוד ילדים?
כן, בן שלי. מבטיח.
שתי חודשים, הפינה מוכנה. גרשון מוצא קבלנים, משקיע הכל שחסך. שבילים רחבים, רמפות, ריצוף חלק. סככת גשם. ספסלים להורים.
ביום ההשקה הם מגיעים יחד. אילון בכיסא גלגלים, מתבונן מסביב בהתפעלות כאילו רואה עולם לראשונה. יש כאן עוד ילדים בכיסאות, הורים, מלווים.
יאל ניגשת לאמא אחרת, מצביעה על אילון. היא מהנהנת, מקרבת את בתה.
אבא, תראה! אילון מושך בשרוול. יש פה ילדה. אפשר להגיד לה שלום?
בטח, גרשון בולע רגש. לך.
יאל לוקחת אותו אל הילדים. גרשון נשאר בכניסה, צופה בילד צוחק, מנופף, מספר סיפור. חי. באמת.
יאל מסתכלת עליו מרחוק. הוא מהנהן אליה. היא מחייכת.
בערב אילון לא שותק, כמו פעם. הוא מספר על הילדה מרים, על הילד דניאל, על כך שיעל הבטיחה לקחת אותו כל שבוע לפארק. גרשון מקשיב, מהנהן, ולראשונה מזה זמן רב מרגיש שהכל יסתדר. לא מייד. אבל יסתדר.
הוא מבין זה העיקר: לפעמים אהבה היא לא להגן מפני העולם אלא לתת לצאת אליו.
