העשירה הגיעה לביתו של העובד ללא התראה… ומה שגילתה בדירתו הצנועה בלב השכונה מוטט את ממלכת הזכוכית שבנתה ושינה את מסלולה לעד!
ליאת שביט תמיד קיוותה שהכול יתנהל בחייה בדיוק כמו שעון שוויצרי. בעלת חברת נדל”ן מובילה, מיליונרית בשקלים לפני גיל ארבעים, מוקפת יום־יום בזכוכית, פלדה ושיש. משרדי החברה שלה משקיפים מראש מגדל גבוה אל הים של תל אביב, והפנטהאוז שלה כבר הופיע על שערי מגזינים לאדריכלות ולעסקים. עולמה היה מהיר, חד ומוכוון מטרה ללא מרחב לטעויות או חולשה.
אבל הבוקר הזה הזיז לה משהו בלב.
איציק לוי, האיש שמנקה את המשרד שלה כבר שלוש שנים, שוב נעדר מהעבודה. שלוש פעמים החודש, תמיד אותה סיבה: “מצב חירום במשפחה, גברת”.
“ילדים…?” מלמלה בבוז, מהדקת את הז’קט המעוצב מולה למראה, “בשלוש שנים הוא לא הזכיר אפילו אחד”.
העוזרת האישית שלה, יעל, ניסתה להרגיע אותה והזכירה לה שאיציק תמיד היה מדויק, שקט ועושה את עבודתו נאמנה. אבל ליאת כבר לא האזינה. מבחינתה זו עוד עצלנות שמתחפשת לטרגדיה אישית.
“תני לי את הכתובת שלו”, פלטה בקרירות. “אני בעצמי אלך לבדוק מה ה’מצב חירום’ שיש לו שם”.
כעבור דקות ספורות הופיעה הכתובת על המסך: רחוב הדרים 14, שכונת קריית שלום. שכונה פשוטה, רחוקה מאוד מעולמה הזוהר והמנוכר. ליאת חייכה בביטחון עצמי מתנשא. סופסוף תוכל להעמיד אותו במקומו. לא יכלה לדעת שדלת זו תשנה לא רק את חייו, אלא גם תהפוך את עולמה.
חצי שעה אחר כך, המרצדס השחור שלה מתגלגל ברחובות לא סלולים, עוקף שלוליות, חתולי רחוב וילדים יחפים. הבתים קטנים, צבעוניים בטלאים, וכל שכנה מסתכלת על הרכב כאילו הגיע חללית מתל אביב. ליאת יורדת מהרכב בחליפת מעצבים, השעון יהלום מנצנץ בשמש. היא מרימה את הראש בגאווה וניגשת בקור רוח לדלת עץ בלויה, מספר 14.
היא דופקת חזק. דממה. ואז נשמעות קולות ילדים, ריצה, בכי תינוק. הדלת נפתחת באיטיות.
האדם שניצב מולה לא דומה כלל לאיציק מהבוקר. חולצה מוכתמת, שיער סתור, עיניים עייפות. הוא נעצר בהפתעה לראות את הבוסית שלו על הסף.
“גברת שביט…?” קולו רועד מפחד.
“באתי לראות למה המשרד שלי מלוכלך, איציק”, אומרת בקרחוניות.
היא מנסה להיכנס, אך הוא עומד כחומה. לפתע בכי חותך של ילד מנסר את השקט. ליאת דוחפת את הדלת ונכנסת למרות מחאתו.
הדירה נושמת אדמת חרוסת ורטיבות. בפינה, ילד בן שש רועד מתחת לשמיכה דקה על מזרון קרוע. אך מה שבאמת עוצר את נשימתה של ליאת תמונה במסגרת על שולחן עמוס ספרי רפואה ובקבוקי תרופות ריקים.
ובתמונה אחותה, עינת, שנפטרה בתאונה לפני חמש־עשרה שנה. על־יד התמונה תליון זהב משפחתי, שאבד מהיום של הלוויה.
“מאיפה זה?” ליאת תגועה בגרונה, מחזיקה את התליון בידיים רועדות.
איציק קורס בברכיו, בוכה.
“לא גנבתי, גברת. עינת נתנה לי בעצמה לפני מותה. הייתי האח שטיפל בה בחשאי אבא שלה לא רצה שהמשפחה תדע. היא ביקשה שאשמור על בנה… אחרי מותה, בני המשפחה איימו עלי שאעזוב.”
העולם של ליאת מסתחרר. המבט שלה נתקע בילד. יש בו את אותן עיניים של עינת.
“הוא… בנה?” היא לוחשת.
“הנכד שלה, גברת. הילד שכולכם הדפתם בגלל גאווה. באתי לעבוד אצלך בניקיון כי רציתי להיות לידך… רק חיכיתי להזדמנות לדבר אמת. כל ההיעדרויות היו בגלל שהוא חולה באותה מחלה של אמא שלו. אין לי שקל לתרופות.”
ופתאום ליאת שביט, שחשבה שלעולם לא תישבר, מתיישבת ליד הילד, אוחזת בכף ידו הזעירה ויודעת שאין כל הון בעולם שיקנה רגע כזה.
בערב ההוא, המרצדס לא חזר לבדנו לצפון תל אביב. במושב האחורי ישבו איציק והקטן, דניאל, בדרכם לבית החולים הטוב בארץ.
שבועות אחר־כך, המשרד של ליאת כבר לא קפוא מספלדה. איציק כבר לא מנקה, אלא מנהל עכשיו את “קרן עינת שביט” עמותה לעזרה לילדים חולים.
המיליונרית שבאה לפטר עובד מצאה את המשפחה שגאוותה העלימה. ורק כשהורידה את עצמה לאדמה גילתה איפה נמצא הזהב האמיתי של החיים.
