יומן, יום שלישי
אני, דנה לוי, הייתי רגילה לזה שכל פרט בחיי מתנהל בדיוק מושלם. בעלת חברת נדל”ן מצליחה, מיליונרית לפני גיל ארבעים, עוטפת את עצמי בזכוכית, פלדה ושיש. המשרדים שלי ממוקמים בקומות הגבוהות של מגדל יוקרתי מול הים בתל אביב, והפנטהאוז שלי מככב לא פעם במגזינים של עסקים ועיצוב. בעולם שלי הכול זז מהר, אנשים מצייתים מיד, ואין זמן לרגשות או חולשה.
אבל הבוקר, משהו הפר את השגרה. יצחק כהן, האיש שמנקה לי את המשרד כבר שלוש שנים, הבריז בפעם השלישית החודש. שלוש פעמים! ותמיד עם אותה תירוץ: עניינים משפחתיים, גברת.
ילדים? מלמלתי בזלזול מול המראה תוך שאני מסדרת את הז’קט המעוצב. מעולם לא הזכיר אף אחד.
העוזרת שלי, ענת, ניסתה להרגיע אותי, הזכירה שיצחק תמיד היה דייקן, שקט ויעיל. אבל אני כבר לא הקשבתי. מבחינתי, מדובר בפשוט חוסר אחריות עטוף בדרמה.
תני לי את הכתובת שלו דרשתי בקרירות. אני הולכת לבדוק על איזה עניין דחוף מדובר.
תוך רגעים ספורים, קיבלתי את הכתובת: רחוב התאנה 13, שכונת התקווה. שכונה פשוטה, כל כך רחוקה מהמגדלים והפנטהאוזים של חיי. חייכתי לעצמי חיוך מתנשא. הייתי בטוחה שאני עומדת לשים דברים במקום. לא העליתי על דעתי שבאותו ביקור, לא רק חייו של עובד ישתנו, אלא גם שלי.
חצי שעה אחר כך, המרסדס השחורה התפתלה לאיטה ברחובות הלא סלולים, בין שלוליות, חתולי רחוב וילדים יחפים. הבתים קטנים וצנועים, עם צבעים דוהים. כמה שכנים נעצו מבטים סקרניים, כאילו רכב חייזרים נחת אצלם בשכונה. ירדתי מהרכב בחליפה עילית, השעון השווייצרי מנצנץ בשמש. הרגשתי זרה, אבל הרמתי סנטר והלכתי בהחלטיות לדלת הכחולה, מספר 13, דלת עץ סדוקה.
דפקתי חזק.
שקט.
קולות ילדים, צעדים מהירים, בכי תינוק.
הדלת נפתחה באיטיות.
הגבר שמולי ממש לא היה יצחק המוקפד שבו התרגלתי למשרד. עם חולצה מוכתמת, שיער מפוזר ועיגולים כהים מתחת לעיניים, עצר עם הלם כשראה אותי בפתח.
גב’ לוי? קולו רעד מפחד.
באתי לראות למה המשרד שלי מלוכלך היום, יצחק אמרתי בקור רוח שהקפיא את האוויר.
ניסיתי להיכנס, אך הוא חסם את דרכי מייד. באותו רגע, זעקה חדה של ילד קרעה את המתח. התעלמתי ודחפתי את הדלת.
בפנים ריח של מרק עדשים ועובש. בפינה, על מזרן ישן, ילד בן שש רועד מתחת לשמיכה דקות. אבל מה שעצר אותי באמת, הייתה התמונה שעל השולחן.
בין ערימות ספרי רפואה ובקבוקים ריקים עמדה תמונה ממוסגרת אחותי שלי, נעה זל, שנהרגה בתאונה לפני חמש עשרה שנה. ליד התמונה, תליון זהב. ברגע זיהיתי הירושה המשפחתית שנעלמה ביום ההלוויה.
מאיפה זה? שאלתי בקול שבור, לוקחת את התליון בידיים רועדות.
יצחק כרע על ברכיו, דמעות על לחייו.
לא גנבתי, גבירתי. נעה נתנה לי אותו לפני שנפטרה. הייתי האח שטיפל בה בסתר, כי אבא שלה חשש שיידעו על המחלה. ביקשה שאשמור על הילד שלה אבל אחרי שמתה, המשפחה איימה עליי להיעלם.
הרגשתי סחרחורת. הבטתי בילד. אותם עיניים של נעה.
הוא הבן שלה? לחשתי.
הנכד שלך, גב’ לוי. בילד הזה המשפחה שלך בחרה להתעלם רק בגלל גאווה. אני מנקה אצלך כבר שנים רק כדי להיות לידך מחכה לרגע לספר את האמת. כל ההיעדרויות זה בשבילו. יש לו אותה מחלה כמו אמו. אין לי כסף לתרופות.
אני, דנה, שלא כורעת בפני אדם, מצאתי את עצמי צונחת לצד המזרן. אחזתי ביד הקטנה של הילד והרגשתי קשר שאף הון עצמי לא יוכל לקנות.
באותו ערב, מרצדס שחורה חזרה לשכונת היוקרה אבל לא לבד.
במושב האחורי, נסעו יצחק והילד הקטן איתי, אל בית החולים הכי טוב בתל אביב.
שבועות אחר כך, המשרד שלי כבר לא היה מקום קר של פלדה.
יצחק לא היה מנקה הוא הפך למנהל עמותת נעה לוי, לעזרת ילדים במחלות כרוניות.
המיליונרית שבאה לפטר עובד גילתה את המשפחה שהגאווה שדדה ממנה הפנמתי שלפעמים, כדי למצוא זהב אמיתי צריך קודם לרדת יחד אל הבוץ.
