תקשיבי, את לא תאמיני מה קרה לי! את הרי יודעת איך החיים לוקחים תפניות מטורפות, אז הנה הסיפור שלי הכול אמיתי, נשבעת.
זה התחיל כשלינוי (כן, לינוי לא ליידה, כי מי קורא לעצמו ככה בישראל?) החליטה שהיא נמאס לה מהקיבוץ בצפון. היא בת 32, הסתובבה עם האמא שלה כמו צל שאי אפשר להשתחרר ממנו. כל הזמן עוקצת: “איך התגרשת? איך נתת לנדב ללכת?”. כאילו, באמת, נדב היה שווה משהו שתיין וברווז, שמונה שנים היא סחבה אותו על הגב.
וככה, דווקא אחרי הגירושים, היא נשמה אוויר לראשונה מזה שנים, רק שאמא שלה לא נתנה לה מנוח. כל הזמן ויכוחים, וגם על כסף כי בקיבוץ, כמו שאת יודעת, אין כלום, ואיכשהו תמיד חסר.
אז לינוי החליטה לעבור לחיפה. השאירה מאחור את הקיבוץ ואת החפירות של כולם ישר לסיטי, להתחיל מחדש. חברה שלה מהצבא, בעודיה, שירה, כבר חיה שם, התחתנה עם אחד אלמן בן חמישים ומשהו, נראה כמו דוד בשישבת לא בדיוק חתיך, אבל יש לו דירה במרכז וחשבון בנק לא רע בכלל. אז לינוי חשבה לעצמה: למה לא? מה, אני פחות ממנה?
שירה ישר תמכה: “יאללה, לינוי, בואי, תשני אצלנו עד שתמצאי עבודה. הבעל שלי זורם על הכול”. לינוי לקחה את הזמן, שלושה שבועות אצלם, ואז השיגה עבודה בשוק תלפיות והתחילה להסתדר לבד, שכרה חדר קטן.
ואז קרה הלא ייאמן. לקוח קבוע שלה, גבר כזה בחמישים פלוס, אדוארד ברק אשכנזי בטח, חצי קירח, תמיד בא עם רקע של עורך דין או משהו כזה פתח איתה בשיחה אחרי שקנה עגבניות: “תגידי, איך בחורה טובה כמוך מוכרת ירקות בקור הזה?”. היא צוחקת: “מה לעשות, צריך לפרנס”. והוא ענה ברצינות: “יש לי הצעה אמיתית”.
התברר שאשתו, מרים, עברה אירוע מוחי. הוא חיפש מישהי שתטפל בה בבית, ייתן לה משכורת מסודרת וגם מגורים שלוש חדרים, בלי ילדים, חופשי מקום. חמותה של מרים עסוקה בעצמה עם הבעל החדש שלה, ואין אף אחד לטפל במרים.
הסכימה בלי לחשוב פעמיים. מה עדיף? לעמוד בקור בשוק או לשבת בדירה ממוזגת ולטפל קצת במישהי?
והתחילה לעבוד. בהתחלה רק טיפול אישי, אחר כך היא עושה גם עבודות בית, מבשלת לו, מחבסת, מסדרת. לאט לאט אדוארד התחיל להסתכל עליה אחרת, והיא עליו ומהר מאוד הם נהיו… נו, את יודעת, קשרים מהצד.
שירה שמעה את זה אחרי כמה חודשים, נזדעקה: “תגידי, השתגעת? את חי עם הגבר הזה, כשאשתו גוססת בחדר ליד?”. אבל לינוי ענתה לה: “מה את רוצה ממני? ככה זה בארץ, פרנסה לפני הכול. את מסתכלת על החיים מעמדת שוקולד שלך”.
והמשיכה לעבוד באמונה, מסורה, כמו ישראלית שיודעת איפה הלחם מרוח. לאט לאט אדוארד כבר לא שילם לה כמעט משכורת הרי “אנחנו כבר כמו בני זוג”, הוא אמר. היא ניהלה את כל הבית, עשתה קניות, ניקתה, בישלה, הכול.
בסוף, אחרי שנה וחצי, מרים נפטרה לינוי עשתה הכול: דאגה להלוויה, סידרה עניינים, טיפלה באורחים. אפילו השכנות שבזמן השבעה שלחו לה עיניים עקומות, הרימו גבה בהסכמה: לפחות היא טיפלה במרים בכבוד.
וכמובן, לינוי הייתה בטוחה שעכשיו החיים שלה עם אדוארד מתחילים באמת. אבל עשרה ימים אחרי הלוויה, אדוארד אומר לה במשפט אחד קר: “תקשיבי, אין לי כבר צורך בשירותים שלך. קחי שבוע ותעזבי את הדירה”.
היא בשוק: “לאן אני אלך? למה בכלל?”
הוא עונה לה בפרצוף עקום: “האמת שגם ככה לא הייתי צריך לשמוע פה סצנות. חשבת שנהיה זוג? זה רק בראש שלך. אני מתחתן עם מישהי אחרת, ורוצה לעשות שיפוץ בבית לפני”.
לינוי, שכבר עברה דבר או שניים בחיים, לא ויתרה: “לפחות תשלם לי על כל הזמן הזה סיכמנו על 8000 שקל בחודש. שילמת לי רק פעמיים, זה יוצא 128,000 שקל. ואם לא אני מספרת לחמותך, היא בעלת הדירה בכלל”.
האישומים נזרקו מצד לצד, צעקות ובסוף היא התקשרה בעצמה אל החמות, תמימה. אמרה הכול. החמות לא פראיירית: “אדוארד, תוך שלושה ימים אני לא רוצה לראות אותך פה בבית ואם צריך גם בלי מפתח. וגם את, לינוי, תארזי ותעופי”.
אז זהו, עכשיו היא שוב נודדת, חוזרת לשוק, כמה שקלים בחסכון, עוד התחלה חדשה. החיים פה זה לא פסטה חם, מתובל, וחריף לפעמים. אבל לינוי בחיים לא מוותרת, ואף אחד לא יגיד עליה מילה רעה היא כבר תסתדר, כמו כולנו.
