לפני חודש קיבלו אותי לעבוד כמטפלת ליוכבד בר-לב אישה ששבץ השאיר אותה מרותקת למיטה. חודש שלם הפכתי אותה כל שעתיים, החלפתי סדינים, בדקתי אינפוזיות.
לפני שלושה ימים יוכבד הלכה לעולמה. בשקט, מתוך שינה. הרופאים קבעו: התקף נוסף. אף אחד לא אשם.
אף אחד חוץ מהמטפלת שלה. לפחות ככה בתה של יוכבד ראתה את זה.
אני, זוהרה, ליטפתי מהר את הצלקת הדקה שעל מפרק כף היד סימן שנשאר לי מכוויה בעבודה הראשונה שלי בקליניקה. חמש-עשרה שנה עברו מאז, אז הייתי צעירה מדי, לא זהירה. היום כמעט ארבעים, גרושה, הבן אצל בעלי לשעבר. ועם שם שבעוד רגע הולכים להרוס.
“גם לכאן באת?” שירה צצה פתאום לידי, כאילו מהאדמה. הקוקו שלה כל כך הדוק, שהרקות שלה הפכו כמעט לבנות. העיניים אדומות מהעייפות. בפעם הראשונה היא נראתה מבוגרת מגילה עשרים וחמש.
“באתי להיפרד,” עניתי לה בשקט.
“להיפרד?” לחשה שירה והורידה את הקול. “אני יודעת מה עשית. כולם ידעו בקרוב.”
והלכה ישר אל הארון, אל אבא שלה, שעמד עם הבעת פנים של אבן ויד ימין בכיס הז’קט.
לא רדפתי אחריה. לא הסברתי כלום. כבר הבנתי מה שלא יהיה, אותי יאשימו.
יומיים אחרי זה, עלה פוסט של שירה.
“אמא שלי נפטרה בנסיבות חשודות. המטפלת שנשכרה לטפל בה אולי קיצרה לה את החיים. המשטרה לא פועלת. אני אמצא את האמת.”
שלושת אלפים שיתופים. בתגובות בעיקר חיבוקים, אבל גם כאלה שכתבו “למצוא את המפלצת הזו”.
קראתי את הפוסט בדרך חזרה מהמרפאה באוטובוס. זאת אומרת מהמקום שפעם היה עבודה צדדית שלי.
“זוהרה, את מבינה”, לחש לי המנהל בקול מתחמק, בלי להסתכל לעיניים. “זה זוכה לחשיפה גדולה… המטופלים מודאגים, הצוות מתוח. זה רק זמני, עד שהכל יירגע.”
זמני. אני כבר יודעת מה זה אומר. לעולם לא.
חדר עם מטבח ושירותים משולבים קיבל את פניי בדממה. כל הממלכה שלי מאז הגירושין עשרים ושמונה מטר קומה שלישית בלי מעלית. מספיק כדי לשרוד. רחוק מלהספיק כדי לחיות.
הטלפון צלצל בדיוק כשהרתחתי מים.
“זוהרה, זאת אילן בר-לב.”
כמעט נשמט לי הקומקום. הקול שלו היה נמוך, מחוספס זכרתי אותו בדיוק. לא הרבה דיבר איתי בחודש שטיפלתי באשתו, אבל כשהיה מדבר כל מילה נכנסה לי עמוק.
“אני מקשיבה.”
“אני צריך את עזרתך. החפצים של יוכבד אני לא מסוגל. בטח לא שירה. רק את יודעת איפה כל דבר נמצא.”
היססתי. ואז אמרתי:
“הבת שלך מאשימה אותי במוות של אמא שלה. אתה מודע לזה?”
שתיקה. כבדה, ארוכה.
“כן, אני יודע.”
“ועדיין מתקשר?”
“עדיין מתקשר.”
הייתי אמורה לסרב. כל אדם שפוי היה מסרב. אבל משהו בקול שלו לא בקשה, יותר תחינה עשה לי חור בלב. אז אמרתי:
“מחר בשתיים.”
הבית של בר-לב עמד מחוץ לירושלים שתי קומות, מרווח, וריק. זכרתי אותו אחרת: עם תנועה של אחיות, צפצופים של מכשירים וטלוויזיה דולקת בחדר של יוכבד. עכשיו דממה בכל פינה, כמו אבק.
אילן פתח בעצמו. כמעט חמישים, שיבה ברקות, כתפיים רחבות ועכשיו גם כפוף, משהו שלא היה בו לפני חודש. יד ימין בכיס. היה שם משהו מתכתי מפתח?
“תודה שבאת.”
“אל תודות, אני לא עושה את זה בשבילך.”
הרים גבה.
“לטובת מי אז?”
“לטובת עצמי,” חשבתי בלב. “להבין מה הולך פה, למה אתה שותק, למה לא מספר את האמת, כשאתה יודע שאני חפה מפשע.”
בקול אמרתי:
“למען הסדר. איפה המפתחות לחדר?”
החדר של יוכבד הריח מיסמין בושם עם ניחוח מתוק וכבד, שנכנס לקירות.
עבדתי לאט, מסודרת: פרקתי את הארונות, קיפלתי בגדים לקופסאות, מיינתי ניירות. אילן לא נכנס נשאר למטה. שמעתי אותו הולך הלוך ושוב.
על השידה הייתה תמונה. לקחתי אותה להניח בקופסה ונדהמתי. אילן היה שם צעיר, בן עשרים וחמש בערך. לצידו אישה בלונדינית, מחייכת, לא יוכבד.
הפכתי את התמונה. מאחורה, כתב דהוי: “אילנוש וליאורה, 1998”.
מוזר. למה יוכבד שמרה תמונה של אילן עם מישהי אחרת ליד מיטתה?
תחבתי את התמונה לתיק והמשכתי לעבוד. כרעתי לאסוף קופסה והאצבעות שלי נתקלות במשהו עץ, קטן.
קופסה. קטנה, בלי מנעול. פתחתי.
בפנים עשרות מעטפות, ערומות בערמה, כולן באותו כתב יד עגול, נשי. כולן נפתחות בזהירות ונסגרות שוב.
לקחתי אחת. נמען: אילן בן-דוד בר-לב. שולחת: ליאורה נתן, באר שבע.
תאריך נובמבר 2024. חודש שעבר.
בחנתי את כל הערמה. הכי ישנה מ-2004. עשרים שנה. מישהי כתבה לאילן ויוכבד תפסה את המכתבים.
ושמרה. לא זרקה. שמרה. בשביל מה?
הרמתי מעטפה אל האף. הריח ההוא שוב יוכבד החזיקה אותם, קראה, קירצפה עליהם דמעות.
הנחתי את הקופסה על המיטה והתיישבתי לידה. הידיים רעדו.
הכל פתאום הסתובב.
“אילן?”
הרים מבט. ישב במטבח, כוס תה קרה לפניו. זכוכיות, דקלים בחלון.
“סיימת?” שאל בשקט.
“עוד לא.” הנחתי מעטפה מולו. “מי זאת ליאורה נתן?”
הפנים שלו השתנו. לא החוויר התקשה. היד בכיס לחצה חזק יותר.
“איפה מצאת את זה?”
“קופסה מתחת למיטה. יש שם עשרות. כולן פתוחות ואז סגורות שוב. יוכבד השאירה.”
הוא שתק. הרבה זמן. בסוף קם, פנה אל החלון, ונתן לגב לדבר.
“ידעת?” שאלתי.
“גליתי. שלושה ימים אחרי ההלוויה, כשעשיתי סדר. חשבתי שאסתדר לבד. מצאתי את זה.”
“ושותק?”
“מה אגיד? אשתי גנבה לי דואר עשרים שנה. תפשה מכתבים מאישה שאהבתי לפניה.”
“שמרה אותם כגביע? נְקָמה? לא יודעת. ועכשיו שאני אגיד לשירה? היא שידעה את אמא שלה”.
קמתי.
“הבת שלך מאשימה אותי. פיטרו אותי. שמי נרמס ברשת. ואתה שותק כי את האמת אתה מפחד?”
הוא התקרב. עיניים כהות, עייפות.
“אני שותק כי לא יודע איך לחיות עם זה. עשרים שנה, זוהרה. ליאורה כתבה לי חשבתי ששכחה. חתנה, ילדים. והיא…”
הוא לא סיים.
הרמתי את המעטפה.
“הכתובת באר שבע. אני נוסעת לשם.”
“למה?”
“כי מישהו צריך לדעת את האמת. אם לא אתה אז אני.”
…ליאורה נתן גרה בבניין ישן בשכונה בדרום באר שבע. דירה ראשונה, אדניות גרניום, חתולה בחלון. דפקתי, בלי לדעת מה אגיד.
פתחה אישה בגיל של אילן בערך. שיער בהיר באסוף מרושל. קמטים סביב עיניים, מבט כזה שמסתכל בך דרך.
“את ליאורה נתן?”
“כן, ואת?”
הושטתי לה מעטפה.
“מצאתי את המכתבים שלך. כולם. פתוחים, נקראו, והוסתרו.”
הביטה במעטפה כאילו תכיש אותה. אחר כך הרימה אליי עיניים.
“תיכנסי.”
ישבנו במטבח הקטן, התה התקרר בקוסות.
“עשרים שנה כתבתי לו,” גמגמה, “כל חודש. לפעמים יותר. לא הייתה פעם שהוא ענה. חשבתי שהוא שונא אותי. על מה שקרה אז.”
“עזבת אותו?”
החזיקה את הספל בשתי הידיים.
“היינו יחד שלוש שנים. מהאוניברסיטה. רצה להתחתן. אני פחדתי. הייתי צעירה מדי, הכל בלבל אותי.”
“ביקשתי שנחכה. הוא חיכה. חצי שנה. ואז יוכבד הופיעה יפה, חזקה, כזה שיודעת מה היא רוצה. הפסדתי.”
שתקתי.
“כשהתחתנו, ברחתי לדודה בבאר שבע. חשבתי אשכח. לא הצלחתי. אחרי חמש שנים התחלתי לכתוב. לא חיכיתי שיחזור רק שידע שאני עוד זוכרת אותו.”
“ומעולם לא ענה?”
“לא. רק עכשיו אני מבינה למה.”
שלפתי את התמונה.
“זה היה אצלה על השידה. ‘אילנוש וליאורה. 1998.'”
לקחה את הצילום, האצבעות רעדו לה.
“היא שמרה את זה ליד המיטה שלה?”
“כן.”
שתיקה.
“כל החיים שנאתי אותה, כי גנבה לי את האהבה,” אמרה לבסוף, “ועכשיו אני מרחמת עליה. עשרים וחמש שנה לחיות בפחד שהוא יזכור אחרת. לקרוא כל יום מכתבים שלי ולהחביא אותם. זה גהנום. גהנום שהיא עשתה לעצמה.”
קמתי.
“תודה שסיפרת לי.”
“חכי,” קמה גם. “למה כל זה חשוב לך? את לא משפחה, לא חברה.”
שקפתי.
“מאשימים אותי על המוות שלה. שירה, הבת של אילן, החליטה ש’העפתי’ את אמא שלה כדי להחליף אותה.”
“ואת רוצה להוכיח שאת חפה?”
נענעתי ראש.
“רוצה להבין את האמת. כל השאר נגלה.”
בדרך חזרה צלצלתי לאילן אמרתי שאני חוזרת. חיכה לי בכניסה. השמש כבר ירדה, צל עצים על הדשא.
“צדקת,” אמרתי לו, “היא כתבה לך עשרים שנה. לא נישאה. חיכתה.”
שוב שתק. יד בכיס, משחק עם המפתח.
“יש לך משהו בכספת,” אמרתי, “אתה כל הזמן בודק שלא יעלם.”
“נכון. בואי.”
כספת במשרד כבדה, ישנה. אילן פתח, הוציא מעטפה. כתב אחר חד, זוויתי. של יוכבד.
“היא כתבה את זה יומיים לפני שמתה. מצאתי כשחיפשתי ניירת.”
לקחתי. דף כתב, מילה על מילה:
“אילן, אם אתה קורא, כבר אינני, ואולי כבר מצאת את הקופסה. ידעתי שזה יקרה יום אחד. ועדיין לא הצלחתי לעצור.
התחלתי לקחת לה את המכתבים ב-2004. חמש שנים אחרי החתונה. נהיית שקט, מרוחק. פחדתי שאיבדת עניין. ואז מצאתי את המכתב הראשון. והבנתי. היא לא עזבה אותך.
הייתי צריכה להראות לך. לא העזתי. פחדתי שתעזוב, שתבחר בה. אז החבאתי. אחר כך את הבא. עשרים שנה גנבתי את הדואר שלך. קראתי אהבה של אחרת. שנאתי את עצמי, כל יום, אבל לא הפסקתי.
אהבתי אותך כל כך, שהרסתי הכל. את הבחירה שלך. התקווה שלה. המצפון שלי.
אם תוכל, סלח לי”.
הנחתי.
“שירה יודעת?”
“לא.”
“היא חייבת לדעת. אתה יודע את זה?”
אילן הפנה גב.
“היא העריצה את יוכבד. זה ירסק אותה.”
“היא כבר שבורה,” אמרתי, “איבדה אמא, פוחדת לאבד אבא אז מחפשת אשם. זה תמיד כך, עד שמבינים שהאויב זה הצער. אי אפשר לנצח צער.”
אילן שתק.
“אם תספר לה, אולי תשנא אותך קצת, אבל תבין. אם תשתוק לא תסלח. לא לעצמה, לא לך.”
הסתובב, עיניו לחות.
“אני לא יודע איך לדבר איתה. מאז שיוכבד חלתה בקושי דיברנו.”
“תלמד. היום.”
שירה הגיעה אחרי שעה. ראיתי אותה מהחלון יוצאת מהמכונית, מותחת שוב את הקוקו, עוצרת כשקולטת את אבא שלה מחכה.
דיברו הרבה זמן. רק קולות שמעתי בהתחלה שירה צעקה, אחר כך בכתה, ואז שקטה.
כשהדלת נפתחה, שירה יצאה עם המכתב של יוכבד ביד. הפנים נפוחות מדמעות, אבל העיניים לא כועסות. אבודות.
ניגשה אליי. ציפיתי להאשמות לא היו.
“הורדתי את הפוסט,” אמרה, “ופרסמתי התנצלות. ואני מצטערת. טעיתי.”
חייכתי.
“אני מבינה. עצב עושה אותנו קשים.”
“זה לא העצב,” נענע ראש, “זה פחד. פחדתי להיות לבד. אמא עזבה, אבא נהיה זר. ואת היית שם ראית אותה בסוף, ידעת עליה החלטתי שאת רוצה להחליף אותה. לגנוב את אבא.”
“אני לא רוצה לגנוב דבר.”
“אני יודעת, עכשיו אני יודעת.”
הושיטה לי יד מהוססת, כאילו שכחה איך עושים את זה. לחצתי.
“אמא… הייתה אומללה, נכון?” שאלה שירה. “כל החיים?”
חשבתי על המכתב. על עשרים שנה של פחד, קנאה ואהבה שבנתה כלוב.
“היא אהבה את אבא שלך. בדרכה. לא נכון אבל אהבה.”
שירה הנהנה. התיישבה על הגרם מדרגות, בוכה בשקט.
התיישבתי לידה. לא חיבקתי רק נשארתי.
עברו שבועיים.
קראו לי לחזור לעבודה אחרי ששירה התקשרה בעצמה למנהל. מוניטין שברירי, אבל לפעמים אפשר להדביק אותו מחדש.
אילן התקשר בערב כמו בפעם הראשונה.
“זוהרה, תודה רציתי להגיד.”
“על מה?”
“על האמת. שלא נתת לי לברוח.”
היסס.
“אני נוסע לבאר שבע, מחר. לליאורה. לא יודע מה אגיד. לא יודע אם תקבל אותי. אבל אני חייב לנסות. עשרים שנה שותקים יותר מדי.”
חייכתי הוא לא ראה, אבל בטח הרגיש.
“בהצלחה אילן.”
“אילן. רק אילן.”
חודש אחרי, חזר לא לבד.
גיליתי במקרה: ראיתי אותם בשוק. אילן עם שקיות, ליאורה בוחרת עגבניות. סצנה רגילה. אבל במבט ביניהם היה משהו קלילות של שניים שמצאו אחד את השנייה מחדש.
אילן ראה אותי הרים יד. את ימין. לא בכיס.
עשיתי לו שלום והמשכתי.
באותו ערב פתחתי חלון. מאי בחוץ, ריח של יסמין ובנזין. ריח מהחיים.
חשבתי על יוכבד על היסמין שלה, הקופסה והמכתבים, אהבה שהפכה כלא. חשבתי על ליאורה על עשרים שנות המתנה, תקווה שקטה. על אילן על השתיקה שלו, על המפתח בכיס, על האיש שבחר לבסוף.
ואז הפסקתי לחשוב. סתם ישבתי ליד החלון, הקשבתי לעיר מחכה למשהו, לא יודעת למה.
הטלפון צלצל.
“זוהרה? זה אילן. רצינו להזמין אותך לארוחה. ליאורה מכינה עוגה. תבואי?”
הבטתי בחדר הקטן שלי עשרים ושמונה מטר של שקט. אז הבטתי בחלון הפתוח.
“אהיה אצלכם בעוד שעה.”
הנחתי את הטלפון, לקחתי מפתחות ויצאתי.
הדלת נסגרה בשקט. שמיים בצבע ענבר כיסו את העיר. הלילה הבטיח שקט, ואולי גם מחר רגוע.
