המטפלת של האלמן
לפני חודש בדיוק היא התחילה לעבוד אצל רגינה רפפורטאישה שמכבת מוח מצאה אותה מרותקת למיטה. חודש שלם טילטלוש אותה כל שעתיים, החליפה סדינים, שמרה על עירויים ופספסה אולי פרק אחד של האח הגדול בלילה.
אבל שלושה ימים לפני כן, רגינה הלכה לעולמה. בשקט, מתוך שינה. הרופאים חתמו: אירוע חוזר. אין אשמים, תודה לאל.
ובכן, חוץ מהמטפלת. לפחות ככה חשבה הבת של המנוחה.
זינה שפירא שפשפה בעצבנות צלקת עדינה על שורש כף ידהזכר קלוי לעבודה הראשונה בקופת חולים. עברה חמש עשרה שנה מאז הייתה כמעט ילדה, קצת פזיזה. היום, קרובה לארבעים, גרושה, הבן אצל אבא שלו, וכעת גם כמעט בלי מוניטיןשעליו עתה עומדים להתחיל לרקוד בכפכפי בית.
גם לפה העזת לבוא?”
חַיַּן, הבת של רגינה, הגיחה כמו פטריה אחרי הגשם. שערה אסוף בקוקו הדוק, מצח לבן מלחץ, עיניים אדומות כעגבניות מחוסר שינה. לראשונה נראתה אפילו מבוגרת מגילהעשרים וחמש.
“באתי להיפרד,” אמרה זינה ברוגע של מי שכבר אכלה את כל הסלטים האפשריים.
“להיפרד? חַיַּן לחשה בזעם. “אני יודעת מה עשית. כולם ידעו עוד מעט.
והיא הסתובבה, הלכה לארון המתים, אל אביה שעמד שם, פניו כאבן, יד אחת טמונה בכיס של הגקט.
זינה לא רצתה לרדוף אחריה. לא התחילה להסביר כלום. ברורלא משנה מה, את האשמה דבקים בה, עושה רושם.
לא עברו יומיים, והפוסט של חַיַּן הרעיד את הרשת.
“אמא שלי נפטרה בנסיבות מסתוריות. המטפלת ששכרנו אולי האיצה את לכתה. המשטרה מתנערת. אבל האמת תצא לאור.
שלושת אלפים שיתופים, אינסוף תגובות מנחמות. וגם כמה קריאות לתפוס את המכשפה.
זינה קראה את הפוסט במונית שירות בדרך חזרה ממרפאה (בעצם, ממה שפעם היה מקום עבודתה).
“זינה שפירא, את הרי מבינה,” אמר לה המנהל, מתעסק בניירת, “כל כך הרבה רעש, מטופלים נלחצים, צוות בדיכאון. זמני, עד שיירגע.”
זמני כמו מזגן בקיץ. זינה ידעה בדיוק למה הכוונהלא חוזרים.
הדירה עם המטבח והשירותים המשולבים קיבלה את פניה בדממה. כל עולמה אחרי הגירושים: עשרים ושמונה מטר ברוטו קומה שלישית בלי מעלית. מספיק כדי לשרוד. לא מספיק בשביל לחיות.
הטלפון צילצל בדיוק כששמה את הקומקום.
“זינה שפירא? זאת אילן רפפורט.”
כמעט הפילה את הקומקום. קולו נמוך, מעט צרודהיא זכרה את הצליל הזה. לא דיבר איתה במשך חודש של טיפול, אבל בכל פעם שכן, שמעה כל פרט.
“אני מקשיבה”.
“אני צריך עזרה. החפצים של רגינה… אני לא מצליח. גם חַיַּן לא מסוגלת. רק את יודעת איפה מה נמצא.
זינה היססה. ואז אמרה:
“הבת שלך מאשימה אותי במוות של אמא שלה. אתה מודע?”
שתיקה. כבדה, נדבקת.
“כן”.
“ועדיין אתה מתקשר?”
“כן.”
הגיוני היה לסרב, ברור. אבל משהו בקול שלו, שהיה הרבה קרוב לתחינה מאשר לבקשה רגילה, גרם לה לומר:
“מחר, בשתיים.”
הבית של רפפורט עמד באבן יהודה, שתי קומות של שקט, מרחב שרובו ריק. זינה עוד זכרה אותו כשכולו רעש אחיות, צפצופים של מכשירים, טלוויזיה שמקרקרת ברקע. עכשיו, שקט כמו אבק נח על הכול.
אילן פתח לה בעצמו. היה כבר קרוב לחמישים, שיער כסוף ברקות, כתפיים רחבות, גב כפוף שעוד לא נדבק אליו עד לפני חודש. יד ימין בכיס. משהו מתכתי שם; מפתח?
“תודה שבאת”.
“לא צריך להודות. אני לא עושה את זה בשבילך”.
הרימו גבה.
“ולמען מי?”
“בעצם, בשבילי. כדי להבין מה קורה כאן. למה אתה שותק? למה אתה לא מגן? אתה יודע שאני לא אשמה.”
בקול אמרה:
“בשביל הסדר. איפה המפתחות של החדר?”
בחדרה של רגינה היה ריח משכר של סחלבכריח כבד ההולך ולא עוזב. כנראה הבושם שלה. הריח הזה נטמע בקירות.
זינה עבדה כמו רובוט: ארונות לחוד, בגדים בקופסאות, מסמכים במגירה, סדר בסערה. אילן נשאר הכל למטה, שמע אותה הולכת, מדדה ממקום למקום.
על שידה ליד מיטת המטופלת עמדה תמונה. זינה אספה אותה להניח בקופסהוקפאה. אילן היה שם צעיר, אולי בן עשרים וחמש, מחובק עם אישה בלונדינית מחייכתלא רגינה.
הפכה את התמונה. מאחור היה כתוב: “אילנוש ולירית 1998”.
מה…? למה רגינה שמרה ליד המיטה תמונה של בעלה עם מישהי אחרת?
החליטה להניח אותה בתיקה והמשיכה במיון. כשכרעה להרים קופסה, היד נתקלה בקופסה מעץ.
אין מנעול. הקופסה נפתחה.
בפניםמכתבים. עשרות מהם, כולם בכתב יד נשי עגלגל, כולם נחתמו, נפתחו, ונדבקו שוב בסבלנות אין קץ.
זינה לקחה את העליון. נמען: אילן בן-עמי רפפורט. שולחת: ל.ו. מלכיאל, תל אביב.
הדואר? נובמבר 2024. חודש שעבר.
היא עברה על הערימה. הכי ותיק 2004. עשרים שנה. עשרים שנה של מכתבים סודיים לאילןשוברים שנפתחו בידי רגינה.
לא נזרקו. נשמרו. לשם מה?
זינה הריחה קצה מעטפה. שוב הריח ההואסחלב. כנראה רגינה קראה שוב ושוב.
הניחה את הקופסה על המיטה והתיישבה לצידה. הידיים רעדו.
זה משנה הכול.
“אילן?”
הרים ראשו. ישב ליד השולחן במטבח, כוס תה לא נוגעה לפניו.
“גמרת?”
“עדיין לא.” הניחה את המכתב לפניו. “מי זאת לירית מלכיאל?”
פניו שינו צבע. לא החווירהפך לאבן. היד בכיס נצמדה.
“איפה מצאת את זה?”
“מתחת למיטה. עשרות כאלה. עשרים שנה. וכולם פתוחים, סגורים, מוסתרים בידי אשתך.”
השתיקה נשמעה סוף עידן. אחרי זה קם, פנה לחלון, היה לו קל יותר להביט בגינה מאשר בה.
“ידעת?” שאלה זינה.
“נודע לי. שלושה ימים אחרי ההלוויה. התחלתי למיין דברים, חשבתי שאוכל להתגבר. מצאתי את הקופסה ההיא.”
“ושותק?”
“מה אגיד? שאשתי עשרים שנה גנבה לי מכתבים? חטפה דואר מאישה שאהבתי עוד קודם? שמרה אותםלמזכרת, להעניש את עצמה? ועכשיומה, לספר את זה לחַיַּן? היא העריצה את אמא.”
זינה קמה.
“בתכם מאשימה אותי במות אמא שלה. איבדתי עבודה, שמי מרוח בפייסבוק. ואתה שותק, פוחד מהאמת?”
הוא התקרב בצעדים כבדים. עיניו כהות, מותשות.
“אני שותק כי אני לא יודע איך ממשיכים מכאן. עשרים שנה, זינה. עשרים שנה לירית כתבהאני חשבתי שהיא שכחה ממני, התחתנה, עזבה, ילדים. והיא”
לא המשיך.
זינה נופפה במעטפה.
“הכתובת תל אביב. אני אסע אליה.”
“למה?”
“כי מישהו צריך לדעת הכול. ואם לא אתהאז אני.”
…
לירית מלכיאל גרה בקומת קרקע ברחוב צדדי בתל אביב. בחלון כלניות, חתולה שמנמנה משתזפת על האדן. זינה לחצה על הפעמון, אפילו לא יודעת מה תגיד.
פתחה אישה בגיל אילן, שיער בלונדיני קלוע רשלנית, קמטים עדינים בעיני תכלת. מבט בוחן, לא עוין.
“את לירית?”
“כן. ואת?”
“זינה. מצאתי את כל המכתבים שלך. כולם פתוחים, קרואים, מוחבאים.”
לירית הסתכלה על המעטפה כאילו אוטוטו תפול עליה קדחת. אך הרימה מבט.
“תיכנסי.”
ישבו במטבח קטן ולבן כמו של זינה. התה נשאר קר.
“עשרים שנה של מכתבים,” גמגמה לירית. “כל חודש, מדי פעם, חיכיתי לתשובה. חשבתי שהוא מתעב אותי, כי אז… שחררתי אותו.”
“שחררת?”
לירית תפסה את הכוס בשתי ידיה.
“היינו שלוש שנים יחד, מהאוניברסיטה. הוא רצה להתחתן. אני פחדתי. הייתי בת עשרים ושתיים, עוד לא ידעתי כלום, הכל נראה פתוח. ביקשתי שנחכה. חיכה חצי שנה. אז הגיע… היא, רגינה. יפה, נחושה, בטוחה במטרותיה. הפסדתי.”
זינה לא השיבה.
“כשהתחתנו, ברחתי לדודה בגבעתיים. קיוויתי לשכוח. לא שכחתי. חמש שנים אחרי, התחלתי לכתובnot כדי שיחזור, רק כדי שיידע שאני עוד כאן. עוד חושבת עליו.”
“והוא מעולם לא ענה.”
“מעולם,” חייכה בעצב. “עכשיו אני סוף סוף מבינה למה.”
זינה שלפה מהתיק את התמונה.
“גם זה היה מונח ליד מיטתה. ‘אילנוש ולירית 98′.”
לירית רעדה קלות.
“היא שמרה את זה… ליד המיטה שלה?”
“כן.”
שתיקה.
“את יודעת?” אמרה לירית לבסוף, “שנאתי אותה כל חייגזלנית האהבה שלי. עכשיו ממש מרחמת עליה. עשרים וחמש שנה לפחד כל בוקר שבעלך ייזכר באישה אחרת. לקרוא עוד מכתב שלי, להחביא אותו, להתייסר. גיהינום. יצאה הכלבה, אבל איזה גיהינום.”
“זינה קמה.”
“תודה שדיברת איתי.”
“חכי,” גם לירית קמה. “מדוע לך כל זה? את לא משפחה, לא חברה.”
זינה היססה.
“מאשימים אותי במותה. הבת שלו. בחרה להאמין ש’גנבתי’ לה את אמא, רוצה שכבתי מידיי פעם את אבא שלה.”
“את רוצה להוכיח שאת חפה מפשע?”
“אני רק רוצה להבין את האמת. כל השאר כבר ייפול למקום.”
בדרכה חזרה, התקשרה אילןאמרה שהיא חוזרת. הוא חיכה בפתח, השמש שוקעת, צלילי עצים משתרעים בגינה.
“צדקת,” אמרה מתקרבת, “היא אכן כתבה לך עשרים שנה. לא התחתנה מעולם. חיכתה.”
הוא שתק, מפתח הסתובב בכיס.
“בכספת אצלך עוד משהו,” זורקת זינה. “כל הזמן משחק במפתח, פוחד שיעלם.”
עצירה.
“קדימה.”
הכספת הייתה במשרדכבדה, ברזל עוד מהצבא הבריטי. אילן פתח, שלף מעטפה. כתב ידה אחרחד, קופצני, של רגינה.
“היא כתבה את זה יומיים לפני מותה. מצאתי כשחיפשתי מסמכים.”
זינה פתחה את המכתב. בפניםדף עמוס.
“אילן. אם אתה קורא, סימן שכבר אין לי עתיד, וידעת על הקופסה. ידעתי שזה יקרה. ועדיין לא הפסקתי.
מה-2004 התחלתי ליירט לה את המכתבים. חמש שנים אחרי החתונה השתנית. התרחקת, שתקת. חשבתי שאהבתך בי תמה. ואז מצאתי את המכתב הראשון, והבנתי.
היא לא עזבה אותך. אף פעם.
הייתי צריכה להראות לך. לשאול. פחדתישתלך אליה. אז החבאתי אותו, ועוד, ועוד.
עשרים שנה גנבתי דואר. עשרים שנה קראתי אהבה של מישהי אחרת. שנאתי את עצמי ולא הפסקתי. את אהבתי השמדתי, את תקוותה איבדתי, ואותך… אסרתי. סלח לי, אם תוכל. לא מגיע לי, אך אני מבקשת.
רגינה.”
זינה הורידה את הדף.
“חַיַּן יודעת?”
“לא.”
“היא חייבת לדעת. אתה מבין?”
אילן הפנה עורף.
“היא העריצה את אמא שלה. זה ירסק אותה.”
“גם ככה היא שבורה,” אמרה זינה בשקט. “איבדה אמא, חרדה לאבד גם אותך. אז היא מחפשת אשמים.”
“ככה יוצא שאני האויב שלה. עדיף להילחם בי מאשר להודות שבעייתה היא הצער של עצמה. כי עם צער אי אפשר להתעמת.”
אילן שתק.
“אם תגיד להאולי תשנא אותך קצת. אחר כך? אולי תבין. אם תשתוקלעולם לא תסלח לא לך, ולא לעצמה.”
הסתובב. עיניו לחות.
“אין לי מושג איך לדבר איתה. מאז שרגינה חלתה… בקושי דיברנו בכלל.”
“אל דאגה. תתחיל ללמוד. היום.”
חַיַּן הגיעה תוך שעה. זינה ראתה אותה בחלוןאיך יצאה מהרכב, כיווצה קוקו, נעצרה כשהבחינה באביה על הדשא.
הם דיברו הרבה. זינה לא הקשיבהרק הבחינה בקולות. בהתחלה חַיַּן צעקה. אחר כך בכתה. בסוף דממה.
כשיצאה, בידה מכתב רגינה. פניה נפוחות מדמעות, מבטה אחר, כבר לא זועםפשוט אבוד.
ניגשה אל זינה. זו ציפתה למהר, לצעוק, להאשים, הכול.
“הסרתי את הפוסט,” אמרה חַיַּן. “פרסמתי הבהרה. ואני… מצטערת. טעיתי מאוד.”
זינה הנהנה.
“אני מבינה. צער הופך אנשים לקשים.”
חַיַּן נענעה בראשה.
“זה לא הצער. זה הפחד. פחדתי להישאר לבד. אמא הלכה, אבא הפך זר. את היית שם, ראית אותה בימים האחרונים, הבנת אותה אחרת. החלטתי שאת גונבת לי את אבא.”
“אין לי כוונה כזאת.”
“עכשיו יודעת.
הושיטה יד, במבוכה קלה, כאילו שכחה איך עושים את זה. זינה לחצה אותה.
“אמא… היא הייתה אומללה? כל החיים?”
זינה חשבה על המכתבים. עשרים שנה של קנאה ופחד. אהבה שהפכה לכלא.
“היא אהבה את אביך. בדרכה הבעייתית. אבל אהבה.”
חַיַּן הנהנה, התיישבה על המדרגות, בכתה חרש, בלי קול.
זינה הצטרפה. לא חיבקהפשוט הייתה. לצד.
שבועיים אחרי, החזירו את זינה לעבודהלאחר שחַיַּן התקשרה בעצמה למנהל. מוניטיןדבר שביר, אבל לפעמים, אפשר להדביק מחדש.
אילן התקשר בערבכמו בפעם הראשונה.
“זינה שפירא, רציתי רק לומר תודה.”
“על מה?”
“על האמת. על זה שלא נתת לי להסתתר מאחורי שתיקה.”
היסוס.
“אני נוסע לתל אביב מחר. ללירית. אין לי מושג מה אומר, לא יודע אם תקבל אותי בכלל, אבל… חייב לנסות. עשרים שנה של שתיקות זה יותר מדי”.
זינה חייכהלא ראה, אבל כנראה שמע דרך הקו.
“בהצלחה, אילן.”
“אילן. בסתם. בלי תארים.”
חודש אחרי, היא פגשה אותםבמקרהבשוק הכרמל. אילן סוחב שקיות, לירית בוחנת עגבניות. זוג רגיל בשוק, אבל בתנועות שלהםקלילות, הרמוניההיה משהו שונה.
אילן ראה אותה. הרים יד. ימין, לא בכיס.
זינה הניפה יד שלום, המשיכה בדרכה.
באותו ערב פתחה את החלון. מאי, הריח סיגליות בנתיבי איילון. שגרה. חיים.
חשבה על רגינה והסחלב, על תיבת המכתבים, על אהבה ככלא. חשבה על לירית, שתי עשורים של ציפייה, מעטפות ללא מענה, תקווה עיקשת. חשבה על אילן, השתקה, מפתח בכיס, אדם שבסוףבחר.
והפסיקה לחשוב. פשוט ישבה בחלון. האזינה לעיר. חיכתהללא ידיעה למה.
הטלפון צילצל.
“זינה שפירא? אילן, פשוט אילן. אצלנו ארוחת ערב. לירית עושה עוגה. תצטרפי?”
הביטה על דירתהעשרים ושמונה מטרים של שתיקה. על החלון הפתוח.
“אהיה עוד שעה.”
סגרה את הטלפון, לקחה מפתחות. יצאה.
הדלת נטרקה מאחוריה קלילה. מעל העיר התפזר השקיעה, חמה, בצבע דבש. הייתה בה תחושת שקט של מחר חדש.
