מחיר הגאווה
יום רביעי, 22:36
רוני, אפשר לשאול ממך כמה דברים? ביקשה תחיה בקול רועד כשנכנסה לדירה האלגנטית של אחותי.
עיני שוטטו על פינת הכניסה המרווחת, על הרהיטים המעוצבים, המראות הגדולות עם המסגרות ההדורות, הכורסא הנמוכה ליד הדלת הכול ניראה כאילו נלקח מעמוד באינסטגרם של מעצבת פנים. שוב התגנבה בליבי התחושה ההיא, דעיכה מרירה של קנאה שכבר הפכה לרפלקס אצל רוני תמיד הכול הסתדר לה.
רוני הופיעה בדלת הסלון ובחנה אותי במבט בוחן, הלבוש הביתי מקשמיר רך שלה שידר שיק אגבי, כזה שאני לא מצליחה עליו כבר שנים.
ספרי, מה הסוד? אמרה בשקט ונשענה על המשקוף.
החלקתי על השרוול של המעיל שלי כבר לא כל כך חדש, אבל עדיין במצב טוב. ניסיתי להימנע מלהביט על הציור הענק ממול, על הניקיון המופתי ועל ריח הקפה הטרי שמילא את הדירה.
זה באמת לא כזה חשוב… מלמלתי, מנסה להתנסח.
המבט של רוני לא השתנה, וידעתי שלא אצא מזה בלי לדבר. נשמתי עמוק ויריתי:
במוצאי שבת יש מפגש מחזור של התיכון. אני חייבת ללכת! וחייבת להיראות מושלם, את מבינה? שכולם יחשבו שהחיים שלי מושלמים!
ולמה זה משנה? שאלה רוני, הפנתה אלי את הגב קלות. למה לטרוח בשביל אנשים שאת כבר לא בקשר איתם? את אפילו לא גרה באותה עיר, אפילו לא באותו אזור!
החלקתי ביד על השיער, פתאום כל כך רציתי מטבח כזה: בר, תנורים יוקרתיים, תאורה תלויה. להתעורר לבוקר רגוע עם קפה בנחת, לא לרוץ ולהילחץ.
את לא מבינה! נפלט לי. זה ממש קריטי בשבילי. אני רוצה שהם יחשבו שהצלחתי. שלא יחשבו שאני… שלא יצאתי מכלום.
גנבתי אליה מבט גל של קנאה גלויה. היא רק קימטה את גבותיה אולי אפילו לא הפריע לה.
את רוצה להעמיד פנים בשבילם, להיות מה שאת לא? לחשה בעדינות וישבה. נראה לך שזה מרשים מישהו?
זה לא זה! נענעתי ראש. פשוט, אני רוצה שכל הקבוצה תחשוב שכל החלומות שלי התגשמו…
בסדר, היא נאנחה. בואי נראה מה יש לי בארון. אבל תבטיחי לא עוד שקרים כדי להרשים אנשים. זה לא הגון.
את פשוט לא מבינה!
והתחלתי לגולל.
~~~~~~~~~~~~~~~~
בתיכון הייתי מלכת הכיתה כולם הסכימו על זה. בנים נגררו אחרי במסדרון, כל אחד מקווה לזכות בדקה של חיוך. מורים התרככו כשראו אותי: הראש המהורהר, מבט מלנכולי זה פעל עליהם כמו קסם. ההורים נכנעו לכל גחמה מספיק חצי מבט או נשיפה חרישית, ויש לי.
התרגלתי לקבל הכול. אם התחשק לי נעליים חדשות, יום אחרי זה אמא הביאה אותם ארוזות יפה. אם הגיע מישהו חתיך לכיתה, מהר מאוד ליווה אותי הביתה. זה הפך למשחק עד לאן אצליח למתוח את הגבול, כמה משאלות יתגשמו, כמה חוקים אפשר לעקוף.
“כי אני יכולה,” חזרתי בלב שוב ושוב. זה נהיה המנטרה שלי הצדקה לכל דבר. אם חברה התחילה עם מישהו שאהבתי? אז לקחתי אותו, ודווקא הצלחתי. לא הייתי מאוהבת באמת פשוט רציתי וניצחתי.
חברות עברו והתרחקו. פעם אחת הפסיקו להזמין אותי, אחרת מצאו מזמן קבוצה אחרת. לא התבאסתי מסביב תמיד היו בנות שרצו בחברתי, ניסו להתקרב. ראיתי בזה מובן מאליו: מי שלא עומד בקצב פשוט לא שייך.
במסיבת הסיום הרגשתי כמו נסיכה. האולם המקושט, המוזיקה, כולם סביבי. הייתי הסנטר, בדיוק איפה שהתרגלתי.
בתחושת שיכרון מהעוצמה הזו, הרשיתי לעצמי להגזים; ביקורת, העלבות על בנות, הערות ציניות על מראה. שיחקתי: לראות איך הן מגיבות, איך מנסות להצטדק.
החיים שלי יהיו הכי מדהימים! הכרזתי בביטחון מלא. ראיתי בדמיון עתיד: בעל עשיר, בית במושב יוקרתי, נופשונים. עבודה? “בשביל מה לי להתאמץ?” חיוך מתנשא, מבט של מי שבליגה אחרת.
ואתן הטחתי ב”עכברה” ליד הלוח תלכי להיות מורה בבית ספר פריפריאלי, תשבי בקופה, בעלך פועל ששותה ומרים ידיים. לא עצרתי, פסלתי, פגעתי. רובן שתקו מישהי ניסתה להריץ בדיחה, אבל ידעתי שפגעתי איפה שכואב.
בנות הורידו מבט לרצפה, הבנים גיחכו לידי. נדמה היה שהכול בשליטתי.
בחרתי אוניברסיטה רחוקה לא בגלל המקצוע, אלא כי זה “נכון”. בתל אביב יש כבוד, יש אופציות. בעיר הגדולה יש אלפיון, סטודנטים עשירים, בעלי עסקים צעירים משם אמצא את מה שמגיע לי. הייתה לי דירה מסבתא, לא הייתי צריכה שותפות.
בהתחלה חרשתי את העיר: ריהוט חדש, מסיבות, חברים חדשים. הייתי בולטת, קיבלתי מבטים וחיזורים. אבל הלימודים הגיעו והריאליה טפחה דרשו השקעה, עיסוק, זמן. התרגלתי להשיג בקלות פתאום זה לא עבד. דחיתי פרויקטים, סמכתי על קסם, על מבט וזה לא הספיק.
מיד במועד הראשון של הבחינות כישלון גורף. המרצים לא התלהבו עוד; דרשו עבודה או לעוף. לראשונה בת אחת הבנתי: הביטחון הקבוע מתפוגג.
ולא בחרתי לקום ולהילחם אלא להאיץ: למצוא בעל רשמי. “לפני שאאבד רלוונטיות,” חישבתי.
דייטים עלו במהירות, חבר’ה מבוגרים, דיברתי על חתונה, משפחה, רמזתי כל הזמן. אבל הלחץ הפנימי הורגש, הבריח.
אסף נראה לי מתאים; המשפחה שלו עם עסקים ברפואה פרטית, וילה בהרצליה פיתוח. היה הבן היחיד, חכם, ממושמע, עתיד מובטח. הוא לא היה יפהפה במיוחד, אבל למי אכפת? “עדיף עשיר מחתיך,” אמרתי. כבר דמיינתי את עצמי אשת החברה הגבוהה, עם נהגים, ערבים נוצצים.
התחלתי להסתובב איפה שהוא היה, “במקרה”. ניסיתי קסם, צחוק, נימוסים. נפגשנו, יצאנו, פיתחתי איתו שיחות על משפחה ורצינות, שלחתי רמזים עבים.
אבל אצל המשפחה שלו העבר שלי, המעמד, היו חשובים. כשאסף סיפר לאמו היא רק קימטה גבות: “מאיפה היא? מי המשפחה שלה?” ולא התלהבה. “להתחתן עם בת פשוטה? אנחנו עם שם ומעמד, מה יחשבו עלינו?!”
אסף ניסה להגן, אבל הבין אצלם, או שאתה מתאים או שלא.
המשכתי לפנטז. אבל יום אחד נפגשנו בבית קפה: “אני מצטער,” אמר, מבט קפוא, “ההורים שלי לא בעד, הם מצפים שאתחתן במשפחה דומה לשלהם. אני … לא מסוגל להילחם בהם.”
ישבתי בכסא שעות ובהיתי בכוס ריקה. לא בכיתי בעיקר כעסתי: הכל עשיתי נכון, אז למה לא הלך? למה לא הצלחתי?
השמועות התחילו: שאני רק מחפשת גברים עשירים, יצאתי עם אסף בשביל הכסף. במפגשים, הרגשתי מבטים, לחישות, ואנשים התרחקו. כמה גברים שפעם שמו עלי עין כבר לא ניגשו.
חזרה הביתה? אין סיכוי. שנים הצגתי להורים כאילו הכול מושלם אוניברסיטה מוצלחת, עבודת סטודנטים מעולה, חתן פוטנציאלי כל שיחה טלפונית הייתה הצגה. רק רוני ידעה את האמת היא באה לבקר, גילתה לבד.
תחזירי לבית, פה אין לך מה לחפש אמרה לי. פשוט תודי ששיקרת.
סידרתי גב, ניגבתי דמעות: להתוודות? אין סיכוי. אני עוד מסתדרת. הכול יהיה בסדר.
עם הזמן הכסף מסבתא התדלדל. קיצצתי מותרות, הפסקתי לצאת, הפסקתי לקנות בגדים, ביטלתי את המנוי לחדר כושר. אבל הארנונה והקניות לא ממש הצטמצמו.
לילה אחד, בעודי בוהה ביתרת הבנק, הבנתי שאין ברירה צריך לעבוד. ניסיתי למצוא “משהו ברמה שלי”, אבל בלי תואר ובלי ניסיון סירבו לי בנימוס.
אז מצאתי את עצמי מלכת התיכון של פעם בעמדת קופה בסופרמרקט. בהתחלה זה היה משפיל. הבנות מהשכונה זיהו אותי, הלקוחות עשו פרצוף מופתע: “מה, את עובדת פה?” חייכתי בכוח, תיקתקתי קניות, נפרדתי בנימוס reminding myself שזה זמני.
~~~~~~~~~~~~
אתמול הזמינו אותי למפגש מחזור! חתמתי את הסיפור מול רוני בעיניים כבויות אני חייבת לבוא… אחרת כולם יחשבו שנכשלתי.
רוני הניחה את הכפית והביטה בי בריכוז. את לא חושבת שאולי הזמינו אותך עכשיו כדי… לגחך עליך? אולי על מה שאמרת להן פעם בתיכון?
הרמתי את הראש הלחיים התלהטו. שטויות! אני מחביאה הכול טוב. אף אחד לא יודע. אני עוד אראה להם מי כאן הכוכבת!
רוני נשענה לאחור, מהרהרת. למה להזמין מישהי שזלזלה בכולם פעם? ברור שלא מחכים בקוצר רוח ל”חידוש קשרים”. אבל לא אמרה מילה. היא תמיד ידעה לתת לי להסתבך לבד, ורק לעזור לי לסדר את ההשלכות.
בסדר, אמרה אם את רוצה ללכת, תלכי. רק תהיי מוכנה להפתעות.
יהיה בסדר. אגיע בלוק מושלם. אף אחד לא יחשוד במצב שלי.
אם תצטרכי עזרה, תבואי אלי.
החיוך הקטן חזר לפנים. תודה, אני באמת צריכה את דעתך. אני חייבת שהכול יהיה מושלם.
**********************
ברחתי מאולם האירועים, מוחקת דמעות מהלחיים. האוויר הקר של תל אביב בערב דקר לי את העור הבוער, אבל רק רגליים נושאות אותי הלאה. “רוני צדקה. לא הייתי צריכה לבוא,” פעם בראשי.
בהתחלה הלך מצוין. נכנסתי לחדר, כל המבטים היו אלי. תנועותיי נמדדו: הליכה שלווה, חיוך קל, מבט בשעון הכול שידר עסוקה מהחיים, שמצאתי זמן בקושי בשביל המפגש. דיברתי רק עם מי שלא הכיר אותי לעומק. פיתחתי סיפור: בעל איש עסקים בנסיעות, בית בהרצליה, חופשות בארץ ובחו”ל. כל כך נסחפתי בשקר, שלא שמתי לב למבטים המלגלגים, לחיוכים הלא אמיתיים, להחלפת המבטים.
פתאום נפל השקט: אני ראיתי את תחיה לא ממזמן אמר מישהו בקול רם מדי. כולם השתתקו. חייכתי חיוך מתוח.
אה-אה, יש לי אפילו תמונה, אמרה מישהי שנקרה דרכי ברחוב. ואז על המסך הגדול הופיעו תמונות מהחיים האמיתיים שלי: אני בקופה בסופר, במחסן, באוטובוס הביתה, סוחבת שקיות. רגעי היומיום.
צחוק עלה באולם. מישהו ברח ש-“הנה… בעלה איש העסקים!” והכאב שטף אותי. רק לפני רגע סיפרתי סיפורי אלף לילה ולילה, ותוך שנייה הכול נחשף.
לא חיכיתי לשום המשך פרצתי בריצה, התרחקתי, חיפשתי פינה לנשום. לא ראיתי דבר, רק דמעות וזעם עצמי.
התנגשתי במישהו ברחוב. איבדתי שיווי משקל.
הכל בסדר? שאל קול גברי וקורן דאגה. בפנים רגילות, בג’קט פשוט, עם שקית ניילון. משהו באמפתיה גרם למאסטר העצמי להתמוטט.
לא… לחשתי, הדמעות שוב גואות. החתן עזב אותי רגע לפני החתונה…
החיים האלה פשוט לא מצליחים ללמד אותי…
************************
אני מסתכל אחורה, מבין הגאווה והיהירות שבניתי סביבי התהפכו עלי, פערו תהום ביני לבין כל מי שאכפת לי מהם. לעולם אי אפשר לברוח מהאמת. סוד קטן, מסיכה תמיד תיפול. עדיף לא להישען על זה שהרושם החיצוני מרשים, אלא להשתדל להיות אדם שאפשר להעריך מבפנים. היום למדתי בדרך הקשה: אין קיצור דרך לאהבה, לכבוד, או לאושר. רק אמת וצניעות בסוף לוקחות אותך רחוק.
