17 בדצמבר
אתמול הייתה לי פגישה שלא אשכח במהרה. זה התחיל כמובן בהתכתבות ארוכה עם בחור בשם נמרוד רענן, בן שלושים וחמש, תושב תל אביב, מורה ליוגה וחובב ספרים של מודעות עצמית. בתמונות שלו, נמרוד נראה שגרתי למדי, משקפיים, זקן מסודר, כזה שלא בולט בשום מקום, אבל היה משהו בתיאורים שלומחפש נשמה אמיתית, צמיחה אישית ומערכת יחסים אותנטיתשהדליק לי נורה אדומה. מניסיוני, גברים שמדברים הרבה על “אותנטיות”, לרוב רוצים שותפה שתשתלב להם בחיים כמו כפפה: לא תצפה לכלום, לא תדרוש דבר, ותהיה מוכנה לכל הרפתקה בלי תלונות.
התכתבנו במשך כמה ימים. נמרוד בדרך כלל היה אדיב, אבל מידי פעם הגיחו הערות מוזרות על נשים שמחפשות רק כסף. כולן היום רוצות רק מסעדות, טיסות למפיט בלוס אנג׳לס ואייפונים,” כתב לי. “אף אחת לא רוצה סתם לשבת ליד ים ולדבר.” אני, מתוך נימוס, עניתי בקצרה ושיניתי נושא. חשבתי לעצמי שאולי גרושתו השאירה אותו בלי דירה ובלי תקווהמי יודע? למדתי לא למהר עם מסקנות.
ואז הציע להיפגש בשדרות רוטשילד. אבל הבעיה האמיתית הייתה מזג האוויר: באמת חורפי, 4 מעלות בלבד, גשם זלעפות וברד, השירות המטאורולוגי שלח התראה על “סכנה כתומה” וסימסו שלא לצאת אם אין הכרח.
“נפגש ברחוב,” כתב לי נמרוד, “נראה אותך במבחן החיים, לא במסכה של בית קפה.”
“נמרוד,” עניתי, “בחוץ קר יותר מהמקפיא של שופרסל, אולי נפגש בקפה?”
חזר מיד: “אני לא נכנס לבתי קפה. שם יושבות רק נשים שמחכות שיאכילו אותן על חשבון אחריםאני רוצה שותפה אמיתית, מישהי שתהיה איתי בגשם, בסערה וגם במזג אוויר כזה. אם חשוב לך שאוציא עליך מאה שקל, אנחנו לא מתאימים.”
הסתקרנתי. לא בכל יום פוגשים לוחם צדק שמאמין שאספרסו הוא סמל לשעבוד כלכלי. “סבבה,” כתבתי, “נפגש ליד הכניסה לשדרות רוטשילד, שבע בערב.”
התכוננתי במשך חצי שעה. חיפשתי בארון את כל מה שיכול לחמם: גופיות טרמיות, סוודר מסיבי ואחריו, חליפת סקי בצבע כחול. נעליים קיבוצניקיות עם גרביים מצמר כבשים. על הראש, כובע צמר גדול.
במראה נראיתי כמו קריסטופר רובינסון במסע לאנטרקטיקה. חייכתי לעצמי, “נמרוד, בוא נראה אותך…”
בדיוק בשבע הגעתי לרוטשילד. תחושת הקור הכתה מיד בלחייםהחלק היחיד שלא כוסה. הרחוב היה ריק מאדם, כולם הלכו להתחמם בבית. נמרוד עמד שם, במעיל דק, מקפץ ומפשיר את ידיו עם נשימות. האף שלו כבר אדום לגמרי, האוזניים בוערות.
ניגשתי אליו. שלום, אמרתי דרך הצעיף. נמרוד הציץ בי, חיפש בטח דמות עדינה, חמודה, שמתרפקת על הקור, שיכולה לתת לו הרגשה שהוא גבר חזק ומגן. במקום זאת, עמד מולו מישהו שנראה מוכן לרדת לאוורסט.
היי, פלט שיניים נוקשות, את ממש מוכנה
אתה הרי אומר: אש, מים, גשם וקורחשבתי להתחיל מהקור. אז הולכים?
15 דקות של תהילה
יצאנו לטייל. פגישה הזויה, אפשר לומר. לא חוויתי כזו מעולם.
איך מזג האוויר? שאלתי בקלילות.
מעורר הוא גימגם. פניו כבר כמעט קפאו, רק השפתיים נעות, וכולן בגוון כחול כהה. אני אוהב חורף, הוא בודק את הבנאדם
נכון, הסכמתי. דרך אגב, על המוחזקותמה בדיוק הקונספט שלך? למה להזמין קפה נחשב לניצול?
ברור היה שהוא סובלהקור שורף את גרונואבל ההשקפה דורשת הקרבה.
כי יחסים צריכים להיות עניין של עניין בנשמה, לא בכסף. אם בחורה רוצה רק קפה, היא צריכה להיות עם מישהו אחר.
ואם היא לא רוצה להתקרר ולחלות? שאלתי, מסדרת את הכובע.
זה תירוץ, חתך באסרטיביות, ומשך באף. פשוט צריך להתלבש טוב.
אני הרי לבושה כראוי, הרמתי ידיים, מציינת את הנפח שלי, אבל אתה נראה לי פחות. לא קר לך?
הכול בסדר! הוא ענה, אבל רעד בלי שליטה.
עברו בקושי עשר דקות, הגענו לכיכר המרכזית. קיוסק קפה היה סגור. נמרוד הסתכל עליו כמו נבל טראגי מהתיאטרון.
“אולי נחזור?” הציע, “נראה שהרוח התחזקה.”
כן, רק עכשיו התחלנו! הרי אתה מחפש נשמה. בוא נדבר על ספרים. אוהב את ג׳ק לונדון? המסע להדליק אש, איש שנפטר כי זלזל בשעת הסערה
המבט שהוא שלח אליי היה הכול חוץ מהרוחניות.
שמעי, חייב לזוז, חתך, נזכרתי שיש לי משהו דחוף
מה דחוף? הרי הבטחנו ערב משותף.
דווקא עבודה, שכחתי לשלוח דוח
באמת? בשמונה בערב, ביום חמישי?
כן! כמעט צרח.
הסתובב בפתאומיות ורץ ליד תחנת הרכבת. אני אחריו, נהניתהגיבור שלי שרד בדיוק 15 דקות.
ברכבת אפילו לא אמר שלוםפשוט נעלם בחום. מקווה שהוא לא רק חימם את הידיים, אלא גם את דעותיו. לא בטוח.
אני חזרתי הביתה, הכנתי תה חם ומחקתי את הצ’אט עם נמרוד. לא הצטערתי על הזמן שהתבזבז. אותן 15 דקות היו חיסון מופלא נגד רגשי אשמהוהזכירו לי שדאגה לעצמי אף פעם לא הופכת אותי ל”מוחזקת”.
לקח אישי: תמיד לבחור את הבריאות שלי ולא להסכים למבחנים שאף אחד לא ביקש ממני. בעידן שלנו, העצמאות היא לא גחמה, היא זכות בסיסית.
