היומן של תמר
המזוודה לא שקלה כמו שזכרתי.
הרגשתי את זה כבר במסוע. המשקל המוכר של שתים-עשרה קילו פתאום הפך למשהו אחרכבד יותר, דחוס, מרכז הכובד לא רגיל. אבל המעטפת האפורה נראתה בדיוק כפי שצריך: פלסטיק, ארבעה גלגלים, שריטה בפינה השמאלית. הרמתי את הידית ויצאתי מהטרמינל.
נמל התעופה בן-גוריון הריח מקפה ודשא רטוב. בחוץ ירד גשם דק של מרץ, כזה שלא מזכיר חופים בכלל. חשבתי לעצמי שכנס על גינון עירוני זו סיבה טובה לנסוע מירושלים לתל אביב, אבל לא עד כדי כך משמחת.
אני בת שלושים ואחת, חוקרת צעירה במכון למחקר עירוניות, דירת חדר שכורה באבן גבירול, 28 מ”ר, ערימות ספרים לאורך הקיר. אמא שלי מחיפה מצלצלת כל יום שישי ושואלת: “נו, מה איתך? יש לך מישהו?” וכל פעם אני עונה: “אמא, יש לי עבודה.” כאילו זה מסביר הכול.
המונית למלון לקחה עשרים דקות. הנהג שאל אם אני בחופשה. עניתי “בענייני עבודה.” הוא הנהן, כאילו לא ציפה לתשובה שונה.
החדר היה קטן, אך נקי, עם חלון אל רצועה אפורה של ים. בפרגולה ניצב פרח פלסטיקגרניום שמעולם לא היה גרניום. הנחתי את המזוודה על המיטה, שחררתי את האבזמים והרמתי את המכסה.
והלב שלי נעצר.
בתוך המזוודה היו בגדים של גבר.
סוודר סריג עבה בגוון ירוק כהה, ריחו עשבים, לא בושם. בגדולהכתפיים כמעט פי חצי משלי. ג’ינס. נעלי ספורט במידה ארבעים-ושלוש, בשקית. מטען לטלפון שלא היה לי, שקית זרעים עם כיתוב לועזימשהו בוטני. ויומן. עבה, כריכת עור, גומי מחזיק אותו סגור.
זו לא המזוודה שלי. התיישבתי על קצה המיטה ובהיתי בדברים הזרה. אותה מעטפת, אותם גלגלים, אותה שריטה; אבל לחלוטין מזוודה אחרת. מישהו אחר לקח את הדברים שליספרים, שמלה להרצאה, מחשב נייד עם המצגת, תמונה ממוסגרת של אמא. ואני לקחתי את שלו.
חמש הדקות הראשונות ישבתי חסרת אונים. אחר כך הרמתי טלפון לנתב”ג. המענה הקולי הציע להמתין. חיכיתי אחת-עשרה דקות, ואז ענו לי. בחורה רשמה את פרטי הטיסה, מספר התג, וביקשה להמתין. יצרו איתי קשר, היא הבטיחה.
הנחתי את הטלפון ושבתי להביט במזוודה. היומן היה מונח מעל, כאילו הניחו אותו אחרון. העור צרוב וקצוותיו משופשפים.
ידעתי שאסור. אלה לא הדברים שלי. לא לגלוש לחיים של אחרים. זה כמו להציץ לחלון של מישהו בערב. הלא ראוי. קמתי. התהלכתי בחדר. מילאתי כוס מים מהקנקן. שתיתי. חזרתי אל היומן.
הכתף השמאלית שלי, שכבר שנים קצת רחבה מהשנייהמהרוב הליכה בתיקים מחשבהתחילה להישמט קדימה. אצבעות שהתרגלו למשטח טאצ’, החליקו על העור החמים והגמיש.
פתחתי את היומן.
***
הכתב היה יוצא דופןאותיות מעוגלות, שיפוע שמאלה, זנבות ארוכים ל”י” ול”ר”. לא חיפזון, לא קישוטמישהו חושב לאט. מתחיל בלי תאריך:
“ירושלים. עליתי בבוקר רגלית להר הצופים. העיר למטהכמו גן עצום שאיש שכח לגזום. עצים מבצבצים בין הבתים, שיחים מטפסים אל המרפסות. ציירתי עץ תות בכניסה לאמפיתיאטרון. הגזע כמו מפה לארץ לא נודעת: כתמים בהירים, איים כהים. שלוש שעות ישבתיעד שהרגשתי את הקור.”
דפדפתי.
“תל אביב. ציירתי עצ בת-שקד בגינה הבוטנית. לא אמיתי, כמובןעציץ בונסאי. אבל השורשים כאילו בורחים מהאדנית. עץ שלוקח את עצמו ברצינות בעולם משחקים. אולי גם אני כזה.”
חייכתי. לראשונה כל היום.
עברתי לעמודים הבאים. ולהבא.
רשומות באו בזו אחר זו: עכו, באר שבע, חיפה, אילת. כל אחת עוסקת במקום ובצמחים שבו. מישהו מטייל, מצייר עצים, כותב מחשבות. אין מילה אחת על בתי מלון, מסעדות, או אטרקציות. רק ירוקשיחים, גזעים, עלווה, שורשים. בין שורות היו סקיצות מהירות, מדויקות, חיותענף, שורש מלפף סלע.
“עכו. בשוק מרכזי צומח עץ תפוז בין הדוכנים. המוכרים תולים שקיות ותוויות על הענפים. והוא עומד איתן. אולי בן מאה לפחות. זוכר המון דורות של דוכנים. ציירתי אותו, הידיים רעדו מהחום.”
“תל אביב. ויסטריה ברחובות יפו תלויה נמוך, מלטפת ראשים. המקומיים מתרחקים, התיירים מצלמים. חשבתי: הנה עץ שלגביו הגבולות לא קיימים. גודל איך שבא לו. הלוואי עליי.”
הפלגתי בקריאה כמעט ארבעים דקות. בחוץ חשכה. הגשם טפטף על קצה החלון בנחישות.
עברתי הלאה.
“חיפה. הגעתי לפארק נטוש בשכונה. עצי אלון ענקיים, שורשיהם קורעים את האספלט. פעם היו פה אנשיםהיום רק עצים. ציירתי אלון אחד. עמד כמו שומרזקוף, לא זז אף עלה. חשבתי: זו נאמנות. עומדים, מחכים עד שמישהו יחזור.”
ראיתי שבכל רשומה, הכותב משוחח עם העצים כאילו היו חבריו. בלי סינון, בלי בושה. רציתי לדעת למה.
ואזרשומה שעצרה בי.
“אילת. שנתיים אחרי הגירושין. טיילתי עם יעל ארבע-עשרה שנהממכללה עד הסוף. היא אמרה ‘אתה אוהב עצים יותר מאנשים.’ אולי צדקה. אולי לא ידעתי לאהוב אנשים כך שירגישו. אני כבר לא מאמין שאמצא. לא עץאדם. מישהו שיבין למה אני מצייר שורשים.”
סגרתי את היומן. הנחתי אותו על השידה. נעמדתי, ניגשתי לחלון.
הגשם לא פסק. הים כהה ודומם, בוהק בחושך. למטה טרקה דלת, צחקו זוג צעירקולות עליזים של זרים.
שלושים-ואחת. דירה שכורה. ערימות ספרים. “נו, מה איתך?” מערכת יחסים אחרונה הסתיימה לפני שנה וחצי; בלי לשים לב הפסקתי לחפש. חזרתי יום אחד מהעבודה, התיישבתי במטבח, והבנתי שטוב לי לבד. או לא טובאבל נוח. והרגל מחליפה אושר, אם לא חושבים על זה.
חזרתי למזוודה להתחיל לסדר. ורק אז נזכרתי.
המכתב.
זה שכתבתי בטיסה, משעמום. בוששה הטיסה לשעתיים, שלפתי דף ועטסתם להפיג את הידיים. לא יומן, לא רשימה, סתם שטות שלא כותבים בגילי: “יקר לי, אדם זר, אני חולמת לפגוש…” לא סיימתי. דחפתי לכיס המזוודה, ושכחתי.
עכשיו הוא במזוודה שלישהייתה בידי מישהו אחר. גבר, עם היומן שעל השידה.
התיישבתי על המיטה. לחיי בערו.
***
בבוקר התקשרתי שוב לנתב”ג.
שירות אבדות ומציאות, רבקה, נשמעה עייפה; ברקע ברעשו ביסקוויטים.
השארתי בקשה אתמול. טיסה ירושליםנתב”גתל אביב, תג מספר…
רגע. לא נשמעו עוד קולות לעיסה הבקשה בטיפול. ניצור קשר.
מתי?
לפי התור. בדרך כלל בין שלושה לעשרה ימי עסקים.
עשרה?!
עסקים. לפעמים פחות. אנא היו זמינה.
ניתקתי ושבתי להביט במזוודה הזרה. אני צריכה בגדים. הכנס עוד יומיים. השמלה היחידה, המחשב, הנעלייםאצל אדם זר.
יצאתי אל העיר. הקניון במרחק רבע שעה ברגל. קניתי מכנסיים, חולצה, תחתונים, מטען לטלפון. בקופה המוכרת שאלה:
איבדת מזוודה?
החלפתי.
זה קורה המון בתל אביב. כל המזוודות כאן אפורות.
הנהנתי. לא רק אנייש בזה משהו מנחם.
נכנסתי לפארםמברשת שיניים, משחה. שלחתי יד לקפה בספסל; כל השולחנות תפוסים בזוגות. בדרך חזרה התקשרתי לאמא.
הגעת בשלום? איך תל אביב?
גשם.
לקחת מטריה?
אמא, איבדתי מזוודה.
מה? גנבו?
התבלבלו בנתב”ג. לקחו לי את שלי, נשארתי עם מישהו אחר.
השתתקה. אחר כך אמרה:
כלומר מישהו מסתובב עכשיו עם הספרים שלך. מעניין מה הוא חושב עליהם.
אמא.
מה? תמיד טסת עם חצי ספרייה.
לא סיפרתי על היומן. או על הכתב המשונה. או על הרשומה מאילת. רק אמרתי: “יהיה בסדר, אמא” וניתקתי.
חזרתי לחדר ופתחתי שוב את המזוודה.
לא בשביל היומן. חיפשתי רמזשם, פרטים, משהו. בדקתי כיסים פנימיים. בכיס הצדדי, ברוכסן, מצאתי כרטיס ביקור.
“תומר רימון. תכנון נוף, עיצוב, ייעוץ.”
ומספר טלפון.
כתבתי לו בהודעה:
“שלום, כנראה התבלבלנו אמש במזוודות בנתב”ג. אני עם שלך, אפורה, עם שריטה. בפנים יומן וכרטיס ביקור. מצאתי את הפרטים שלך.”
התשובה הגיעה אחרי תשע דקות.
“שלום. רק הבוקר גיליתי שהמזוודה לא שליספרים, יומן, שמלה. אני ממש מתנצל. גם אני כרגע בתל אביב. אפשר להיפגש ולהחליף?”
עברתי שוב על ההודעה. ספרים. יומן. שמלה. הוא פתח את המזוודה.
“כן, איפה שנוח?”
“בית קפה ‘המצפה’ בטיילת. מחר ב-10. אני עם המזוודה שלך.”
“מעולה, ניפגש.”
הנחתי את הטלפון, ואז שוב הצצתי”ספרים, יומן, שמלה”. הוא ראה את הדברים שלי. אולי גם את היומן המלא רעיונות לכתבות. אולי את התמונה של אמא. ואולי גם את המכתב.
עצמתי עיניים. דמיינתי אותו יושב בחדראו מרפסת, או בית קפהקורא את הדף. מלים שלא תכננתי להראות לאף אדם.
פקחתי עיניים. הרמתי את היומן, חיפשתי שוב את הרשומה על אילת.
“אני כבר לא מאמין שאמצא”.
ואניכתבתי “יקר לי, אדם זר, אני חולמת לפגוש.” והפתק בידי מי שמצייר עצים ורוצה להיות מובן.
צירוף מקרים משונה וסוריאליסטי עם מזוודות אפורות זהות.
או לא צירוף מקרים.
ישבתי לשולחן ופתחתי את העמוד האחרון ביומן. היו עוד רשומות אחרי אילת.
“ראשון לציון. אביב. המרפסת הפכה לג’ונגל. 114 עציציםספרתי. יעל הייתה אומרת ‘אתה משוגע’. אבל יעל כבר לא. ואין מי שיתלונן, רק פיקוס. פיקוס לא נוזף. בן שיח נהדר.”
והאחרונה:
“אני בדרכי לתל אביב. הגן הבוטני. רוצה לראות עץ מגנוליה, אומרים שהוא בן מאה. חופש ראשון זה שנתיים שלא קשור לעבודה. מוזר לצאת סתם כך, בלי סיבה.”
סגרתי את היומן. הכנסתי למזוודה. סגרתי את הרוכסן.
הוא הגיע לתל אביב בשביל עץ. אני, בשביל כנס. הוא צייר עצים, אני חוקרת ירוק עירוני. ובין שתי סיבותשתי מזוודות זהות שהתערבבו להן.
נשכבתי לישון, אך לא נרדמתי מהר. חשבתי על זה שחיים רגיליםעבודה, כנסים, לארוז מזוודה ולסגור רוכסןואז מקריות קטנה, הזויה, פותחת לך לב של מישהו אחר לא כמו שנה של היכרות.
***
בית הקפה “המצפה” עמד ממש מול הים, בין דקל למנורה. חלונות גדולים, שולחנות עץ, ריח לחם וקינמון. המלצרית הקטנה סידרה כוסות.
הקדמתי בעשרים דקות. לא כי מיהרתיפשוט לא יכולתי להישאר בחדר. בחרתי שולחן בחלון, הנחתי את המזוודה לידי, הזמנתי תה. רעד קטן ביד כשלקחתי את התפריט. מגוחך. רק החלפת דברים. כלום מעבר.
אבל בלב לא כלום. בלב היה יומן חיים של מישהו שהרגיש קרוב יותר מאנשים מוכרים.
הכרתי אותו מיד.
הוא נכנס בדיוק ב-10, עם מזוודה אפורה. גבוה, מעיל זיתכמו הסוודר ההוא. גון שיזוף בפניםשמש וכובע. עיניו תרו אחריי, ראה את המזוודה שלי. ניגש.
תמר?שאל בקול שקט, עוצר רגע לפני המילה, כאילו בוחר אותה.
כן. תומר?
הנהן והתיישב מולי. המזוודות זו לצד זושני אחים אפורים.
מוזר,אמראני בדקתי את התג.
גם אני.
כנראה אפילו התגים דומים או ששנינו לא מרוכזים.
אולי המזוודות סיכמו ביניהן.
הוא צחק קל, חצי פה. חשבתי: הוא מחייך כמו שהוא כותבמאופק וחמים.
אני צריך להתנצל,אמר.
על מה?
פתחתי את המזוודה שלך. חשבתי שזו שלי. כשראיתי ספרים, הבנתי.
גם אני פתחתי את שלך. ובכלל לא מיד קלטתי.
שקט קצר. סובב כפית בידיוגדולות, עם אדמה עדינה מתחת לציפורניים, לא לכלוך, שריד מהרגל.
קראתי את היומן שלך,אמר בשקט.רעיונות למאמרים, ירוק עירוני. זה עניין אותי. לא הייתי אמור
ואני קראתי את היומן שלך.
הרים מבט.
את כולו?
את כולו.
השתרר שקט. בחוץ גל נתקף בטיילת. ילד האכיל שחפים.
אז את יודעת על ירושלים,אמר תומר.
ועל תל אביב. ועל עץ בת-שקד.
ועל חיפה.
ועל אלון, שלמד אותי נאמנות.
הסיט מבטו.
ועל אילת.
הנהנתי. לא פירשתי. הוא הבין.
את יודעת עליי דברים שאף אחד לרוב לא יודע,אמר.
וגם אתה עליי.
חייך קלות, ואז שלף מכיס המעיל דף מקופל. זיהיתי אותו מידהדף עם הפינה הכפופה.
מצאתי בכיס המזוודה,אמר.קראתי. לא הייתי צריך. אבל כן.
הבטתי בדף. לחיי שוב בערו.
זה שטותאמרתי.כתבתי בשעמום בטיסה.
“יקר לי, אדם זר,הקריא בלי להסתכלאני חולמת לפגוש מישהו שאפשר לשתוק איתו. לא כי אין מה לומר, אלא כי מובן גם בלעדיו. עייפתי מלהסביר מי אני. נמאס לי לחפש את המילים. רוצה שמישהו יביט בספריה שלי ויבין. רוצה שמישהו…”
מספיק,אמרתי.
זה נקטע שם.אמר”רוצה שמישהו” וזהו. לא הספקת להמשיך.
לא ידעתי מה עוד לומר.
אני יודע,אמר.כי הייתי כותב כמעט אותו הדבר. רק על עצים במקום ספרים.
הסתכלתי בו. בפס השיזוף על האף, בידיים המוארכות, בעיניים רגועות.
אתה יודע על אמא שלי מחיפה,אמרתי.
תמונה במסגרת. אישה יפה. דומה לה.
אתה יודע במה אני עובדת.
רשימות על גינון עירוני. אני מתכנן נוף. עניין מקצועיואחר כך כבר לא רק.
אתה יודע שאני לבד.
את נוסעת לכנס עם שמלה אחת, חמשה ספרים לארבעה ימים, תמונה של אמא במזוודה ולא בטלפוןכי את רוצה חיים אמיתיים, לא מסך. את כותבת בעט למרות שאת עובדת מול מחשב. ואת כתבת מכתב לאדם זר, שלא אמור להתקיים.
שקט.
ואניתומר המשיךמצייר עצים, גרוש שנתיים, ומגדל על המרפסת 114 עציצים כי איני יודע לדבר כך שאנשים נשארים. את כבר יודעת את זה.
יודעת.
אז בעצם דילגנו על תהליך ההכרות, כאילו זה פגישה שלישית ולא ראשונה.
חייכתיקצר ולא צפוי. גם הוא חייך, רחב מהרגיל.
אני מכיר אותך יותר משרציתי,אמר.ואת אותי. אולי זה לא הוגן. ואולי זו ההיכרות הכי אמיתית שהייתה לי.
כי לא בחרנו מה לחשוף?
בדיוק. מזוודה זה טביעת חיים: לא דואגים איך לרושם, אורזים מה שצריך. מזה רואים מי אתה.
הבטתי במזוודותשתי אפורות, שריטה בפינה.
רוצה לטייל?שאל.הגן הבוטני כאן קרוב. באתי בשביל עץ מגנוליה.
אני יודעת,אמרתי.רשומה אחרונה ביומן.
הנהן, סיים את הקפה, קם.
נשאיר כאן את המזוודות?הראיתי על הכיסאות.
שיישארו יחד. יש להן מה לשתף.
יצאנו. הגשם פסק, הטיילת הבהיקה מרטיבות. הדקלים עמדו דום; ראיתי בעצים ההם את הנאמנות מהיומןלהמתין.
ספר לי משהו שלא ביומן,ביקשתי.
אני מפחד מיונים,אמר ברצינות.
מיונים?
בילדות נכנסה אחת לחדר והתיישבה לי על הראש. מאזאני מתרחק.
צחקתי, הוא הצטרף.
ואת?שאל.משהו שלא במזוודה?
אני מדברת אל ספרים. בלעג. אם סופר כותב שטותאני עונה לו.
ומי מנצח?
בדרך כלל הסופר, אבל לא מתייאשת.
המשכנו לאורכה של הטיילת, ואני חושבתכמה מוזר ללכת ליד מישהו, שאת מכירה לפי כתב, רשומות ועצים, אבל רואה פנים ראשונה. כמו לקרוא ספר ולפגוש את המחבר.
כתבת שאיבדת תקווה למצוא,ציינתי.היומן באילת.
זוכר.
מצאת את המזוודה שלי.
ואת את שלי.
שוב שקט. אבל הפעם שקט כזה שכתבתי עליו; שקט שבו הכול ברור.
הגן הבוטני הופיע מעבר לפינהשער ברזל, צמרות מגביהות.
העץ מגנוליה שם,הצביע.הגזע כמו עמוד קדמון, בן מאה ועשרים. שרד הכול.
ועדיין עומד.
ועדיין פורח, כל מאי.
הוציא מחברת קטנה מכיסו, עיפרון, והתחיל לשרבט.
הבטתי בתנועת ידו, קווים ברורים. גזע, סבך ענפים, קווי מתאר עלים. בפנים הפס שיזוף ומצחו מצטמצם על השמש.
אפשר לשאול?שאלתי.
בוודאי.
כשקראת את המכתב שלי, מה חשבת?
לא הרים ראשו.
חשבתי שאני רוצה לדעת איך הוא נגמר.
אבל… אמרתי שלא ידעתי מה רציתי לכתוב.
אולי עכשיו את יודעת?
לא עניתי, אבל גם לא הביטחתי אחרת. קרני שמש חצו דרך העלוות, מנקדות את פניי בכתמים בהירים.
בילינו בגן שלוש שעות, איטיים, בודקים כל עץ בולט. תומר סיפר כאילו הוא מארח אותי אצל חברים ותיקיםהעצים. צייר, ואני סיפרתי על העבודהחצרות שאפשר להחזיר להן ירוק, פקידים עקשנים, סבא אחד שנטע עשרים-ושלושה עצי תפוח לאורך הכניסה ומנהל קרב עיקש עם הוועד.
כל עץ, שם של אישה?הרים גבה.
כולם. ולטענתו, הן ידידותיות מהשכנים.
לגמרי מבין.תומר חייך.לי יש פיקוס בשם ארקדי. בן חמש. היחיד ששרד את הפרידה.
ארקדי?
הוא נראה כמו ארקדי. יציב, עקום קלות, גיבור.
צחקתי. שנה בירושלים לא יצא לי לשוחח כךפשוט, זורם, בלי להעמיד פנים או להרשים.
ישבנו על ספסל תחת המגנוליה. חצי מטר הפריד בינינו. כל אחד נשאר במקומו.
הכנס שלך מחר,העיר.
כן. הרצאה ב-12.
על מה?
השפעת גינון עירוני על רווחה נפשית. נושא משעמם.
תלוי למי. לי זה מעניין.
רוצה לבוא?
לכנס אקדמי?
לשעמום המקצועי ביותר בנושא עצים.
אני חי בכנסים כאלה. זו הפרנסה.
צחקנו ביחד. כמו כתב ביומןפשוט. אמיתי.
בחזרה המליץ על ראשון לציוןהמרפסת, הגינה מטפחת, שכנה שמטפלת בעציצים כשאינו, נשארת לקפה. הגירושיןלא יצא חודשיים מהביתואז קנה כרטיס לירושלים, סתם כי היה הכי זול.
ואז התחלת לכתוב?
תמיד שרטטתי. אבל בירושליםהתעורר הצורך במילים.
הנהנתי. גם לי זה קרהלפעמים לא די בקווים, צריך אותיות. לדבר, גם אם זה על הדף.
ביציאה ה”מזוודות” חיכו. לקחתי את שלי, הוא את שלו. סוף סוף נכונות.
***
בערב שתיתי תה קר בחדר. המזוודה שלי לצידיעם הספרים, היומן, השמלה. בדקתיהכול שלם. מחשב, מטען, תמונה של אמא, חמישה ספרים, יומן המאמרים. רק דף אחד חסר.
לצדי על הכיסאציור.
תומר נתן לי אותו כשנפרדנו. דף מהסקיצהתלש בזהירות. עליו עץלא מגנוליה, לא בונסאימשהו דמיוני, צמרת רחבה, שורשים מפותלים פורצים לצדדים.
מה זה?שאלתי.
עץ לעיר בלי ירוק.אמר.המצאתי. עוד לא קיים, תעבירי אותו לעיר כעירונית אמיצה.
הלך, לא הסתובב. אך ראיתי איך הוא האט כשפנה, כאילו רצה להביטונמנע.
עצרתי עם הציור; חשבתי, שאדם שאיתו אפשר לשתוקאולי זה אדם ששקט יחדיו מחליף את כל המילים. ואדם כזה עתה פנה לכיוון אחר. עם המכתב שלי בכיס.
הוצאתי טלפון.
“תודה על העץ. אני אשתול אותו.”
תשובה חזרה תוך דקה.
“אני רציני. אם אצייר תכנית גינון חצרתייעצי לי?”
“בהחלט.”
“אז צריך כתובת למשלוח. אני שולח שרטוטים בדואר ישןנייר.”
חייכתי, שלחתי כתובת. הוספתי:
“תיזהר, הדואר שלי קטן. לתכניות גדולותתצטרך להביא בעצמך.”
מייד:
“נשמר.”
הנחתי את הטלפון. מעבר לקיר, טלוויזיה, קולות שדרים דאויים עולים דרך הקיר הדק. ערב רגיל. מלון סטנדרטי. אבל הכולאחר. קיננה בי שמחה שלא ידעתי להסביר. “התבלבלה לי מזוודה, פגשתי אדם”. זה היה נשמע כמו קלישאה על בוקר.
אחר כך פתחתי את המזוודה, הוצאתי דף לבן ועט, בדיוק מהכיס ההואהמכתב החסרשהוא לא החזיר, ואני לא ביקשתי.
נאספתי אל השולחן, כתבתי:
“יקר לי, אדם זר, אני חולמת לפגוש מישהו שאפשר לשתוק איתו. לא כי אין מה לומר, אלא כי בלעדיו הכול מובן. עייפתי מלהסביר מי אני. התעייפתי מהמילים. מחכה שמישהו יביט במדף הספרים ויבין. רוצה שמישהו…”
הפסקתי. הסתכלתי על הציור המוקרן לקיר.
והוספתי מילה אחת.
“תומר.”
קיפלתי את הדף. השחלתי חזרה לכיס הצדדי, כמו מעגל שנסגר.
הים הלם בחוץ. מרץ תל-אביבי הריח אדמה רטובה ואביב, שעוד לא הגיע, אבל כבר מבטיח. הגשם חלף, שמים מנוקדים פתחו פס ורוד צר באופק.
כיביתי אור. מחר הרצאה. אעמוד בחליפה שהייתה יומיים במזוודה זרה ואדבר על ירוק עירוני. ואולי בשורה השלישית יישב גבר שמצייר עצים לעיר שאין בה ירוק.
מחרתייםטיול. הוא הבטיח להראות לי שדרת ברושים בצד השני של העיר; אמר שהם קרובים כל כך שצמרותיהם נשזרות, ויוצרים מסדרון ירוק. “תאהבי, אמר כמדענית וגם סתם כך.”
אחר כךירושלים, ראשון, ערים שונות, חיים אחרים. אבל ביניהם יגיע שרטוט בדואר. וכתובת. ומכתב שסוף סוף נסגר.
המזוודה עומדת ליד הקיר, אפורה ושרוטה בפינה כרגילאותה מזוודה של אתמול, ורק הכול סביבהכבר לא אותו הדבר.
הבַּגָּאז נמצא.
