תחילת השנה הזו. הגעתי לביקור באחת מכיתות התיכון שלי בירושלים. בכיתה ישבה תמר, שביקשה לצאת לשירותים. המורה, מר לוי, הביט בה באי שביעות רצון וסירב בנחרצות. תמר פנתה שוב, בנימוס ובשקט, אך שוב נענתה בשלילה.
לא חלפו חמש דקות והיא לחשה שזה דחוף, אך מר לוי רק הקשיח עמדתו. ניכר על פניו שהוא כועס, שפתיו חשוקות, קולו תקיף מתמיד. ואז, בפעם השלישית, תמר ביקשה כמעט בלחישה לצאת כי לא הצליחה לשבת יותר. המורה סינן לעברה: “לא.” הכיתה השתתקה. תמר קמה בבת אחת, פניה אדומות מבושה, הרימה מבט רועד ואמרה באומץ: “בא לי המחזור, אני באמת חייבת לצאת לשירותים עכשיו.”
ההפתעה הייתה מוחשית. התלמידים הביטו בה בהלם. אחרי רגע מתוח של שתיקה, המורה הורה לה, כמעט בזעם, לשבת ועדיין לא הרשה לה לצאת. האוויר בכיתה היה דחוס, כולם נבוכו, עד שמשה, בחור חזק שנראה כמו שחקן במכבי חיפה, התרומם מהכיסא. עיניו דלקו בזעם כשהתייצב מול המורה: “יש לך אישה בבית? גדלת עם אמא או אחות? הבחורה במחזור היא צריכה לצאת, ואם לא תרשה לה, היא תצא בכל זאת.”
משה לא חיכה לתשובה. הוא התקדם, אחז את ידה של תמר בעדינות ויצא איתה מן הכיתה. הדרך לשירותים הייתה חציית גבול; שקט כבד השתרר מאחוריהם.
כשתמר ומשה חזרו, מר לוי גער בהם, האשים אותם בחוצפה ובזלזול. אבל אני, שהייתי שם, לעולם לא אשכח את הרגע ההוא הרגע שבו משה הוכיח בגרות ואומץ לב שאפילו למורה שלו לא היה.
הוא באמת היה גדול מהחיים, הרבה יותר מכל שיעור שהמורה ניסה ללמד.
