בתחילת השנה הזו ביקרתי באחת הכיתות שהעברתי בהן בתיכון. בכיתה, תלמידה בשם נוה ביקשה ברשות ללכת לשירותים, אך המורה סירב. נוה ביקשה שוב, בנימוס, והמורה עדיין ענה בשלילה.
כעבור כמה דקות, היא אמרה שזה דחוף, אבל הוא המשיך לסרב. המורה היה נראה עצבני במיוחד, אז כשנוה שאלה שוב, אחרי כחמש דקות, אם אפשר לצאת כי ממש יש לה צורך דחוף, המורה ענה לה בנימה מאיימת: “לא.” נוה עמדה על הרגליים, וכל המבטים הופנו אליה, היא הסמיקה מבושה ואז אמרה למורה, מול כל הכיתה, שיש לה מחזור והיא חייבת לצאת לשירותים, אין מצב שהיא נשארת.
כולם הביטו בה מופתעים וגם נבוכים, ואחרי כמה רגעים של שקט, המורה אומר לה לשבת בחזרה ועדיין לא מסכים שתצא. הייתה אווירה מתוחה ומביכה, ואז בחור מהכיתה – עידו, שנראה כמו שחקן כדורגל – קם על רגליו ואומר: “יש לך אישה? לא גדלת עם אימא או אחות? יש לה מחזור, היא צריכה ללכת לשירותים, והיא תלך לשם, בין אם תסכים ובין אם לא.”
עידו ניגש אליה, תפס לה ביד ולקח אותה לשירותים. כשחזרו, המורה האשים אותם בהתנהגות לא נאותה ונזף בעידו. אני לעולם לא אשכח את היום הזה.
עידו הזה, שחקן הכדורגל, היה הרבה יותר חכם ומבין מהמורה.
