מבחן
נמאס לי! די! אם את לא מפסיקה לחפור לי, אני בכלל לא הולכת למבחן! לא מגיעה, פשוט לא! מה תעשי אז, אה? אביבית זרקה את התיק שלה לפינת המסדרון והסירה את הכובע בזריזות מהראש.
אמא שלה לא ענתה. רק נענע בראשה ועברה למטבח.
אביבית פשטה את המעיל המכוספס, התכוונה להעיף גם אותו בפינה מעבר לרצפה, אבל התחרטה. פתחה את הארון, תלתה על הקולב, ונשפה עמוק.
הנה שוב. הנה עוד ריב על כלום, כמו תמיד.
למה לאמא חייב להתערב כל הזמן, לשאול שאלות ולחלק הוראות? מה היא, ילדה קטנה? או אולי איבדה את זה?
ברור שהיא זוכרת מה היום. שיעור ראשון עם המורה הפרטי החדש. לא צריך להזכיר כל חצי שעה.
אמנם הגזימה קצת. אמא שלה לא חופרת בלי הפסקה. רק שאלה בעדינות אם אביבית זוכרת שיש לה היום מפגש עם המורה החדש כבר השלישי השנה למקרא ולספרות. אבל את אביבית כל כך פוגע הניסיון של אמא לשלוט בה, שהיא כבר רגילה להתפרצות זעם, אפילו כשהיא עצמה יודעת שזה מוגזם.
אביבית שטפה ידיים, הביטה במראה מעל הכיור.
יפהפייה אמיתית! חצ’קונים, אף סולד של אבא, תלתלים אדמדמים של אמא. כמה ביקשה שתיתן לה לצבוע? אבל אמא תמיד בשלה: “היופי מזדמן, עוד תגידי לי תודה.”
כן, בטח! כל החברות שלה רגילות, והיא נראית כמו דחליל שדה עם הצמות. איזה צמות? מי עוד הולכת היום עם צמות כאלה?!
חיוך עלה על פניה כזיכרון איך אמא נבהלה כשקיצצה את הצמות בידיים לא מיומנות, במספריים הקטנים של הכיתה. לא היו אחרים. סגרה עיניים, נשכה שפתיים, וכמעט ניסרה את התלתלים בציפייה לשוק המתקרב:
אביבית, למה עשית את זה?
פשוט כי נמאס לי! כולם מפקדים עלי. זו החיים שלי! הכללים שלי.
כל הזמן מדברים על ציות, מסבירים איך צריך ואיך לא. בשביל מה כל זה? לדברים של פעם אין ערך! יש לה חיים אחרים, שבעולם של ההורים לא היו אפשריים. מה הם יודעים עליה? הרי לא היה להם אפילו ווטסאפ בגיל שלה! איך בכלל הסתדרו? אין סיכוי שהם יכולים להבין. ואיך אפשר להסביר להם שהיום לא צריך לקרוא שעות ולאסוף אינציקלופדיות, אלא כותבים חיפוש בגוגל והופ! כל הידע.
אמא טוענת שזה לא אותו דבר, ששום אינטרנט לא יהפוך אותך לאדם ולא ילמד אותך לדבר עם אנשים. נו, ומה היא כבר מבינה? שתלך לאיזשהו סדנה של הורים למתבגרים, שתלמד קצת!
אביבית קילפה קליפה מאחד “הר געש” על הלחי וסיננה. טוב שאמא לא ראתה. איזו דרמה הייתה עושה. הרי גוררת אותה לקוסמטיקאית כל שבוע. טוענת שישארו צלקות מתמשכות. אבל לאביבית לא אכפת! הרי יאהבו אותה בשביל הנשמה, לא למראה. הלוואי שאפשר היה להסביר את זה לאמא.
היא עקצה לעצמה עין.
מה, אמא? תכנעי כבר! לא היית צריכה להרוס לי את הזמן בריצות לאינספור מורים פרטיים! וגם הלחץ שתלך ללמוד משפטים מגוחך. היא כבר מבינה הרבה יותר מהחוק ומהתקנונים מאלו שהולידו אותה. אם אבא ואמא היו חכמים כמוה, כבר היו מתגרשים בנחת, ולא כמו שזה נגמר.
לאמא אין גאווה, אין שאיפות. אבא עזב לטובת צעירה, השאיר אישה עייפה, את הדירה חילק כמו שהתחשק, ואמא לא אמרה מילה. כן, הדירה שרשומה על שמה זו שסבתא הורישה זה בסדר. לאמא נשארה רק קיצבה מגוחכת. זה עוול, לא? הרי כל השנים האחרונות האלה היא לא קטנה, רואה הכול.
היא חושבת על השקט הנורא במטבח, על הבעת שנאה מרה שאמא לא מצליחה להחביא אפילו כשהיא עורכת צלחות על שולחן. וגם על המבוכה הקרירה בתודות היבשות של אבא, ועל איך שום דבר בסוף לא היה להם להגיד אחד לשנייה. ועל הספה בזווית חדר העבודה חדר שאין מקום אפילו לארון שבגללו אבא נכנס כל בוקר לחדר ההורים לקחת בגדים. ואיך אמא שמה שעון מעורר כדי שאבא לא ייכנס כשהיא עוד שם האין הזה, ההקלה, ששניהם הרגישו כשהיא בגיל ארבע־עשרה אמרה להם: “תתגרשו כבר. מספיק להכאיב.”
איזה מוזרים כל המבוגרים! “אנחנו חיים רק בשבילך!” ו”את המרכז של החיים שלנו!” מלים ריקות. אנשים חיים בשביל עצמם ותו לא. שידבר מי שבא לו: יש לה רשימה של דוגמאות, איך כל אחד רודף רק אחרי טובתו, גם בעניינים שלה. היא קלף מיקוח, פשרה שלא נגמרת.
גם הדירה הזו, שבה גרות עכשיו אותו בלוק, רק קומה אחרת ודירה קטנה יותר. פעם שלושה חדרים, עכשיו שתיים. עם ריהוט איכותי, בסוף רק כי אמא לחצה על רגשות אשם של אבא. “הילדה צריכה תנאים טובים!” והוא הלך איתה. כן, עכשיו חדר גדול לה אבל זה לא כי דאגו לה, אלא כי ההורים רצו לסגור עניינים בלי מלחמות עולם. היא בין הפטיש לסדן.
אביבית הנהנה, לקחה מהמדף את המשחה שהרופא רשם לה. זה לא אומר שאמא צדקה פשוט המשחה עוזרת באמת. מייבשת, מכווצת. והיא צריכה להיראות טוב היום.
כי הערב, זה הגג.
הגג נכנס פתאום אל חייה, כמה חודשים לפני כן. עידו הבחור שכל בנות השכבה חומדות פתאום שלח לה הודעה: “באה להסתובב?”
היא כמעט בטוחה שמישהו עובד עליה. כולם יודעים שהיא בעניין של עידו, שצוחקים איתה במתיקות. בכל זאת, כולם מחבבים אותה, היא תמיד עוזרת, מעלה יד בכיתה כשהחברות לא מוכנות.
אבן צור, כבר שאלתי אותך פעם קודמת! למה את מצביעה?
נו גוטמן, הנושא כזה מסקרן! אתם תגידי, בואי נבין רגע, מקרא אילו ספרים עבריים נוספו לשלישיה האחרונה? זה לא מגניב?
מאיפה הבאת את זה? המורה להיסטוריה, שכל הכיתה חוששת ממנה, נשאבת לדיון ואפשר לנשום לרווחה אין מבחן היום.
אז כשאביבית מראה לפלג ההפוכה-הטובה-הכי-מסוכסכת שלה את ההודעה, פלג עונה:
נו, אז מה? תיגשי אליו! די עם הדרמות אנחנו לא במאה שעברה, מי שלא תוקפת לא מקבלת!
אביבית שתקה. כי אי אפשר היה להסביר לה את תחושת הטירוף ברגע שהבינה שזו הודעה מהלב של עידו.
והיא באה. משם השתנה הכול.
הגג, בבניין הנטוש, לא מקום בטוח. אבל עידו תמיד במרכז, מחזיק לה יד, אומר: “זהירות. בבקשה, תסתכלי לאן את עולה,” והלב שלה מתחיל להלום. היא מתקדמת, סופרת בלב את המדרגות, עם קול קטן שאומר: “עשר, אחת־עשרה יאללה! עשרים, עשרים־ואחת מה את פוחדת כל כך? הוא פה”
הראשונה על הגג: עידו חיבק אותה, מול החבר’ה, אמר בלי מלים “היא שלי.” אחרי זה, אף אחת מהקבוצה המקבילה לא קמה. עידו למד איתן מהגן, אבל בחר דווקא באביבית.
אז, בגג, הנשיקה הראשונה.
באותו ערב כולם הלכו לקולנוע, והיא נשארה עם עידו, כי הוא לחש באוזן שילכו לסרט יחד בפעם אחרת, וליבה כמעט נמס מאושר.
אפילו עכשיו, חודשים אחרי, היא עוצמת עיניים ונזכרת בלחישה שלו: “אביבית, את עושה לי משהו בטוח בעצמי איתך אפשר, אני?” ואז הנשיקה, והכל מתערבל בתוכה.
עד שאמא, שוב, בטריקת דלת מהוססת:
אביבית, תאחרי האוכל מוכן…
הכעס חזר בשצף. נמאס לה!
היא פרצה מהאמבטיה, סופה של רוחות. פניה עיקשות, כמו קריקטורה זועמת שראתה פעם ברשת עם עיניים בועשות ופנים לוחמות.
מה את רוצה ממני?! די כבר! אני יודעת על המורה! מרחפת כל הזמן! לא מספיק לך שאבא עזב עכשיו את באה אליי? גם אני אעזוב. לא רוצה לחיות איתך!
היא לא מספיקה אפילו לסיים אמא שלה מתקרבת ולפתע מצליפה בה סטירה.
תסתלקי! וכשתחזרי תזכרי שמחר בוחן במקרא, אז תיכנסי לישון מוקדם.
אביבית נעצרת בהלם. אמא שלה אף פעם, אף פעם לא הרימה עליה יד. היא שקטה גם כשהיא התחילה, מגיע לה אולי. אבל עצם זה שאמא ויתרה על השליטה זו הפתעה גמורה.
אבל להיכנע בלי מאבק לא טבעה. תיק, מעיל, אוזניות. דלת כמעט רצית לטרוק בכל הכוח, אבל התאפקה. לא תיתן סיבה לחשוב שהיא השתגעה לגמרי.
אביבית רצה החוצה, מסתכלת בשעון. שעה הלוך־חזור, שעה אצל המורה הפרטי. פגישה עם עידו אפשרית רק אחרי שש טוב מאוד! תעלה לגג ואמא שתדאג לה קצת. שתרגיש בעצמה. לאבא היא לא מצליחה לתפוס מיד, אז לה יהיה זמן לדבר עם עידו, לבקש עצה. ברגעיות היא עוצרת בקנאה אצל עידו חיים אחרת. אין פיקוח כרטיס אשראי עם הגבלת הורים, בגדים שווים, בכללי כאילו אין לחץ. אמא עובדת מסביב לשעון, אבא שלו מאמין שבן שש־עשרה זה הזמן להפוך למבוגר; נותן לו לעבוד ולבחור לעצמו עתיד.
איזה הורים חכמים!
וההפך גמור מאמא שלה.
אבא שלה מתקשר כאשר היא כמעט מגיעה לבית של המורה.
מה קורה אצלכן? אמא שלך אומרת שאת עוברת אלי?
נו באמת, אבא, אל תקשיב לכל דבר. יש לכם תינוק בדרך, מה אני עושה איתכם? לשמש לך חמלה? יש לי את החיים שלי.
הבנתי. אל תריבי עם אמא שלך, אחרת אני עוצר לך את הכסף.
זה מה שאני אוהבת אצלך ישר ולעניין. הבנתי אותך.
יופי. ודי תפסיקי לאכול לה את הלב. היא לא מגיע לה.
הקו מת. אביבית מתכווצת.
תמיד הם ככה, במלחמה ביניהם אבל שבעיניה מדובר הם תמיד אחד בשביל השני, כאילו נשארו יחד. מוזר.
המורה החדש מאכזב אותה. זורק לה לקרוא כמה פרקים בספר משעמם. אביבית מתרגזת אבל אחרי שתי דוגמאות חכמות, מבינה שתכלס זה לא יזיק.
היא לא רוצה להיות אהבלה. עידו כל כך אינטליגנטי חייבת להעלות רמה. ראתה מספיק סרטוני עצות על יחסים שם נשמע תמיד “בת צריכה להיות חכמה ועצמאית.” עצמאות רחוקה מזה. חכמה אפשר ללמוד, כמו שאמא אומרת. בעניין הזה אמא שלה צודקת: גם היא, לא משנה מה, אחזה את הכל יחד, למדה וקיבלה תואר, תוך כדי התנהלות מול גירושים.
אמא שלה עזבה את האוניברסיטה כשנולדה. יצאה לחופשת לידה, ואז לא חזרה כי היא יותר חשובה מלימודים. כשהייתה קטנה, הייתה חולה כל הזמן, לא היה אף אחד לעזור. גן לא הצליחה אפילו חודשיים, כל הזמן חולה ובוכה. אמא שלה אמרה פעם לאבא:
את לא משחררת אותה. היא צריכה ללמוד להסתדר לבד.
בכיתה ב’ אמא סידרה עם השכנה שתקח אותה מהצהרון, חזרה ללימודים תוך כדי עבודה.
ובצדק אחרת הייתה סופרת שקל לשקל, מקטרת על כל העולם. עכשיו לפחות יש לה עסק קטן משלה עיצוב אולמות שמחות. אביבית דווקא אוהבת את זה, יש בזה משהו נשי ומרשים. בעבודה אמא אחרת, חזקה, אסרטיבית. לפעמים, כשהיא צופה באמא שם, היא מקנאה ורוצה להיות ככה.
ובכל זאת שליטה הורית זה מידה רעה. אפילו אבא מסכים. זה חונק! נכון, היא לימדה את אמא לא לדפוק בדלת של החדר, ואל תדאג לא מתערבת יותר מדי. ובכל זאת, איכשהו היא מצליחה לעקוב אחרי הכל, תמיד בלחש:
אביבית, איך הלך היום? מה יש בלו”ז? רעבה?
הדאגה הזאת כל כך חונקת בא לי לצעוק: עזבי אותי! כבר גדולה אני!
לפעמים היא באמת צועקת, דופקת רגליים, זועמת, אבל אמא פשוט מחייכת, מתייחסת כמו לילדה.
אביבית ממהרת מהשיעור לפגוש את עידו, רק להיעלם בין זרועותיו ולשכוח הכל: הורים, מבחנים, שטויות. מספיק כבר!
בשער של התיכון היא לא מוצאת את עידו. היא מסתובבת קצת ומחליטה לעלות לבד לגג. עידו לא עונה וזה לא קורה בדרך כלל. הדאגה מתחילה לנקר בלב.
היא עולה לאט במדרגות, הראש מתחיל לדפוק. תמיד עלתה עם עידו, עכשיו כל צעד כבד.
הרוח הקרירה של תחילת האביב, השקט, הגג ריק.
היה נדמה לה שרוצה ללכת, כבר הוציאה טלפון כדי להדליק פנס, כשהבחינה בתזוזה קטנה בקצה קפאה במקומה, הלב פועם חזק. ואז מזהה: עידו.
עידו
הוא יושב על הקצה, רגליים המשתלשלות מעבר למעקה, כתפיים שמוטות. אביבית מבינה שהפעם הוא באמת שבור. קרה משהו חמור, משהו שגמר לו את הביטחון.
הפחד הפעם אמיתי. היא מניחה בשקט את התיק על הרצפה, נכנסת לאט.
היי
היא מתיישבת לידו על המעקה, לא מעיזה לשבת כמוהו. הרגליים שלה יציבות, לא מביטה למטה. מגיל קטן פחדה מגובה, ולמרות זאת כאן היא, איתו, מתמודדת, מתגברת על הפחד.
היי עידו לא מסתכל עליה, אז היא לוקחת בידו, אוחזת בחוזקה באצבעות הקרות שלו.
אתה קפוא
הא? הוא מרים מבט עייף, עיניו ריקות, שלא מזכירות בכלל את עידו שהיא מכירה. מרגיעות ומפחידות בו זמנית.
אולי זו הפעם הראשונה שהיא באמת מבינה את אמא שלה את החשש החייתי שמלווה את כל מי שאוהב.
הוא עונה חרש:
רע רע לי, אביבית
קרה משהו.
היא לא שואלת, קובעת. זה מה שמניע אצלו משהו.
כן.
מותר לדעת מה? אני יודעת שאולי זה מוזר, אולי אנחנו לא מספיק קרובים, אבל תשתף?
עידו מרים את הראש, מבטו צולל לתוך עיניה.
את לא חושבת שאת קרובה אלי?
לא. הפוך. אתך אני הכי קרובה. פשוט לא בטוחה מה אתה מרגיש לגבי.
אביבית, חוץ ממך אין לי אף אחד.
ליבה החמיץ פעימה, ואז פעם כל כך מהר שחששה שעידו יקלוט את ההמולה.
אף אחד? מה, הורים?
תעזבי הוא נדרך. הם היום סיפרו לי שאני מאומץ. משהו פנימי ידע תמיד, אבל היום קיבלתי את כל המסמכים. לא הבנתי שאת כל החיים שלי אני חי את החיים של מישהו אחר, תופס מקום שלא שייך לי.
הוא צורח. אביבית אוחזת בידו, לא משחררת, מבינה שהיא זאת שמונעת נפילה.
שאין לה כמעט ספק שזה מה שחשב לעשות. הוא אולי משחק אותה גיבור, אבל מולה הוא חשוף. שוכב שם על הגג, והיא קולטת כמה היא התביישה לחינם בכעס שלה על העולם.
איפה הצדק בכלל? היא לא יודעת. רק פתאום מבינה, שכל “המאבקים” להפוך למבוגרת זה שטות מוחלטת. עידו נהיה מבוגר על אמת ברגע שבאמת כאב לו, והוא לבד לגמרי, בשונה ממנה שיש לה תמיכה, למרות הכל.
עידו, אני פוחדת! הדמעות פורצות בלי שליטה. כנראה זה מה שמושך אותו חזרה לקרקע.
היי, את בסדר? הוא מושך אותה, היא מתחבקת אל גופו, תופסת חזק.
אל תעזוב, בבקשה! לא משנה אם הם אמרו לך ללכת אני לא אוותר עלינו, עידו. אין לי אף אחד חוץ ממך.
אני לא עידו הקול חלול, זר.
איך קראו לך?
נתן. ועם שם משפחה אחר.
מה זה חשוב? תהיה מי שתרצה. אני אוהבת אותך כמו שאתה! שומע?!
כן רק שלא כולם חושבים ככה אביבית, מה אני אמור לעשות? איפה אני הולך מכאן?
אי אפשר לחזור הביתה? הם גירשו אותך?
אמא בכתה, ביקשה שאשאר. את אבא הרבצתי לו
למה?
ניסה לנעול אותי בחדר שלא אצא. צעק שאני לא מבין כלום
ואתה? אתה מבין? הכל ברור לך?
מה עוד יש להבין, אביבית? הוא צורח שוב, הכאב שלו מתוח כמו מיתר.
למה הם החליטו לספר דווקא עכשיו?
הרוח סוחפת את המילים. עידו מתקפל, רגע של התרככות.
לא יודע ואז היא נושמת.
על פניו עולה ספק. היא יודעת, כל עוד השאלה הזו קיימת הגג יחזיק אותו.
רוצה שאלך אתך?
לאן?
אליהם. נשמע מה יש להם להגיד. אחרי זה, אם תרצה, נחזור. תעשה מה שתחליט. אני מבטיחה לא להפריע.
המבט המופתע אביבית עומדת איתו, לוחצת את ידו, מושכת בעדינות מלמטה, מתחננת שיעזוב את הקצה.
בוא!
עידו סוחב את רגליו חזרה אל הגג. היא מחבקת אותו, מרחיקה כל צעד מהקצה, מאלצת אותו להיצמד אליה.
אני פחדן
לא נכון! אביבית צוחקת בבכי, גוררת אותו ללכת.
היא כמעט מועדת, והוא תופס אותה.
זהירות!
מי שמדבר היא מחייכת, מדליקה פנס. בוא, יש לנו עוד הרבה על מה לדבר.
הלילה הזה לא יישכח לעולם.
השיחה הארוכה עם ההורים של עידו, מלאת כאב.
הפיוס, כשהתברר שאביו הביולוגי עומד להשתחרר מהכלא ודורש לספר הכל לבן, ושאשתו שלקחה את עידו היתה חברתה הטובה של אמו האמיתית, שנהרגה בנסיבות נוראיות מביתו של האיש הלא נכון.
אמא שלי האמיתית
כן, עידו, זה מה שאבא שלך עשה.
ועכשיו הוא רוצה
הוא רוצה לפגוש אותך.
לא רוצה!
ברור. זו זכותך ואנחנו איתך בכל.
הם מדברים, מדברים, ואביבית קולטת לא יחזור עוד לגג, לא עכשיו ולא מחר. משהו הסתובב, השתנה מבפנים. עבר מה שהיה ונפתח חדשה.
בערב מאוחר, קרוב לחצות, חוזרת הביתה. פותחת בעצמה, בנעליים, את הדלת חומקת למטבח הכהה, שם מחכה אמא ליד החלון, ערה. אביבית מחבקת אותה מאחור, דוחסת את אפה בתלתלים הרכים, שואפת את בושם הכל־כך מוכר.
ואז, בשקט, נאמרת המילה שתחזיר תקווה, תמחק כעסים ותשאיר רק את החשוב:
סליחה
ואמא עונה, כמו הדהוד, לא נותר לה דבר בעולם יקר יותר מאביבית:
גם אני את רעבה?
לא, אמא. תודה יודעת מה, נראה לי שעברתי מבחן היום.
איזה מבחן, אביבית? יש עוד זמן!
נראה לי שזה היה הכי חשוב, אמא אספר לך מחר.
למה לא עכשיו?
כי מחר סימולציה, ואני צריכה לישון…
