נמאס לי! די! אם לא תפסיקי לחפור לי, אני בכלל לא אגש למבחן! פשוט לא אלך, מה תעשי אז, אה?! יעל השליכה את התיק שלה בפינה של הכניסה, הורידה מהראש את הכובע בסערה.
אמא שלה לא ענתה. רק נדה בראשה בשקט והלכה אל המטבח.
יעל הורידה את המעיל, כמעט הטיחה גם אותו ברצפה, אבל התחרטה. פתחה את הארון, תלתה בעדינות וחייכה חיוך עייף.
נו, שוב ריב… ותמיד על כלום!
למה אמא תמיד חייבת להציק עם כל ההערות וההדרכות שלה? מה היא חושבת, שאני ילדה קטנה? לא מבינה כלום?
ברור שהיא זוכרת שיש היום שיעור עם המורה החדשה. אין צורך להזכיר כל חצי שעה!
למען האמת, יעל קצת הגזימה. אמא לא טחנה במוח או הציקה שוב ושוב. רק שאלה אם היא זוכרת את שיעור ההכנה עם המורה השלישית לתנ”ך וספרות השנה. אבל יעל נורא נעלבה על כך שאמא עדיין מנסה לשלוט בה. ההתפרצויות כבר הפכו להרגל, אפילו כשאין צורך.
יעל ניגשה לשטוף ידיים, הביטה על עצמה במראה שמעל הכיור.
מדהימה, אין מה להגיד! חצ’קונים, אף פחוס כמו של אבא והשיער הג’ינג’י הסורר של אמא. כמה פעמים כבר ביקשה מאמא שתרשה לה לצבוע? אבל אמא בשלה יופי זה עניין של אופי ויום אחד היא עוד תודה לה.
כן, בטח. שבילי עפר… כולם נראים כמו כולם, והיא כמו דחליל בשדה! צמות למי זה מתאים היום בכלל?
החיוך של יעל התרחב כשנזכרה איך אמא התבאסה כשהיא קצצה את הצמות השנואות במספריים קהים מערכת היצירה של בית הספר. אחרים פשוט לא היו בבית. היא כמעט ניסרה את השיער, חורקת שיניים וציפתה לתגובה המזועזעת של אמה.
יעלוש, למה?!
כי נשבר לי! נמאס לי שנכנסים לי לחיים! זו החיים שלי! אני אחליט מה ומתי!
כולם אומרים שצריך להקשיב. למה בעצם? למה אני צריכה את הערכים הישנים שלהם? יש לי עולם משלי! איך הם יכולים להבין אותי אם בגיל שלי אפילו אינטרנט לא היה להם?! איך הם חיים בכלל? לא נתפס! ואי אפשר להסביר להם שהכול השתנה, שלא צריך לשבת שעות על ספרים הכול בגוגל, שנייה והכול אצלך. אמא אומרת שזה לא אותו דבר, שהאינטרנט לא מחליף אדם אמיתי, ולא מלמד לתקשר, אבל מה היא יודעת? שתלך לראות קורס על עידן הנעורים, אולי תתפתח קצת.
יעל ניקתה חצ’קון נוסף וקימטה את האף. מזל שאמא לא רואה. הייתה עושה מזה עניין כאילו זה סרטן. רצה איתה לרופא כל שלושה ימים, אומרת שיישארו צלקות, אבל ליעל לא אכפת! הרי יעריכו אותה בזכות מי שהיא, לא בזכות המראה. איך מסבירים את זה לאמא?
הנה, “הולידה” אותי נכון, אבל זה לא הופך אותי לרכוש שלה! יעל היא לא החפץ שלה!
יעל קרצה לעצמה אצל המראה.
מה, אכלת את זה, אמא? היה לך למה לרדוף אותי בין המורות. וגם את עניין המשפטים לא היית צריכה לדחוף. אני יודעת יותר על זכויות ועל חוקים מכם. הייתם צריכים לדעת קצת על גירושים, לא כמו שקרה אצלכם…
לאמא אין שאיפות. לא רק שאבא עזב אותה לטובת צעירה, הוא עוד עשה את כל חלוקת הרכוש איכשהו, ואמא לא אמרה מילה. נכון, הדירה של סבתא רשומה על יעל אבל זה הגיוני. ומה אמא קיבלה? דמי מזונות? וזהו?! פיצוי על השנים שלא שווים כלום? יעל יודעת היטב איך חיו הוריה בשנים האחרונות! היא לא “יעלוש” הקטנה! רואה הכל, מבינה הכול.
השתיקה השנואה והעצב בעת הארוחות, הניכור במילות הנימוס הקרות של אבא, הספה הזעירה בחדר העבודה כי לא היה מקום לארון, ולכן כל בוקר אבא עבר דרך חדר השינה, השעון המעורר שאמא קבעה כדי לא להיפגש עם אבא בחדר… וההקלה כשהם נפרדו. כמה אפשר כבר?
למבוגרים יש את ה”אנחנו חיים בשבילך!” ו-“את הכול בשבילך!” שלהם…
שקר! כולם חיים בשביל עצמם! דוגמה אחרי דוגמה. אפילו בענייניי איתם זו רק החלפה של אינטרסים ביניהם והנוחות שלהם.
הדירה שהם חיים בה עכשיו אותו בניין, כניסה אחרת ודירה קטנה יותר. קודם היה להם ארבעה חדרים, עכשיו שלושה. אמא סגרה עסקה טובה בזכות ייסורי המצפון של אבא כלפי יעל. כאילו זה בשביל הבת, אבל הכול פוליטיקה של חלוקה. יעל היא הבולם בין ההורים.
יעל לקחה את המשחה מהמדף, לא מוותרת בגלל עקרון. המשחה באמת עוזרת. היום היא צריכה אותה.
כי הערב… הגג…
הגג הופיע בחיים של יעל לאחרונה. לפני כמה חודשים. אז אורי הבחור הכי שווה בשכבה, והיא לא העזה אפילו להסתכל עליו שלח לה הודעה: “בואי נסתובב?”
חשבה שזו בדיחה רעה. כולם ידעו שהיא דלוקה על אורי. צחקו, כן, אבל אהבו אותה, כי יעל אף פעם לא עשתה רע. נתנה להעתיק, עזרה בשיעורים.
כהן, שאלתי אותך כבר בשיעור הקודם! למה את מצביעה?
אוי, רוני, זה כל כך מעניין! תגידי, דוד המלך היה טיראן? זה נחשב משטר טוטליטרי?
המורה להיסטוריה הלכה שבי אחרי הפיתוי של יעל והכיתה נרגעה אין היום מבחן.
לכן כשיעל הראתה את ההודעה לליהי, “החברה-אוייבת שלה”, ליהי רק גיחכה:
אז? מה הלחץ? תיגשי אליו ותשאלי! מה אנחנו, במאה הקודמת? בנות מזמינות בנים לדייטים, ואת פוחדת לשאול?
יעל לא ענתה, לא יכלה להסביר את הרעידה שתקפה אותה. אבל הגיעה למקום המפגש. ומשם הכל השתנה.
הגג של בניין נטוש, שהנוער אוהב, כמובן לא המקום הכי בטוח בעיר. יעל הבינה, אבל בכל פעם שאורי תפס לה את היד ואמר “תשימי לב לדרוך…”, הלב שלה רץ, והיא הייתה סופרת מדרגות.
חמש עשרה, שש עשרה… יאללה! שלושים ושתיים, שלושים ושלוש… מה הפחד? הוא איתך…
על הגג, אורי חיבק אותה בלי מילים, הושיב אותה לידו. כאילו הכריז: “זו החברה שלי!”
אף אחד לא התנגד, למרות שיעל הבחינה במבטים מרירים מהבנות המקבילות. אורי איתן מהגן, בחר דווקא בה.
ושם, הם התנשקו לראשונה…
בערב ההוא נשארו לבד, כולם הלכו לסרט. יעל רצתה ללכת גם, אבל כשהוא לחש לה שסרט הם ילכו רק שניהם, הסכימה להישאר. ידעה שיהיה ערב מיוחד.
וזה היה. יעל נזכרת בזה לפעמים ברגעים לא מתאימים, עוצמת עיניים ושומעת:
יעל, אני מחבב אותך… מאוד… אין לי מילים, אבל מושלם לי איתך…
והשפתיים החמות שלו, העדינות…
יעל שוב עוצמת עיניים, נותנת לאושר להציף, עד שאמא דופקת בעדינות על הדלת:
יעלי, את תאחרי… האוכל על השולחן…
העצבים הציפו את יעל. כמה אפשר?!
התפרצה מהאמבטיה בזעם, פניה חמוצות:
מה את רוצה ממני?! די כבר! אני יודעת! את כבר גירשת את אבא?! עכשיו אותי את רוצה לגרש? גם אני אברח! אל אבא! אחיה אצלו! שמעת? אם לא תעזבי אותי…
לא הספיקה לסיים. אמא נאנחה ופתאום נתנה לה סטירה.
לכי! כשתחזרי בערב, תזכרי שיש לך מחר מבחן בתנ”ך. תשני כמו שצריך…
יעל נבהלה. אמא אף פעם לא הרימה עליה יד. אף פעם. לא שזה היה מעליב. יעל ידעה שהיא חצתה את הגבול. אבל העוצמה בה אמא איבדה סבלנות עשתה לה סדר בראש.
אבל יעל לא מתכוונת לוותר. תיק, מעיל, אוזניות… רצתה לטרוק דלת שיעיר את כל השכונה, אבל התאפקה. לא להוכיח שהיא היסטרית לגמרי.
יצאה, בדקה שעון. יש לה שעה הלוך-חזור, שעה אצל המורה, אז תוכל להיפגש עם אורי בשש בערך. טוב מאוד! ישבו על הגג, אמא תירגע קצת ותדאג. מגיע לה. לאבא היא מזמן לא מצליחה להשיג טלפון בניסיון ראשון, אז יש לה זמן להתייעץ עם אורי. אצל אורי, אין שליטה מההורים. יש לו כרטיס אשראי אישי, בגדים שווים, הכול שלו. רק נותנים לו להיות. ההורים חושבים שבגיל שש עשרה צריך ללמוד להיות עצמאי. הוא עובד, אחראי על הלימודים. בוחר לבד את העתיד.
הלוואי עלי, חשבה יעל.
אבא התקשר אליה כשהייתה בדרך למורה.
מה הלחץ בבית? אמא שלך אומרת שאת באה אליי.
נו אבא, די. מה לי ולמריבות שלכם? קטי שלך אולי כבר יולדת, אני צריכה לטפל בתינוק? יש לי חיים!
בסדר. אל תריבי עם אמא. או שאפסיק לך את הכסף.
לפחות אתה ברור. קלטתי.
סבבה. ותרפי מאמא. היא לא אשמה.
הקו ניתק, יעל קימטה מצח.
תמיד הם רבים ביניהם, אבל מולי מגבים אחד את השני כאילו לא התגרשו. החיים מוזרים!
המורה החדשה לא היתה משהו. לא התרשמה מהרעיונות שלה, נתנה לה ספרים לקרוא לפעם הבאה. יעל נעלבה, אבל החליטה לקרוא. היא לא רוצה לצאת פריירית. אורי חכם…
ראתה עשרות סרטונים על זוגיות וכולם אומרים: הבחורה צריכה להיות חכמה ועצמאית. את העצמאות עוד לא הרגישה, חוכמה זה נרכש, כמו שאמא אומרת, ובזה אולי היא צודקת. גם אמא עשתה דוקטורט תוך כדי גידול יעל.
אמא חזרה לאוניברסיטה כשהייתי בכיתה ב’, אחרי שהפסקתי גן בגלל מחלות. לא הייתה עזרה מסבתות. יעל לא אהבה גן, לא את הדיסה ולא את הילדים. תמיד רצתה רק את החיבוק של אמא. אבא אמר פעם לאמא:
את לא משחררת אותה, אחר כך יהיה לה קשה.
כשיעל עברה כיתה ב’, אמא סידרה עם השכנה שתיקח אותה מהצהרון וחזרה ללימודים ולעבודה.
ועשתה נכון. עדיף מכסף קטן וכעס. עכשיו לפחות יש לה עסק חברה קטנה שמעצבת אולמות אירועים. יעל אהבה את מה שאמא עושה. משהו יצירתי, נשי. בעבודה, אמא היתה המנהלת לא זו הביישנית בבית. יעל העריצה אותה על זה. רצתה גם להיות חזקה כמוה.
ובכל זאת, שליטה של אמא זה מעייף! היא שכנעה את אמא לדפוק בדלת לפני כניסה, אבל בכל זאת אמא עקבה אחריה בדאגה. לא כמו אבא, באיומים, אלא ברוך:
יעלוש, הכול בסדר? מה חדש? רעבה?
הדאגה שלה היתה כל כך מוגזמת, עד שלפעמים יעל רצתה לצרוח:
עופי ממני כבר! אני כבר גדולה!
לפעמים גם באמת צעקה, רקדה על המקום, ואמא התייחסה לזה כמו ילדותיות בלבד.
יעל רצה למפגש עם אורי, רק רצתה חיבוק ולברוח מההורים והמבחנים. די, מתיש כבר.
בשער בית הספר לא ראתה את אורי. חיכתה קצת, החליטה לעלות לגג לבד. הוא לא ענה להודעות, דבר שלא קרה אף פעם. יעל נלחצה. הרגישה פחד.
עלתה לאט, כל מדרגה נעשתה קשה יותר. הגג קיבל אותה ברוח לא ממש אביבית ובשקט.
לא היה שם אף אחד.
כבר רצתה ללכת, אבל כשחיפשה את הפנס הטלפון, התנועה בשוליים תפסה את עיניה. קפאה. הכירה את הצל שלו.
אורי…
הוא ישב בקצה, רגליים בחוץ, גב כפוף. יעל הרגישה לפתע שכואב לו מאוד. קרה משהו איום ונורא, והוא נשבר.
הפחד שהוא יעשה משהו דחף אותה קדימה. הניחה את התיק, התקרבה בשקט.
היי…
התיישבה לידו, לא ממש בקצה, פחדה להסתכל למטה. יעל פחדה מגבהים מאז שהייתה קטנה. נכנסה אל תוך הפחד עכשיו, כי אורי היה צריך אותה.
שלום… הוא לא הסיט מבט, יעל חיפשה ומצאה את היד הקרה שלו.
אתה קפוא…
הא…? רק אז הרים עיניים, ריקות.
יעל פתאום הבינה מה אמא שלה מרגישה כשהן רבות. אותו פחד עמוק. הפחד לאבד את מי שאוהבים.
איך אתה?
שמעה את קולה מבחוץ. היה בו גוון כמו של אמא, אותו ניגון דואג.
“תגיד לי! אני רוצה לעזור!”
וזה פעל.
רע… אורי הדהד וחיזק לה את היד ממש רע, יעל…
קרה משהו.
הפעם לא קבעה, לא שאלה. זה עבד.
כן.
אני יכולה לדעת? לא חייב, אבל אולי תספר?
הוא הרים עיניים והתבונן בה מוזר, יעל רעדה.
את חושבת שאין בינינו קירבה?
לא. התכוונתי שאתה מאוד חשוב לי, לא בטוחה שאני חשובה לך ככה.
למה זה? את כל עולמי עכשיו, יעל.
ליבה דילג על פעימה, ולהרגישה שישמע את התיפוף הטירוף.
למה אין? ההורים?
יעל לא חשבה, עדיין היתה בעננים, ואז הוא קרס פתאום.
החזיקי אותי, או זרקי, כמו שהם עשו…
מי?!
אלו שהתיימרו להיות ההורים שלי! הם לא שלי! את מבינה? היום אמא מסרה לי מסמכים והסבירה. אני מאומץ, יעל! תמיד חשדתי… היום הבנתי שכל חיי לקחתי מקום של מישהו אחר. לא באמת שייך…
הוא צעק, יעל נאחזת בידו בכל כוחה, חוששת שלא תחזיק.
היא האמינה שהוא התכוון לקפוץ עוד רגע. ידע להעמיד פנים, אבל איתה היה אמיתי. הרגישות שבפנים, האור הפנימי שרק לה גילה, זה מה שמגנט אותה אליו. היא הרגישה בושה על הזעם והשנאה כלפי הורים והחיים.
מה לא היה הוגן לא יכלה לנסח אפילו לעצמה. עכשיו קלטה כל היאבקותה לעצמאות, לא הייתה חשובה בכלל. יושב מולה אדם שבגר ברגע כי ילדותו נגמרה כאן, אבל אין לו את הגיבוי שהיה לה, למרות הכל.
אורי, אני פוחדת! פרצה בבכי, וזה העיר אותו מעט.
היי, מה קרה? הוא משך אותה אליו, היא חיבקה כל כוחה.
אל תעז! גם אם הם הרחיקו אותך, אני לא וותר על מה שיש בינינו. אין לי אף אחד חוץ ממך!
כבר לא קוראים לי אפילו אורי… אמר, כאוב, יעל ניסתה לקלוט את פניו.
איך?
קראו לי רואי. וגם שם משפחה אחר.
זה לא משנה! מי אכפת? אפילו פנט. אתה אתה! אני מכירה רק אותך, לא איך קוראים לך!
כן, אבל לא לכולם יכפת… יעל, מה לעשות? לאן ללכת?
אי אפשר לחזור הביתה? הגירשו אותך?
אמא בכתה, ביקשה להישאר. אבא… הרבצתי לו…
למה?
ניסה לסגור עלי את הדלת. צעק שאני לא מבין כלום…
אולי אתה לא הבנת הכל? למה דווקא עכשיו סיפרו לך?
רוח חזקה סחפה את דבריה. אורי הרהר ואז ענה:
לא יודע…
בקולו נכנס ספק, לא ייאוש. יעל קלטה שעוד לא ירד מהגג, החוט הדק מחזיק.
רוצה, שאבוא איתך?
לאן?
להורים שלך… נלך יחד ונברר למה עכשיו. אחר כך, אם תרצה נחזור לפה. אני לא אעכב אותך.
הוא הביט בה מופתע. היא חיבקה, משכה אותו פנימה מהקצה.
בוא!
ורואי (אורי) קם, עזב את השוליים, והיא הובילה אותו חזרה. צעד, ועוד צעד, חיבקה, הוציאה אותו מהעבר.
אני חלש…
שטויות! יעל צקצקה, מושכת אותו אל המדרגות כל אחד היה מתפרק. אתה שומע?
היא כמעט נפלה, אורי תפס אותה.
תזהרי!
יפה שאתה אומר… הדליקה פנס נלך! יש לנו המון עבודה.
הערב הזה נחרט בהם לעד.
השיחה הכואבת עם הוריו, הפיוס. האמת על האב האמיתי, שישוחרר מהכלא ורוצה לספר לו הכול.
והדמעות של האם שאימצה אותו, כשלקחה אחריות על ילד קטנטן שנשאר אחרי שאמו מתה בטרגדיה נוראה בגיל שנה בלבד.
אמא שלי, האמיתית…
כן, אורי, אביך האמיתי…
ועכשיו הוא רוצה…
הוא רוצה לראות אותך.
אני לא רוצה.
זה בסדר. נעמוד מאחוריך בכל החלטה.
הם דיברו ודיברו, ויעל הרגישה שלא יחזרו שוב לגג. משהו בהם השתנה, העבר פינה מקום לעתיד.
וכשיעל חזרה הביתה קרוב לחצות, פתחה את הדלת במפתח שלה, נכנסה על קצות האצבעות למטבח החשוך, ראתה את אמא עומדת ליד החלון. קפצה אליה וחיבקה, תקעה אף בשיער הפרוע והריחה את הבושם המוכר.
המילה האחת, שיצרה תקווה חדשה:
סליחה…
והתשובה האוהבת והדואגת:
גם את… רעבה?
לא, אמא. תודה… נראה לי היום עברתי מבחן…
איזה מבחן, יעלי? המבחנים שלכם עוד לא עכשיו.
מבחן הכי חשוב, אמא… אספר לך מיוחד.
למה לא עכשיו?
מחר טסט, צריכה לישון…
